חפש בבלוג זה

סמי מיכאל,עאידה, כנרת-זמורה ביתן 2008

על אף שהשכונות הערביות נמצאות במרחק של כמה דקות נסיעה מביתי, תושביהם הערבים רחוקים מתמיד. שפתם איננה מוכרת לי (מלבד כמה מילים שרכשתי בצבא, מה שנקרא "כיבושית מדוברת") מנהגיהם ותרבותם מצויים מעבר לחומות. כל שנשאר הוא ניחוחות של קפה וטעם בלתי נשכח של חומוס וכנפה. הזרות המתקיימת בין יהודים לערבים בפיסת הקרקע הקטנה המכונה ארץ ישראל, מתמיהה אותי בכל פעם מחדש. לספרות ישנו תפקיד חשוב בהורדת המסכות ובחשיפה ההדדית, אולם אל מול שפע הכותרים המתורגמים מאנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית בולטים בהעדרותם חיבורים שנתחברו על ידי סופרים ערבים. פיצוי מסויים לחסך התרבותי מעניקים סופרים יהודים ששורשיהם נטועים במרחב הערבי, כאלי עמיר, שמעון בלס, דורית רבניאן וסמי מיכאל. כתיבתם מאפשרת הצצה אל מעבר למחיצות המפרידות ביננו לבין המרחב הערבי בו אנו חיים (עובדה שיש להסתגל אליה, על אף שיש ישראלים רבים שעדיין חושבים שישראל היא חלק מאירופה).
בספרו, "עאידה", לוקח אותנו סמי מיכאל אל עירק של ראשית שנות התשעים הנשלטת על ידי צאדם חוסיין ומנגנוני הביטחון הסרים למרותו. בין גלי הרציחות, הגירושים וההתעללויות חי לו זאכי דארי, יהודי מזדקן המתפרנס מתוכנית שבועית בטלוויזיה העירקית. חייו של זכי מתנהלים בנעימות המתאפשרת הודות לכסף ששולחת לו משפחתו החיה מעבר לים, מקשריו במנגנוני הביטחון ומכשרונו להלך בין הטיפות. חייו המדופנים במנעמי החיים מתקיימים בפרבריה של בגדד עד שבבוקר בהיר אחד משתנים הם באחת, כאשר, בפתח ביתו מתגלת אישה המוטלת בעילפונה. המפגש הבלתי צפוי מחייב את זכי לצאת מאדישותו ולפעול. מלבד ההתרחשויות המניעות את העלילה, הפגישה הבלתי מתוכננת מצריכה את זכי להתמודד עם זכרונות נעוריו שהודחקו במעמקי תודעתו. ההתפתחויות הדרמטיות שוזרות את ההווה והעבר לכדי מרבד מרהיב המאופיין בניחוחות של ארץ רחוקה.
כוחו של הרומן טמון בראש ובראשונה ביכולתו של מיכאל לקחת את הקורא לסמטאותיה של בגדד, לגדות החידקל, לעומסי התנועה ולרוחות הבאות מן המדבר ומייבשות את חלל הפה. במהלך הקריאה חשתי שאני יכול לחוש את הדמויות, את חששותיהם מאימת המשטר האורבת בכל פינה את כמיהתם לנורמאליות במציאות הא-נורמאלית. כושר כתיבתו של מיכאל מאפשר לקורא חוויה חושית בה ניתן להריח ולטעום את בגדד ושווקיה מבעד לדפים. יחד עם זאת מרבית הדמויות נשארו בחביונן, סיפורה של עאידה הפליטה הכורדיה שהפכה את חייו של זכי נשאר עלום, וכן פשר כמיהתו של זכי להישאר בבגדד למרות התלאות נשארה ללא מענה. ייתכן שמיכאל בחר להשאיר את סימני השאלה בעינם, ולא לתת לקורא תחושה של הקלה בסוף הרומן. אולם לדעתי יש בכך משום החמצה הפוגעת ביכולת להבין את הדמויות הצבעוניות המרכיבות את החיבור.
"עאידה" הוא רומן מהנה הפותח צוהר למציאות חיים שכמעט ולא נחשפת בספרות הרואה אור במחוזותינו. יחסי שכנות אינם מתחילים בהסכמים והסדרים אלא בהורדת מסכות והכרות הדדית, לא פעם אנו מבקשים משכנינו שיראו אותנו כבני אדם ולא כסטראוטיפים מהלכים. אל מול קריאתנו הצדקנית עולה השאלה, האם אנו עושים את המאמץ לראות אותם כבני אנוש המתמודדים עם מצוקות החיים? ספרו של סמי מיכאל נענה לאתגר זה, הוא חושף טפח במפגש המתחולל בין יהודים לערבים ומציע מרחב אנושי המתנשא מעל הקונפליקטים הפוליטים המובילים אותנו לא פעם אל עבר ראיה חד ממדית של המציאות החברתית בה אנו חיים.
שווה קריאה.

מסע זהותי בן עבר להווה- הצצה לגיל ההתבגרות של נערה בקונפליקט


שרון קריץ, שני ירחים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2001


כבר למעלה מחמש עשרה שנה אני ניזון מספרייתה של דבורה סילברסטון. תמיד נדהמתי ממגוון ספרי הקריאה המעודכנים שהיו גודשים את מדפי הסלון שלה. סביון ליברכט, עמוס עוז, יהושוע קנז הביטו בי מבעד למדפים. בכתיבתם היה מקום ליצרים יום יומיים, אהבות ושנאות שיצרו סיפורים מרתקים שלא הורכבו ממילונים,מניצולי מחנות ועלילות גבורה ציוניות (הספרים שהיו לרוב בבית הורי). בכל ליל שבת הייתי שולף מן המדף בביתה ספר ויוצא למסע אחר. עברו השנים וכיום את מרבית הספרים אני קונה בעצמי, אולם מפעם לפעם אני עדיין מתגעגע לספריית נעורי. לאחרונה הציע לי דבורה לקרוא את ספרה של הסופרת האמריקאית, שרון קריץ', "שני ירחים" (ידיעות אחרונות, 2001). בתחילה נרתעתי משום שקריץ' נמצאת במדפי ספריית הנוער וחששתי שאפול לקלישאות ולרומן שיזיכר יותר פסיטגל מאשר דרמה הבנויה היטב. לשמחתי הרבה כבר בעמודים הראשונים של הספר התבדתי ונחשפתי לעוצמתו של הספר. 

המסע כתהליך של עיצוב זהות

תמונה קשורה
ספרה של קריץ' מתאר את מסעה של סלמנקה מייפל היידל (סאל),ילדה כבת חמש-עשרה הנעקרת ממחוזות ילדותה בקנטאקי בעקבות עזיבתה הפתאומית של אימה. הגיבורה יוצאת למסע עם סבה וסבתה מאוהיו ללואיסטון איידהו. לצד תיאורי המסע והנופים הנשקפים מבעד לחלון המכונית, פורסת סאל סיפור מרגש על המפגש הייחודי שנוצר בינה לבין חברתה לכיתה פיבי. התרחשות בלתי צפויה מעמידה את השתיים בפני אתגרים הפותחים עבורם נקודות מבט חדשות על חברות, אהבה ועל החיים בכלל. לצד הסיפור המרכזי המתאר את חייהם של סאל ופיבי נפתחים בפני הקורא סיפורים נוספים הפותחים צוהר לחייהם של סבה וסבתה. השינויים המפתיעים המתרחשים בעלילה, נותנים לסיפור ממד של ספרות מתח המשאירה את הקורא עירני עד העמוד האחרון.

תובנות עמוקות המתרחקות מקלישאות של מדריכי עזרה עצמית

הספר רצוף בתובנות המוסיפות לעלילה רובד נוסף של מדריך לחיים המצייד את הקורא בשורה של תובנות במגוון תחומים ובהם: התמודדות עם אובדן, חברות וכמובן אהבה. בדרך כלל אני לא נמנה עם חסידיהם של "מדריכים לחיים טובים יותר" הנגועים בשטחיות ניו-איג'ית מעצבנת ("אהוב את החיים והחיים יאהבו אותך"), אולם בשונה מספרות מדריכי האינסטנט התובנות השזורות בספרה של קריץ' אינן הופכות לקלישאות אלא יש בהן ייחודיות. רק לשם הדוגמא אזכיר כמה משפטים המוזכרים בספר ונחרטו בזכרוני:
 "לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך, אך יש באפשרותך למנוע מהן לקנן בשערותיך" (עמ' 180)."אנשים לא מכירים בחשיבותם של המים עד שהבאר מתייבשת" (עמ' 230)."אל תשפוט אדם עד שתלך שני ירחים במוקסינים שלו", "במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה?". 
משפטים אלה הלקוחים מהתרבות האינדיאנית ממנה הגיעה סאל ומשפחתה מאפשרים לקורא להציץ לערכים והעקרונות המרכזיים בתרבות: משפחה, נתינה, מודעות ופרספקטיבה.
בין השורות חבויה ביקורת פוליטית ומגדרית המושמעת מפיה של סאל. התום הילדותי המאפיין אותה מאפשר לה להעלות תמיהות לגבי הסדר החברתי הנראה לא פעם כחלק מסדר העולם שאיננו ניתן לשינוי.
 "...כל הדרך הביתה חשבתי על גברת ווינטרבוטום (אמא של פיבי) ולמה היא התכוונה כשהיא שאלה אם היא חיה חיים קטנים. אם היא לא אוהבת את כל האפיות והנקיונות והקפיצות להביא בקבוקי אציטון ותפירת המכפלות, למה היא עושה את זה? למה היא לא אומרת להם לעשות כמה מהדברים בעצמם? אולי היא פוחדת שלא ישאר לה מה לעשות, שלא יהיה בה צורך והיא תהפוך לשקופה ואף אחד לא ישים לב" (עמ' 108). 
שזירתה של הביקורת החברתית במסגרת הסיפור תוך שמירה על שפתה הייחודית של סאל, הופכת את הביקורת לחלק מן החיים ולא כנקודת מבט חיצונית המבקרת את החיים ממגדל השן התיאורטי.

ההצצה לעולמו של האחר מאפשרת לבחון את החברה מנקודת מבט חדשה 

תוצאת תמונה עבור המקרה המוזר של הכלב בשעת לילהבמהלך הקריאה נזכרתי שוב ושוב בספרו של מארק האדון "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (מחברות לספרות,2003). בו המחבר מספר את סיפורה של משפחתו באמצעות דמות לא שגרתית של ילד הלוקה בתסמונת אספרגר. על אף שהילד במבט ראשוני נראה מנותק מסבביבתו, עיניו חודרות מבעד לדמויות ולקלישאות ומביטות עימן ממד אותנטי. תיאורה של המציאות מבעד לעיניו של ה"אחר" (ילדים, מוגבלים, בעלי חיים) מהווה משימה ספרותית לא פשוטה, המצריכה בניה של עולם דימויים והקשרים מיוחד.בסיום הקריאה אני יכול לומר בוודאות שהן האדון והן קריץ' הצליחו לעמוד במשימה זו בצורה מעוררת השראה שפותחת את הראש ואת הלב.  
בקיצור, "שני ירחים", הוא  יצירה ספרותית מרגשת וסוחפת שהשאירה בי רצון  לקרוא בה בשנית. אני ממליץ עליה הן למבוגרים והן למתבגרים, כך שבכל גיל ניתן למצוא ביצירה תובנות רלוונטיות.

ברנהארד שלינק, נער קריאה, זמורה ביתן, 1998

לאחר שנכוותי מהעיבודים הקולנועיים שנעשו ל "נער החידות מבומבי" ו"אם יש גן עדן", החלטתי להתנזר מסרטים המבוססים על ספרים.אבל כמו עוד הרבה דברים בחיים לכל כלל יש יוצא מן הכלל, סרט בכיכובה של קייט וינסלט הוא ללא ספק תירוץ מספק לשבירתם של כללים נוקשים. העלילה הסוחפת והאמינות שהקרינו הדמויות זיכו את הסרט בחמש מועומדיות לאוסקר ואותנו בסרט משובח במיוחד. הייתי כל כך מרוצה מהחוויה הקולנועית שהחלטתי ללכת ולקרוא את ספרו של ברנהארד שלינק "נער קריאה" עליו מבוסס העיבוד הקולנועי.
העלילה נפתחת בתיאור אהבתם של חנה שמיץ, אישה בשנות השלושים המאוחרות, לבין מיכאל ברג, נער בן חמש עשרה, הנקלע לביתה באופן מקרי. סיפור אהבתם הנפרס על פני חודשי הקיץ מהווה חוויה מעצבת עבור ברג הצעיר הנחשף לראשונה לזוגיות ולנבכי האהבה האינטימית. מלבד עולם התענוגות, מתפתח בין השניים קשר אינטלקטואלי במהלכו מקריא ברג לחנה יצירות מופת המקנות ממד נוסף לקשר. הפלירט הקצר מסתיים באותה פתאומיות בה החל, עם העלמותה המיסתורית של חנה.
כעבור שנים במסגרת לימודיו באוניברסיטה בפקולטה למשפטים נרשם ברג לסמינר מחלקתי העוסק בסוגיות משפטיות הקשורות במחנות ריכוז. כחלק ממטלות הקורס, נדרשים הסטודנטים להשתתף במשפטן של שש נשים ששמרו במחנה עבודה ליד קרקוב. בין הנשים מזהה הגיבור את אהובתו משכבר הימים. אט אט הוא נחשף לסודה של חנה, ההתנגשות בין דמותה החמימה הזכורה לו מחוויות האהבהבים של שנות נערותו לבין תיאורי מעשיה יוצרים קונפליקט המשקף במידה רבה את מצבם של צעירים רבים בגרמניה של שנות השישים המועמדים אל מול מעשי הזוועה שעשו אבותיהם. שלינק שהבכשרתו הינו משפטן מעלה במסגרת זו תהיות אתיות בדבר אחריות והתמודדות עם העבר. אולם התהיות שאינן מפותחות לכדי מחשבה סדורה נשארות כקריאה באפלה שאינה זוכה למענה.
הספר איננו נופל לקלישאות של אידליות רומנטית, לאורך כל המשפט, מביט ברג בחנה מן היציע ואינננו יוצר עימה כל קשר. הכמהיהה לנקודת מפנה הוליוודית נשארת בלתי ממומשת, חנה מורשעת ונשלחת לתקופת מאסר ממושכת. משבר אישי דוחף את ברג להקליט ולשלוח לה יצירות מופת, להקלטותיו הוא איננו מצרף מכתבים. הספרים המוקלטים מהווים עבורם ציר נסתר המקשר בין העבר להווה. אולם הוא איננו מבשיל לקשר משמעותי.
כתיבתו של שלינק ממעטת בתיאורי נוף ומקמצת בתיאורים רגשיים ובדימויים. אני חושב שזו הסיבה שבגינה לא הצלחתי לחדור לעולמם של הגיבורים ולמרחבים האוסוציאטיבים שבאמצעותם הם מפרשים את המציאות וזאת על אף שהרומן כתוב בגוף ראשון מתוך נקודת מבטו של ברג.

סיימתי את הספר בתחושה של החמצה, סיפור האהבה הבלתי ממומש ודמותה הבלתי מפוענחת של חנה מהווים חומרי גלם לרומן מופת, אולם אנו צריכים להסתפק ביצירה בנונית אשר באופן מוזר הפכה לרב מכר עולמי שתורגם לשלושים ושבע שפות. מצד שני, בזכות הספר זכינו לסרט מצויין, אז אם יש לכם שעתיים פנויות כנסו לקישור המצורף ותהנו מחוויה קולנועית.
חלק 1:
http://www.megavideo.com/?d=4Z2JBLAI
חלק 2:
http://www.megavideo.com/?d=MFV7XTIR