איך לא ידעתם? פותחים את תיבת הפנדורה המשפחתית עם פודקאסט וסידרה

השבוע נחרדה החברה הישראלית מהרצח של מיכל סלה על ידי בן זוגה. מדוע הרצח הזה חרך את מהדורות החדשות, את הרשתות החברתיות ואת שיחות הסלון. הרי מיכל אינה האישה הראשונה שנרצחת על ידי בן זוגה, רק השנה נרצחו 12 נשים על ידי בני משפחותיהם, ובעשור האחרון הממוצע עומד על 20 בשנה. התשובה אם כן אינה טמונה בייחודיותו של המקרה, אלא בתחושה של הציבור שהרוצח והנרצחת אינם שייכים לקבוצה חברתית שניתן להרחיק מעלינו: ערבים, מהגרים ממדינות חבר העמים לשעבר, מהגרים מאתיופיה ועוד קבוצות מיעוט. הזוג החייכן הזה יכל בנקל  להיות פרזנטורים לקמפיין משכנתאות. יפים, חייכנים, מלומדים ובעלי תודעה חברתית בריאה. בקיצור הישראלי היפה שכולנו רוצים להידמות אליו. כמידת הציפיה, מידת הזעזוע שמשאירה אותנו פיעורי פה. כיצד אדם נורמטיבי, איש משפחה הופך לרוצח.

 האם הכתובת הייתה על הקיר ואם כן איך פספסנו את זה?

אפשר בחוכמה של בדיעבד למצוא ראיות מקדימות, סימנים אך זו חוכמה קטנה. התשובה היא שאי אפשר לדעת, בנקודה מסוימת מתחת לחזות נינוחה ישנם זרמי עומק שיכולים להתפרץ מדובר על הסתברות של נסיבות והקשרים חברתיים ואישיים שהתרקמותם הייחודית יכולה להוביל לפרץ של אלימות. נקודת ההתפרצות הזו מעסיקה רבות חוקרים בעיקר לאחר חשיפתם של פשעי מלחמה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת וויטנאם. לפתע התגלו מעשים שלא נעשו על ידי מפלצות, אלא על ידי אנשים בשר ודם שביצעו פשעים, רצחו ואנסו ובסוף יום נהנו מהופעה טובה ולאחר מכן הקפיצו את ילדיהם על הברכיים.

הרצח שהרעיד את שלוותה של העיירה- ברודצ'רץ כמשל

החשש מפני הנינוחות המתעתעת, פירנס לא מעט את מפיקים של התרבות הפופלרית, אולם כמו שנושאים אחרים הנמצאים בליבת ההוויה האנושית לא מיצו את עצמם כך גם סוגיה זו נשארה חיה ובועטת למרות העיסוק הרב בה. לאחרונה נחשפתי הודות להמלצות לסדרה הבריטית, ברודצ'רץ'- Broadchurch שעונתה הראשונה שודרה ב2013 וכיום זמינה בנטפליקס . הסדרה נפרסת על פני שלוש עונות שמתחילות בחקירה משטרתית וממשיכות לדרמה בתי משפט. צפיתי בעונה הראשונה בנשימה עצורה משום שיש בה את כל הרכיבים לסדרת בילוש מהמעלה הראשונה. העלילה נפתחת במותו המסתורי של ילד בן 11 שנמצא ללא רוח חיים בסמוך לחוף הצוקי שבקצה העיירה. לכל אורכה של העונה מצטרפים לרשימת החשודים עוד ועוד חשודים, נחשפים סיפורים שכולם רוצים לשכוח ולהשכיח. כך הופכת עיירה שלווה באנגליה, לקן צרעות, בו איש אינו מכיר את זולתו. שוב ושוב עולה השאלה, איך לא ידעתם? איך לא ראיתם סמנים? והצופה החפץ בשלוות נפש, רוצה לראות את הסימנים המקדימים אך אלו לא בנמצא. כך מדיאלוגים הבנויים כהלכה ללא אלימות וללא מין הצופה מבין שלפניו יצירת מופת שמעוררת עולם ומלואו של שאלות.

בעיניים דומעות עם דובי בידו, הרוצח ניצב אל מול המצלמות

כחלק מאותו חיפוש אחר תשובות בדבר זרמי עומק שעלולים לפרוץ בכל רגע, הגעתי לפודקאסט, עבר פלילי. בו  יוצאת דנה הילמן למסע  אחר סיפוריים מסתוריים שהרעידו את אמות הסיפין של החברה הישראלית. באחד הפרקים היא מספרת את  סיפור הירצחה של הודיה קדם בת השלוש, שהתרחש לפני 20 שנים ועדין נשאר בתודעה הציבורית בעיקר בשל זהותו של הרוצח, אביה- רוני פימשטיין. עמידתו בעיניים דומעות אל מול המצלמות בבקשה למצוא את ביתו שאבדה, לא השאירה עיניים יבשות בסלונים הישראלים. כך גם הזעזוע שהתפרץ מספר ימים לאחר מכן כאשר התיק פוצח והאצבע הופנתה לרוני, שהטביעה את ביתו באכזריות שקשה לתארה.

דנה הילמן, ערכה תחקיר מעמיק הביאה קטעי ארכיון ראיינה את הקצין החוקר ויצרה יצירה מטלטלת שמפגישה את המאזין עם המציאות החולנית שמסתתרת מאחורי דלתותיה של משפחה נורמטיבית לכאורה. מעבר לעניין הרב שגילתי בחקירת המשטרה ובהלך הרוח של החוקרים, השידור העלה שאלות מטרידות על נפש האדם.

ההדחקה כמנגנון קיומי

אין לי ספק שקשה מאוד לחיות במציאות בה כל אחד ואחת הם  בעלי פוטנציאל לפגיעה ביקר לנו מכל. לכן אנו מפתחים מנגנונים של הדחקה מתמדת. אנו מדחיקים כדי לחיות, מדחיקים כדי לבנות לעצמנו את הסביבה הבטוחה הדרושה לנו על מנת שנוכל להמשיך בשגרת חיינו. כאשר ישנם אירועים מזעזעים כמו הרצח של מיכל סלה, הרצח של הודיה קדם, הרצח של רוז פיזם. אנו נעצרים לרגע, מבינים את עומקה של האשליה בה אנו  חיים, ורק לאחר  נשימה עמוקה אנו שבים לצלול לתוך מעמקי האשליה שמאפשרת לנו להתעורר בבוקר ולהתחיל בשגרת חיינו.

כנראה שהמתח בין ידיעה להכחשה הוא מנגנון הישרדות ממש כפי שאנו יודעים שאנו ברי חלוף אך אצל רוב בני אדם תודעת המוות אינה נוכחת בכל יום ויום. רגע אחרי יציאתו של יום הכיפורים המסמל עצירה מהמוכר והפניית מבט מעמיק יותר על העבר והעתיד, המתיחות הזו מקבלת משנה משמעות. במציאות בה כולם עבריינים במציאות או בפוטנציה, ישנה משמעות אדירה לסדר האישי והחברתי שמחזיק את יסודות הבית המשותף בפני הרוחות המנשבות.

גמר חתימה טובה