מסע זהותי בן עבר להווה- הצצה לגיל ההתבגרות של נערה בקונפליקט

שרון קריץ, שני ירחים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2001

כבר למעלה מחמש עשרה שנה אני ניזון מספרייתה של דבורה סילברסטון. תמיד נדהמתי ממגוון ספרי הקריאה המעודכנים שהיו גודשים את מדפי הסלון שלה. סביון ליברכט, עמוס עוז, יהושוע קנז הביטו בי מבעד למדפים. בכתיבתם היה מקום ליצרים יום יומיים, אהבות ושנאות שיצרו סיפורים מרתקים שלא הורכבו ממילונים,מניצולי מחנות ועלילות גבורה ציוניות (הספרים שהיו לרוב בבית הורי). בכל ליל שבת הייתי שולף מן המדף בביתה ספר ויוצא למסע אחר. עברו השנים וכיום את מרבית הספרים אני קונה בעצמי, אולם מפעם לפעם אני עדיין מתגעגע לספריית נעורי. לאחרונה הציע לי דבורה לקרוא את ספרה של הסופרת האמריקאית, שרון קריץ', "שני ירחים" (ידיעות אחרונות, 2001). בתחילה נרתעתי משום שקריץ' נמצאת במדפי ספריית הנוער וחששתי שאפול לקלישאות ולרומן שיזיכר יותר פסיטגל מאשר דרמה הבנויה היטב. לשמחתי הרבה כבר בעמודים הראשונים של הספר התבדתי ונחשפתי לעוצמתו של הספר. 

המסע כתהליך של עיצוב זהות

ספרה של קריץ' מתאר את מסעה של סלמנקה מייפל היידל (סאל),ילדה כבת חמש-עשרה הנעקרת ממחוזות ילדותה בקנטאקי בעקבות עזיבתה הפתאומית של אימה. הגיבורה יוצאת למסע עם סבה וסבתה מאוהיו ללואיסטון איידהו. לצד תיאורי המסע והנופים הנשקפים מבעד לחלון המכונית, פורסת סאל סיפור מרגש על המפגש הייחודי שנוצר בינה לבין חברתה לכיתה פיבי. התרחשות בלתי צפויה מעמידה את השתיים בפני אתגרים הפותחים עבורם נקודות מבט חדשות על חברות, אהבה ועל החיים בכלל. לצד הסיפור המרכזי המתאר את חייהם של סאל ופיבי נפתחים בפני הקורא סיפורים נוספים הפותחים צוהר לחייהם של סבה וסבתה. השינויים המפתיעים המתרחשים בעלילה, נותנים לסיפור ממד של ספרות מתח המשאירה את הקורא עירני עד העמוד האחרון.

תובנות עמוקות המתרחקות מקלישאות של מדריכי עזרה עצמית

הספר רצוף בתובנות המוסיפות לעלילה רובד נוסף של מדריך לחיים המצייד את הקורא בשורה של תובנות במגוון תחומים ובהם: התמודדות עם אובדן, חברות וכמובן אהבה. בדרך כלל אני לא נמנה עם חסידיהם של "מדריכים לחיים טובים יותר" הנגועים בשטחיות ניו-איג'ית מעצבנת ("אהוב את החיים והחיים יאהבו אותך"), אולם בשונה מספרות מדריכי האינסטנט התובנות השזורות בספרה של קריץ' אינן הופכות לקלישאות אלא יש בהן ייחודיות. רק לשם הדוגמא אזכיר כמה משפטים המוזכרים בספר ונחרטו בזכרוני:

 "לא תוכל לעצור את ציפורי העצב מלעוף סביב ראשך, אך יש באפשרותך למנוע מהן לקנן בשערותיך" (עמ' 180)."אנשים לא מכירים בחשיבותם של המים עד שהבאר מתייבשת" (עמ' 230)."אל תשפוט אדם עד שתלך שני ירחים במוקסינים שלו", "במהלך חיים שלמים, מה זה כבר משנה?". 

משפטים אלה הלקוחים מהתרבות האינדיאנית ממנה הגיעה סאל ומשפחתה מאפשרים לקורא להציץ לערכים והעקרונות המרכזיים בתרבות: משפחה, נתינה, מודעות ופרספקטיבה.

בין השורות חבויה ביקורת פוליטית ומגדרית המושמעת מפיה של סאל. התום הילדותי המאפיין אותה מאפשר לה להעלות תמיהות לגבי הסדר החברתי הנראה לא פעם כחלק מסדר העולם שאיננו ניתן לשינוי.

 "...כל הדרך הביתה חשבתי על גברת ווינטרבוטום (אמא של פיבי) ולמה היא התכוונה כשהיא שאלה אם היא חיה חיים קטנים. אם היא לא אוהבת את כל האפיות והנקיונות והקפיצות להביא בקבוקי אציטון ותפירת המכפלות, למה היא עושה את זה? למה היא לא אומרת להם לעשות כמה מהדברים בעצמם? אולי היא פוחדת שלא ישאר לה מה לעשות, שלא יהיה בה צורך והיא תהפוך לשקופה ואף אחד לא ישים לב" (עמ' 108). 

שזירתה של הביקורת החברתית במסגרת הסיפור תוך שמירה על שפתה הייחודית של סאל, הופכת את הביקורת לחלק מן החיים ולא כנקודת מבט חיצונית המבקרת את החיים ממגדל השן התיאורטי.

ההצצה לעולמו של האחר מאפשרת לבחון את החברה מנקודת מבט חדשה 

במהלך הקריאה נזכרתי שוב ושוב בספרו של מארק האדון "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (מחברות לספרות,2003). בו המחבר מספר את סיפורה של משפחתו באמצעות דמות לא שגרתית של ילד הלוקה בתסמונת אספרגר. על אף שהילד במבט ראשוני נראה מנותק מסבביבתו, עיניו חודרות מבעד לדמויות ולקלישאות ומביטות עימן ממד אותנטי. תיאורה של המציאות מבעד לעיניו של ה"אחר" (ילדים, מוגבלים, בעלי חיים) מהווה משימה ספרותית לא פשוטה, המצריכה בניה של עולם דימויים והקשרים מיוחד.בסיום הקריאה אני יכול לומר בוודאות שהן האדון והן קריץ' הצליחו לעמוד במשימה זו בצורה מעוררת השראה שפותחת את הראש ואת הלב.  
בקיצור, "שני ירחים", הוא  יצירה ספרותית מרגשת וסוחפת שהשאירה בי רצון  לקרוא בה בשנית. אני ממליץ עליה הן למבוגרים והן למתבגרים, כך שבכל גיל ניתן למצוא ביצירה תובנות רלוונטיות.