סמי מיכאל,עאידה, כנרת-זמורה ביתן 2008

על אף שהשכונות הערביות נמצאות במרחק של כמה דקות נסיעה מביתי, תושביהם הערבים רחוקים מתמיד. שפתם איננה מוכרת לי (מלבד כמה מילים שרכשתי בצבא, מה שנקרא "כיבושית מדוברת") מנהגיהם ותרבותם מצויים מעבר לחומות. כל שנשאר הוא ניחוחות של קפה וטעם בלתי נשכח של חומוס וכנפה. הזרות המתקיימת בין יהודים לערבים בפיסת הקרקע הקטנה המכונה ארץ ישראל, מתמיהה אותי בכל פעם מחדש. לספרות ישנו תפקיד חשוב בהורדת המסכות ובחשיפה ההדדית, אולם אל מול שפע הכותרים המתורגמים מאנגלית, צרפתית, גרמנית ורוסית בולטים בהעדרותם חיבורים שנתחברו על ידי סופרים ערבים. פיצוי מסויים לחסך התרבותי מעניקים סופרים יהודים ששורשיהם נטועים במרחב הערבי, כאלי עמיר, שמעון בלס, דורית רבניאן וסמי מיכאל. כתיבתם מאפשרת הצצה אל מעבר למחיצות המפרידות ביננו לבין המרחב הערבי בו אנו חיים (עובדה שיש להסתגל אליה, על אף שיש ישראלים רבים שעדיין חושבים שישראל היא חלק מאירופה).
בספרו, "עאידה", לוקח אותנו סמי מיכאל אל עירק של ראשית שנות התשעים הנשלטת על ידי צאדם חוסיין ומנגנוני הביטחון הסרים למרותו. בין גלי הרציחות, הגירושים וההתעללויות חי לו זאכי דארי, יהודי מזדקן המתפרנס מתוכנית שבועית בטלוויזיה העירקית. חייו של זכי מתנהלים בנעימות המתאפשרת הודות לכסף ששולחת לו משפחתו החיה מעבר לים, מקשריו במנגנוני הביטחון ומכשרונו להלך בין הטיפות. חייו המדופנים במנעמי החיים מתקיימים בפרבריה של בגדד עד שבבוקר בהיר אחד משתנים הם באחת, כאשר, בפתח ביתו מתגלת אישה המוטלת בעילפונה. המפגש הבלתי צפוי מחייב את זכי לצאת מאדישותו ולפעול. מלבד ההתרחשויות המניעות את העלילה, הפגישה הבלתי מתוכננת מצריכה את זכי להתמודד עם זכרונות נעוריו שהודחקו במעמקי תודעתו. ההתפתחויות הדרמטיות שוזרות את ההווה והעבר לכדי מרבד מרהיב המאופיין בניחוחות של ארץ רחוקה.
כוחו של הרומן טמון בראש ובראשונה ביכולתו של מיכאל לקחת את הקורא לסמטאותיה של בגדד, לגדות החידקל, לעומסי התנועה ולרוחות הבאות מן המדבר ומייבשות את חלל הפה. במהלך הקריאה חשתי שאני יכול לחוש את הדמויות, את חששותיהם מאימת המשטר האורבת בכל פינה את כמיהתם לנורמאליות במציאות הא-נורמאלית. כושר כתיבתו של מיכאל מאפשר לקורא חוויה חושית בה ניתן להריח ולטעום את בגדד ושווקיה מבעד לדפים. יחד עם זאת מרבית הדמויות נשארו בחביונן, סיפורה של עאידה הפליטה הכורדיה שהפכה את חייו של זכי נשאר עלום, וכן פשר כמיהתו של זכי להישאר בבגדד למרות התלאות נשארה ללא מענה. ייתכן שמיכאל בחר להשאיר את סימני השאלה בעינם, ולא לתת לקורא תחושה של הקלה בסוף הרומן. אולם לדעתי יש בכך משום החמצה הפוגעת ביכולת להבין את הדמויות הצבעוניות המרכיבות את החיבור.
"עאידה" הוא רומן מהנה הפותח צוהר למציאות חיים שכמעט ולא נחשפת בספרות הרואה אור במחוזותינו. יחסי שכנות אינם מתחילים בהסכמים והסדרים אלא בהורדת מסכות והכרות הדדית, לא פעם אנו מבקשים משכנינו שיראו אותנו כבני אדם ולא כסטראוטיפים מהלכים. אל מול קריאתנו הצדקנית עולה השאלה, האם אנו עושים את המאמץ לראות אותם כבני אנוש המתמודדים עם מצוקות החיים? ספרו של סמי מיכאל נענה לאתגר זה, הוא חושף טפח במפגש המתחולל בין יהודים לערבים ומציע מרחב אנושי המתנשא מעל הקונפליקטים הפוליטים המובילים אותנו לא פעם אל עבר ראיה חד ממדית של המציאות החברתית בה אנו חיים.
שווה קריאה.

תגובות

רשומות פופולריות