על אף שהשכונות הערביות נמצאות במרחק של כמה דקות נסיעה מביתי, תושביהם הערבים רחוקים מתמיד. שפתם איננה מוכרת לי (מלבד כמה מילים שרכשתי בצבא, מה שנקרא "כיבושית מדוברת") מנהגיהם ותרבותם מצויים מעבר לחומות. כל שנשאר הוא ניחוחות של קפה וטעם בלתי נשכח של חומוס וכנפה. הזרות המתקיימת בין יהודים לערבים בפיסת הקרקע הקטנה המכונה ארץ ישראל, מתמיהה אותי בכל פעם מחדש. לספרות ישנו תפקיד חשוב בהורדת המסכות ובחשיפה ההדדית, אולם אל מול שפע הכותרים המתורגמים מאנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית בולטים בהעדרותם חיבורים שנתחברו על ידי סופרים ערבים. פיצוי מסויים לחסך התרבותי מעניקים סופרים יהודים ששורשיהם נטועים במרחב הערבי, כאלי עמיר, שמעון בלס, דורית רבניאן וסמי מיכאל. כתיבתם מאפשרת הצצה אל מעבר למחיצות המפרידות ביננו לבין המרחב הערבי בו אנו חיים (עובדה שיש להסתגל אליה, על אף שיש ישראלים רבים שעדיין חושבים שישראל היא חלק מאירופה). בספרו, "עאידה" , לוקח אותנו סמי מיכאל אל עירק של ראשית שנות התשעים הנשלטת על ידי צאדם חוסיין ומנגנוני הביטחון הסרים למרותו. בין גלי הרציחות, הגירושים וההתעללוי
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.