לפני כשלוש שנים, יצאתי יחד עם זוגתי לירח דבש בהרי נאפל. יום לאחר נחיתתנו בקטמנדו שאבק הדרכים בשערינו וריח הדיוטי-פרי עדיין בבגדינו, שכרנו סבל מקומי (פורטר) קנינו כרטיסים לשמורה ולאוטובוס ויצאנו חיש מהר לאזור האגמים הקפואים. בתום נסיעה מפרכת באוטובוס קופצני ומרובה עיזים ונאפלים מכל המינים והצבעים הגענו לנקודת ההתחלה. כבוגר יחידה קרבית חשתי שהרי נאפל בוודאי יכבשו על ידי ללא קושי, בכל זאת עליתי כבר אי אלו הרים בדרום ובצפון ואת הכרמל טיפסתי עם אלונקה ללא חילופין. תחושת עוצמה ומסוגלות עטפה אותי, הבטתי בדארמה, הסבל ,בארשת מסוימת של יהירות. לי היו נעלי הרים וציוד משובח בעוד שהוא צעד בכפכפי אצבע ובמכנס וחולצה שרחוקים עד מאוד מההגדרה של ביגוד תרמי. כבר לאחר חמש מאות מטרים הבנתי שקצת ענווה לא תזיק לי, דארמה דילג על הסלעים ואני דידתי בהתנשפויות מאחוריו, כל צעד היה נראה לי כמו נצח וככל שעלינו בגובה הראש שלי נהיה כבד יותר ויותר עד שחשתי שראשי הופך למשקולת. עד מהרה יהירותי המערבית המתובלת בגבריות ישראלית, פינתה את מקומה להשתאות אל מול איתני הטבע והערכה למקומיים המ...
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.