המסע איננו תם, סיפורם של נרקיס וגולמונד כהצצה לחוויה האנושית

Photo by Les routes sans fin(s) on Unsplash

הספרות כהזדמנות להתעלות מעל הבידוד הביתי

ספרות גדולה מצליחה לנתק אותי מתלאות ההווה  ולשאת אותי למחוזות אחרים, התודעה נסחפת לה למרחבי הרהורים ונוף הרחוקים אלפי מילין ממרפסת ביתי המשקיפה על גינה מהונדסת, בעיר שנחצבה יש מאין.  אל ספרות זו ניתן לשוב פעם אחר פעם ולגלות  בה שבילים נסתרים שלא נגלו לעין בקריאה ראשונה.  הנתיבים החדשים  שנגלים לי בקריאה החדשה, עוטפים אותי בניחוחות ובמראות שעברתי על פניהם בלי משים בפעם הראשונה.  לפתע הידיעות שצברתי, החוויות, הטקסטים שקראתי, האנשים שפגשתי משתקפים מחדש בין המילים ומאפשרים לי הצצה רעננה על אירועים שכביכול כבר חוויתי. ימי הקורונה בהם אנו נתונים הציפו בי הכמיהה לחוות זאת שוב, כך כאשר איסורי הממשלה צמצמו את מרחבי חיי הפיזיים לקוטר של מאה מטר, בעיקר רציתי לנדוד במחשבות אל מרחבים חדשים. במהירות הפכתי כמיהה למעשה ופניתי לצייד הספרים החביב עלי, אבירם בן בסט,  על מנת שיביא טרף לביתי. הפעם ביקשתי את ספרו של הרמן הסה, נרקיס וגולדמונד (שוקן, 1976). רומן שמשלב בחן רב עלילה ודיאלוגים פילוסופיים שממשיכים ללוות אותי ימים ארוכים לאחר שסיימתי את הקריאה.

המפגש עם האחר כמשחק של השתקפויות

במרכזה של העלילה ניצבות שתי דמויות המקיימות ביניהם קשר רב שנים, של קירבה וריחוק. האחת, נרקיס איש כנסיה שבחר להקדיש את חייו לטובת עיון תאולוגי במופשט ומן הצד השני תלמידו\חברו, גולדמונד, נווד ואומן המתמכר לגשמיות ולחוויות החושיות שהיא מציעה. חבורתם מתחילה בימי נערותו של גולדמונד המגיע למנזר בו מלמד נרקיס. השיחות הרבות שהשניים מנהלים מובילות את גולדמונד לצאת  למסע של חיפוש אישי. שנים של נדודים בהם הוא נתון בסכנות, בהתמודדויות המטלטלות  אותו בין חיים למוות, פרשיות ניאוף רבות מספור מאפשרות  לו לראות את חייו מנקודות מבט שונות המאירות הן על דמותו והן על החוויה האנושית בכללותה.

נדודיו של ההלך התר אחר גורלו מסתבכים כאשר מגפת,המוות השחור, מכה במרחבים בהם הוא צועד. המתים שנערמים בפתחי הכפרים והערים, מציבים בפני החוויה האנושית מבחן מורכב הנע בין חמלה ותמיכה הדדית לבין הדוניזם והתפרקות חברתית. מטולטל בין שתי הקצוות, כאשר באפו נישא ריחם של פגרים מרקיבים ויהודים המועלים על המוקד בעוון הרעלת בארות, הגיבור צולל לתהומות ההוויה האנושית ודולה משם תובנות שנכונות גם לימנו אנו.

"כל המחוז, כל הארץ הרחבה עמדה תחת ענן מוות, כולה עוטה צעיף של זוועה וקדרות נפש, והגדולה שברעות היו לא הבתים, שנכרתו בהם כל יושביהם, לא כלבי הבית שגוועו ברעב והיו מרקיבים בשלשותיהם, לא המתים שהיו מוטלים בלי קבורה, לא הילדים שהיו פושטים יד לבקש לחם, לא הקברים משותפים שבעיבורן של הערים. הגדולות שברעות היו האנשים החיים, שתחת נטל הפחד וחרדת המוות התהלכו כמוכי עיוורון וכאובדי נשמה" (196)

דע את עצמך!

לקראת השליש האחרון של הספר, פרשיית אהבהבים עם רוזנת מורמת מעם מציבה את גולדמונד כפסע מעמוד התליה. ההמתנה לביצוע גזר הדין מהווה נקודת מפנה משמעותית בעלילה. כמו גיבורים ספרותיים רבים אחרים, ההתייצבות מול מלאך המוות שכבר משחיז את  להבו, מהווה פתח לעיון מחודש במסע החיים. העיון המחודש מוביל  את הגיבור לתובנות מפתיעות, ולאחר מכן לקבלת החלטות המחברות מחדש את צמד החברים  הנפגשים שוב זה מול זה, כאשר שניהם כבר שבעים בימים. המפגש המחודש מעורר בין השניים שיח מחודש המצריך את שניהם לשוב ולעסוק בשאלה הפילוסופית המרכזית, מי אני? כך בשיח של שני גברים השבעים בימים הם נענים לקריאה הפילוסופית הנישאת כמו בת קול היוצאת מבית קודש הקודשים מדלפי,  דע את עצמך. העיסוק המחודש בשאלת השאלות מראה לשני החברים שכל אחד מהם מחזיק צד אחר לאותו מטבע, שניהם כמהים לחופש אך בו בעת משועבדים לדחפים ולמבנים אישיותיים. זה לתאולוגיה המנסה להשיג את האמת האותנטית דרך המופשט וזה לאסתטיקה ולארוטיקה המנסה למצוא את הממד האותנטי בהוויית החיים החמקמקה.

יצירתו של הסה שזיכתה אותו בפרס נובל לספרות, מצליחה לשלב בצורה ייחודית בין עלילה סוחפת לבין עיון פילוסופי מעמיק במשמעויות שאנו מעניקים לחיינו. לצד העלילה, זהו רומן אקזיסטנציאלי הבוחן את שאלת הקיום, מתוך היכולת של היחיד לעצב את גורלו בידיו. כאשר הנתונים הביוגרפים והתכונות הנתונות לגיבור, מהוות אבני בניין שיכולות להוות חומר גלם לבניית קתדרלה או בורדל.

האם לאומנות יש תפקיד בחיינו?

לצד השאלות הפילוסופיות הגדולות בדבר החיפוש אחר תכליתו של האדם, הסה מקדיש חלק לא מבוטל מיצירתו לעיסוק בשאלת תפקידה של האומנות במציאות.  באמצעות הדיאלוג בין שני הגיבורים הוא  נכנס לעובי הקורה במחלוקת שהתקיימה בין אפלטון לתלמידו אריסטו. במרכזה ניצבת השאלה, מהי תפקידה של האומנות? האם כדעת אריסטו, היא מרחיקה את האדם מהכרת האידיאות המופשטות שהן המעלה העליונה של ההכרה האנושית. או שמא כדעת אפלטון (בחלק מכתביו) היא דווקא מאפשר לקחת את המופשט (האידאות) ולתווכו לחוויה המוגבלת של האדם. שני החברים שכל אחד מהם מייצג נקודת מבט אחרת מתדיינים סביב שאלה זו לכל אורכה של העלילה, עד להגעה להבנה שבין שתי הגישות אין דיכוטומיה מוחלטת אלא הן שזורות אלו באלו. מחד האומנות מרחיקה אותנו מהעולם בר החלוף בו אנו נתונים ומאפשרת  הצצה אל עבר הנצח, אך מאידך הנצח שבו מצויה האמת הטהורה אינו ניתן להשגה ועל כן אנו זוכים לראות רק השתקפויות והבלחות שלו במציאות.  

"נוכחתי לדעת, שממשחק השוטים ומחול המתים שבחיי האדם משארים למשמרת ומאריכים ימים מעשי האמנות. אמנם גם הם חולפים בזמן מן הזמנים, הם נשרפים, נפגמים או נשברים. אבל הם מכל מקום מאריכים ימים כמה דורות, ומעבר לחיי שעה יוצרים הם ממלכה שקטה של מראות וקדשים. השתתפות בפעולה זו נראתה לי טובה, מנחמת, באשר היא עושה את החולף נצחי". (דברי גולדמונד, עמ' 241)

הספר רצוף בתובנות והרהורים פילוסופים שאני משוכנע שקוראים בגילאים שונים ובמצבי חיים נבדלים  ימצאו בהם נקודות מבט מגוונות.  היכולת להציג בפני כל קורא זווית אחרת של היצירה  מקנה ל"נרקיס וגולדמונד" מעמד של יצירת מופת שלא תש כוחה גם שמונים שנה לאחר כתיבתה. בסיום הקריאה הצטערתי שבשל צוק העתים הספריות סגורות ואני לא יכול להניח תחת ידי את ספרי המסע הנוספים של הסה, המרחיבים את החוויה האנושית למרחבים חדשים של הרהור והנאה.

הרמן הסה, נרקיס וגולדמונד, תרגם מגרמנית יעקב פיכמן, תל אביב, 1976, 280 עמ'