חפש בבלוג זה

לו מרינוף, אפלטון במקום פרוזק- שימוש בתובנות הפילוסופיה לפתרון בעיות היום יום, כתר, 2004

מי שעוקב אחר הפוסטים המפורסמים על ידי יכול לראות כיצד לאחרונה אני מגלה עניין בקשר שבין פילוסופיה לפסיכולוגיה. הקריאה האינטנסיבית בכתביו של קרלו שטרנגר עוררו את סקרנותי בכל הקשור לייעוץ פילוסופי. שיטוט באינטרנט הוביל אותי לספרו של לו מרינוף, "אפלטון במקום פרוזק" (כתר,2004), אשר נחשב לאחד מספרי הבסיס בתחום הייעוץ הפילוסופי שהחל להתגבש לכדי אסכולה בשלושת העשורים האחרונים. הידיעה שאני נמצא לפני חופשה המאפשרת קריאה אינטנסיבית במהדורה המתורגמת של ספרו הקנתה לי תחושה שאני עומד להכיר לעומקה דיספלינה חדשה ומרתקת.
בחלקו הראשון של הספר, מציג מרינוף את ההבדלים הקיימים בין הייעוץ הפסיכואנליטי לבין הייעוץ הפילוסופי . לדידו, בעוד שהייעוץ הפסיכולוגי מתמקד בחשיפת הרבדים השונים של ה"אני" באמצעות התעמקות בעבר, הפילוסופיה הייעוצית מתבוננת אל עֶבר ההווה והעתיד. המודל הטיפולי אותו מציע מרינוף מורכב מחמישה שלבים: 1) זיהוי הבעיה 2) זיהוי הרגש 3) ניתוח חלופות 4) בחינת התמונה הרחבה תוך גיבוש השקפה פילוסופית 5) השגת איזון.
בחלקו השני של הספר חושף מרינוף בפני הקורא שורה של דילמות קיומיות (בחירת בת זוג, שיקום מערכות יחסים, חיפוש תכלית, מיצוי עצמי ועוד) אשר לדעתו ניתנות לפיתרון באמצעות התבוננות פילוסופית. הדילמות מוצגות באמצעות סיפורים אישיים מסופרים באופן לקוני ושטחי. לדוגמא, בפרק הדן בחיפוש אחר תכלית מובא סיפורו של פרד, נזיר אשר מחליט לפרוש מהמסדר אליו הוא משתייך. ללא צל של ספק החלטה גורלי המטלטלת את יסודיותיו של האדם. החלטה גורלית זו מתוארת על ידי מרינוף באופן הבא:"בסופו של דבר החליט פרד לעזוב את המנזר. הויתור על נדרי הדת אינו עניין קל כמובן, וההחלטה הייתה מלווה בכאב. אבל כבר עתה, בעודו נאבק לבנות לעצמו חיים חדשים בעולם, התפוגג הדיכאון שלו. פרד תיאר תחושה חזקה של שחרור והתחדשות" (עמ' 255). לאחר התיאור המעמיק נפנה מרינוף שכאמור מעודד לחשיבה מעמיקה ויצירתית לתמצת לקורא את התובנות העולות מסיפורו של פרד. "הסיפור של פרד ממחיש שכל אדם עלול להגיע למשבר פילוסופי ולעבור אותו בהצלחה, לא משנה כמה עמוק או מורכב המשבר. כפי שאירע אצל פרד, התובנה הפילוסופית שמחוללת את השינוי עשויה להיות קטנה. העוצמה נובעת מיכולתכם לקחת את הזמן הדרוש כדי להטמיע את מלוא ההשפעה של תובנה זו" (עמ' 255). לא טעיתם שלל הקלישאות המצוטטות אכן נאמרו על ידי אדם המחשיב עצמו כפילוסוף.
כאמור ספרו של מרינוף איננו ספר קלאסי מאסכולת "רפא את עצמך" מחברו חפץ לערוך באמצעותו חיבור בין שיטות טיפול וייעוץ לבין עולם התוכן הפילוסופי ולכן הספר משופע בציטוטים של גדולי הפילוסופים. הציטוטים הנפרסים לכל אורכו לקוחים מתקופות זמן וממרחבים אינטלקטואלים שונים מובאים ללא ציון של הקשריהם המקוריים או הפניות היכולות לסייע בידיו של המעיין הסקרן. העדרותן של הפניות או הקשרים מובנים מאפשרת למרינוף לעשות בציטוטים כבשלו ולמעשה להפוך את היצירה הפילוסופית למילקשייק סמיך מתקתק ותעשייתי. אשר כל קשר בינו לבין החומרים הראשוניים מהם הוא מורכב הינו מקרי בהחלט.
לדוגמא בפרק שניים עשר הנפרס על פני שלושים עמודים מצוטטים בזה אחר זה: מרטין בובר, רודיארד קיפלינג, תומאס מאן, רלף ולדו אמרסון, אלפרד קורז'בנסקי, צ'ואנג טסה, הדלהי למה, לב טולסטוי ואחרים. ריבוי ההוגים המוזכרים בפרק זמן כה קצר מטלטל את הקורא בין תקופות ואסכולות שונות, אשר פעמים רבות אין בנהן כל קשר. מרינוף המודע לקפיצות הבלתי סבירות מנסה לגשר על הפערים באמצעות רדוקציה עקבית של השיח הפילוסופי ותמצותו לתובנות באנליות המעמעמות את ההוד הפילוסופי. בכך נכסי הברזל של התרבות המערבית הופכים לאוסף אקלקטי של תובנות אותן ניתן למצוא על פי רוב במדוריה של אודטה. שיטה זו של ציטוטים המלווים בהסברים שטחיים איננה מסייעת בבניית תפיסת עולם מגובשת או בהקנייתם של כלים פילוסופים לחקירה רצינית של שאלות היסוד המלוות את הקיום האנושי. אלא היא מאפשרת לקורא לכל היותר לרכוש אסופה של מושגים בהם הוא יכול להשתמש בנימה של חשיבות עצמית בשיחות סלון, אשר משתתפיהם אינם מבינים דבר או חצי דבר בפילוסופיה.ועל כן עצם איזכורם של פילוסופים ידועי שם ואי אלו תאוריות תגרור מבטי התפעלות מצד הנוכחים, הרווים נחת מחברם המלומד המאציל עליהם מתבונותיו.
לצערי, על אף שספרו של מרינוף מתיימר לעסוק בהגות פילוספית, השיטחיות בה מוצגות הדילמות ודרכי ההתמודדות עימן, אופני האיזכור של הפילוסופים והשזירה הבלתי אפשרית בינהם הופכת את הספר לספר נוסף בערמת ספרי העידן החדש המנסים להקנות לאנשים אושר בארבע מהלכים. שוב ושוב נזכרתי בספריו של רובין שארמה (הנזיר שמכר את הפרארי שלו) המצליחים להוציא אותי משלוותי בשפתם הקלישאתית ובנסיונותיהם להציע פתרונות קסם לבעיות החיים.
בקיצור, אכזבה גדולה, שומר נפשו ירחק.

אורי אדלמן, בסימן ונוס, כתר, 2000

המבצעים המרובים בחנויות הספרים הובילו להתפשטותה של תופעת "אוגרי הספרים". האוגרים הם אנשים הקונים עוד ועוד ספרים שככל הנראה לא יפתחו לעולם. דפי ספריהם ממשיכים להיות דבוקים זה לזה חודשים ושנים מיום קנייתם, מחכים לגואל המתעכב לו אי שם. יום חסדם הוא בדרך כלל בפסח עת הם מוצאים אחר כבוד מהמדפים המאובקים וזוכים ללטיפה מתנצלת ולניעור שאמור להחזיר להם את זיק נעוריהם. סילדתי מתופעה זו מובילה אותי לדון את הספרים שבספריתי לכף חובה: או שאני קורא בהם או שאני מוציאם אחר כבוד לחנות יד שניה או חלילה לגריסה. ספרו של אורי אדלמן ז"ל, "בסימן ונוס", מונח מזה שנים בספרייתי ועד כה נתתי לו להתייבש על המדף. אולם משום שלאחרונה אני מרשה לעצמי לקרוא ללא יסורי מצפון מותחנים קלילים שאינם דנים בהכרח בטבעו של המין האנושי, הרשתי לעצמי להתחיל ולקרוא בספרו.
במרכז ספרו של אדלמן ניצבות שלוש דמויות מרכזיות: יואב, סטודנט למשפטים התר אחר ריגושים בעיר הגדולה, נוגה, צעירה שהתחתנה עם מליונר על מנת להנעים את ימיה וליאורה, שותפתו לדירה של יואב. מפגש בבית קפה מטיל את השלושה לסבך של התרחשויות הכולל תככים, מזימות, רצח וכמובן סקס וכסף. בקיצור, כל המרכיבים ההכרחיים לרומן-מותחן. מיעוט הדמויות הראשיות ודמויות המשנה, השפה היום יומית וההימנעות ממבנים סבוכים והתפתחויות דרמטיות מאפשרים לקורא התשוש לעקוב אחר העלילה ללא כל מאמץ.
אדלמן עיצב את הדמויות בצורה שבלונית וקלישאתית. איש עסקים השומר על חזות קשוחה וחסרת רחמים, אשתו המשועממת התרה אחר ריגושים וסטודנט שגרתי המתגלה בהדרגה כרב תושיה ופעלים. האופן הצפוי בו מעוצבות הדמויות זולג במידה רבה אף למבנה העלילה הנעדרת מפנים מפתיעים. קורא שאיננו אינטיליגנטי במיוחד יוכל לשער כבר במחציתו של הספר מה יהיה סופו. כל חובב מותחנים יודע, שידיעת סופו של המותחן משולה לקביעת מוות, ולכן פיענוח העלילה במחצית הספר הקנתה לי תחושה של רופא המאפשר לחולה להמשיך ולחיות וזאת על אף שהוא חוזה בכשל מערכות שאינו משאיר לו סיכוי של ממש (כנראה שראיתי לאחרונה יותר מדי פרקים של האוס).
על אף האמור לעיל, ב"בסימן ונוס" ניתן למצוא עלילה סוחפת הכתובה בצורה קולחת ומעניינת אשר מחפה במידה מסויימת על יצירה בינונית. לכן, בשונה מספרים אחרים שהיו נשמטים מידי כבר בשלבי הקריאה המוקדמים, המשכתי לקרוא בספר עד תומו.
לסיכום, מותחן קולח המתאים למלא את חלל הזמן בין שמירות בשירות מילואים או בטיסות ארוכות במיוחד. לא יותר מזה.

אותה אהבה כמעט, מירי רוזובסקי, זמורה ביתן, 2005

זה עתה הסתיימו להם הימים הנוראים. כל אחת ואחד מאיתנו ניצב אל מול נוראותיו: מפגשים מתארכים עם חברים מהעבר, ארוחות משפחתיות מרובות משתתפים, שעות ארוכות בבתי הכנסת, פקקי תנועה משתרכים, מסלולי טיולים גדושים במטיילים... אלו מאיתנו שזכו, הצליחו להרים את מבטם מעבר לסיטואציות החברתיות והמשפחתיות ולהרחיק אל מעבר לקונקרטי אל עבר שאלות יסוד המנחות את חיינו: מהם יעדינו לשנה החדשה? באילו תחומים עלינו להשתפר? עד כמה אנו בני חורין לחיות את חיינו בדרך בה אנו מעוניינים? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מגיחות לתודעה בין שלל האירועים הטכניים הפזורים לאורכם של הימים הנוראים. בין ארוחה לארוחה בין קימה לישיבה בבית הכנסת, השאלות מהדהדות ומחכות לתשובה.
ספרה של מירי רוזובסקי, "אותה האהבה, כמעט", מאפשר לקורא לשוב ולהתעמק בשאלות יסוד אלו. אולם, בשונה מספרות פילוסופית המצריכה התמודדות תיאורטית ומפותלת, ספרה של רוזובסקי מעלה את השאלות באמצעות התחקות אחר חברותן של שלוש חברות המפלסות להן את דרכן מימי התיכון "העליזים" ועד להיותם אימהות צעירות. השלוש: שלומקיץ, נעמה ובלי (ענבל) נפגשות אי שם בשנות השבעים בסמינריון הכנה לשירות בנח"ל. החברות הנרקמת בין המבנים והדשאים "השלווים" של הקיבוץ ממשיכה לה לאורך שנותיה של מדינת ישראל עד לתל אביב של ראשית שנות האלפיים. השלוש עוברות מסלול ישראלי למדי בו הן מתגייסות משתחררות ומתברגנות בהדרגה, אולם בצל הבאנליות של הקיום האנושי מתקיימות מגוון רחב של התרחשויות נפשיות ובינאישיות המקנות לעלילה ממד מרתק.
כוחו המרכזי של הרומן מצוי ביכולתה של רוזובסקי לקרוא בין השורות של המצבים החברתיים אותם היא מתארת. רגעים רומנטיים מתגלים כגרוטסקים ואירועים באנליים וחסרי ייחוד מקבלים לפתע הבהרה מיוחד ההופכת אותם לפכים של אנושיות מרגשת. מלבד יכולת התיאור, רוזובסקי מצליחה להראות פעם אחר פעם הן את הרבדים הנגלים והן את הרבדים הנסתרים המרכיבים את ההתרחשויות החברתיות בהן נמצאות הגיבורות. ההתבוננות הכפולה מאפשרת לקורא לראות אל מעבר לנגלה. לדוגמא, מפגש משותף הנראה במבט ראשוני כהתגשמותה של החברות האידיאלית מתגלה בהדרגה כזירת לחימה בה נסגרים חשבונות ישנים. אולם, כיאה לחברות ארוכת שנים הביקורות אינן נאמרות במפורש, אלא, הן מסתננות באיטיות מבעד למילים ומגיעות לייעדן שקטות וקטלניות כטיל שיוט החותר אל עבר מטרתו.
בימים בהם "חשבון נפש" מהווה מטבע לשון המתגולל ברחובות, ספרה של מירי רוזובסקי מציע אלטרנטיבה כנה המאפשרת התבוננות עמוקה אל עבר אחד מעמודי היסוד של חיינו, החברות. ההתחקות הממושכת אחר הגיבורות מאפשרת לקורא לראות כיצד דפוסי היסוד של הגיבורים שבים ועולים לאורך ציר החיים. הצורך בהכרה, הכמיהה לאהבה ותמיכה, החיפוש אחר משמעות, יצר הנקמנות והצדקנות. כל אלו מגיחים שוב ושוב למציאות החיים בכסתות שונות ומשונות אשר לפעמים מקשים על זיהויים, אולם בזכות עולם הדימויים ויכולת הסיפור המלווה את הספר הן שבות ונחשפות לעיני הקורא. האופן העוצמתי בו מתוארו הסיטואציות אינן מאפשרות לקורא להישאר באדישותו, לא פעם הסיטואציות המתוארות מעוררות תחושה של חוסר נוחות ואף מבוכה. אינך יכול לעמוד מנגד, השאלות המתעוררות מביטות בך מבעד לדפים ומצריכות אותך לחשוב על החברויות שליוו את חייך. האם אני שבוי במסגרות חברתיות שממשיכות אך מכח האינרציה? עד כמה חברי הם חברי? וכיצד הם תופסים אותי? כבספרה של רוזובסקי לשאלות אלו אין תשובות חד משמעיות. אולם עצם העלתן טומנת בחובה הזדמנות להתמודדות שאולי תוביל להזדככות..
לסיכום, יצירתה של רוזובסקי מהווה יצירת מופת ספרותית המאפשרת לקורא להנות מחווית קריאה קולחת ולהרהר בשאלות יסוד המלוות אותו במסלול חייו. מומלץ בחום!

קרלו שטרנגר, העצמי כפרוייקט עיצוב, עם עובד-ספריית אפיקים,2005

כל מי שנחשף ללימודים אקדמאיים ודאי שם לב לכך שכל דיספלינה מנסה לבצר את הידע שברשותה באמצעות הבנייתם של שפה ומושגים המשאירים את הקורא המשכיל אל מחוץ למעגל הידע הנוצר במסגרתם. השיח האלטיסטי המתגבש באקדמיה מקנה לסטודנט תחושה שהוא חבר במסדר יוקרתי שרק מעטים יכולים לחזות באוצרותיו. ככל שעובר הזמן כך מוטמעת בו שפתם הייחודית של חברי המנזר, המאופניית במגוון רחב של מילים לועזיות ובמונחים שאיש מלבדם איננו מכיר. הבעת התמהון העולה על פני חבריו (אשר אף הם משתמשים בז'רגונים ייחודים שאומצו על ידם במסדרים אחרים) נוסכת בו תחושה של עוצמה. הוא יחיד ומיוחד, שפתו כה עשירה עד שאיש אינו יכול להבינו. תחושה עמומה של עונג מציפה אותו, הוא הופך לאינטלקטואל. המסלול שתיארתי זה עתה הינו מסלול טרגי בו השיח האקדמי מדיר את החברה מתוצרתו האינטלקטואלית. לצערי אף אני לקחתי חלק בתהליך זה, שתקתי שתיקות מלאות חשיבות, המהמתי מושגים באנגלית ובגרמנית שהכרתי רק במעט ובעיקר רציתי לחוש שאני משתייך לקליקה המחזיקה בידע שאיננו מצוי בידיהם של האחרים. החומות שתיארתי אינן נוצרות אך ורק בין הציבור הרחב לבין האקדמיה אלא הן מאפיינות גם דיספלינות שונות בתוככי באקדמיה.
ספרו של קרלו שטרנגר,"העצמי כפרוייקט עיצוב", קורא תיגר על הניסיון לבצר את הידע במסדרונותיה של מחלקה זו או אחרת. בספרו מאפשר שטרנגר לקורא ההדיוט להיחשף לעולמם של הפסיכואנליטיקאים מתוך צפיה בתהליך עבודתם היום יומית. תוך ניסיון עקבי למזער את השימוש בז'רגון מקצועי ובשפה מסורבלת המבצרים את גבולתיו של הידע הפיסכולוגי, לכדי קבוצה קטנה של בעלי עניין.את מקומם של המושגים המקצועיים תופסים תיאורים סיפוריים ומבואות עיונים המרכיבים מתומצתים הכתובים בשפה קולחת המאפשרת לקורא לעקוב אחר מהלך הטיפול ולהבין את עיקרי הנושאים העומדים במרכזו של כל טיפול.
במרכז הספר ניצבים סיפוריהם של חמישה מטופלים המייצגים מגוון בעיות המאפיינות את צעירים שנולדו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. צעירים אלו שהתעצבו בעידן של גלובליזציה ותרבות רב לאומית שהגיחה לעולם לאחר קריסתו של הגוש המזרחי. ניצבים בפני דילמות ואתגרים שלא היו מוכרים להוריהם. השינויים המהירים בתחומי הטכנולוגיה, התחושה שהאידיאולוגיות הגדולות סיימו את תפקידים והמרוץ חסר הרחמים אחר מעמד ויוקרה מציבים אותם אל מול מערכת חברתית המצריכה היערכות נפשית ואינטלקטואלית שאינן מן הנמצא.
שטרנגר נענה לאתגר שמציבים לו מטופליו הכמהים ליד מכוונת בעידן בו לכאורה הכל פתוח. בשונה מאלפי המורים הרוחניים שמספקת תרבות העידן החדש שטרנגר איננו מציע פתרונות קסם. מטופליו אינם חווים הארות מסתוריות ותחושת הכאב הקיומית המלווה אותם איננה מוחלפת במהירות בריחו המשכר של מסטיק בזוקה. לעומת זאת מטופליו נצרכים לעבור תהליך ארוך של בירור עצמי במהלכו הם נחשפים לפרדוקסים העומדים בבסיס המצב האנושי. במסגרתו הם מגלים שמציאות חייהם מוכתבת בראש ובראשונה מהקונטקס ההיסטורי-חברתי בו הם נולדו, משפתם ומתרבותם המעצבים את עולמם ולכן האינדבידואליות שלהם איננה נבראת יש מאין אלא היא נחשפת בהדרגה לאורך חייהם.
לדידו של שטרנגר תפקידו של המטפל הוא לסייע למטופל לחשוף את המרכיבים החבויים באישיותו באמצעות הצבתן של נקודות מבט נוספות המסייעות לו להעשיר את האופני בהם הוא בוחן את עולמו. השינוי שמציע שטרנגר בתפקידו של המטפל מארכיאולוג של הנפש המעמיק בנבכי התת-מודע לבן שיח המעשיר את תבונותיו לגבי המצב האנושי, פותח פתח לא רק עבור פסיכולוגים אלא עבור מגוון רחב של אנשים העוסקים בתפקידים של הנחיה וטיפול (קואצ'רים, מחנכים, רבנים וכו'). נקודת המוצע המוצעת על ידי שטרנגר מבנה עבורם נקודת התבוננות חדשה בדבר מערכת היחסים בין מטפל ומטופל וביחס שבין עבר להווה. במקום מערכת יחסים בה ישנו מקור עוצמה המעניק מחסדיו לנזקק מוצעת מערכת יחסים הרואה הן את המטפל והן את המטופל כבני אדם הנמצאים בתהליך דיאלוגי, בו שניהם מביאים לטיפול נדבכים מעולמם המעשירים את שני המשתתפים. התהליך הדיאלוגי המוצע על ידי שטרנגר מערער את מעמדו האובייקטיבי של המטפל ומביא תחתיו שיח בו שני סוביקטיים מנסים לחשוף היבטים חבויים באישיותם.
הנינוחות אליה מטיף שטרנגר באה לכדי ביטוי לכל אורכו של החיבור המאפשר לקורא המשכיל להחשף לנבכיה של הפסיכואנליזה, וזאת ללא הסתכנות בטביעה במושגים ותאוריות אשר אינן מאפשרות לך להבחין בין ימין לשמאל. השפה הקולחת, האנקדוטות המרתקות והמצע התיאורתי העשיר הופכים את הקריאה בספרו של שטרנגר לחוויה אינטלקטואלית ורוחנית ממדרגה ראשונה. פעם אחר פעם נצרכתי להניח את הספר מהיד ופשוט להרהר באופנים החדשים בהם הוא מציע לבחון את תהליכי העיצוב שהפכו אותי למי שאני ולמי שברצוני להיות.
אין ספק, ניתן לסמן את "עצמי כפרוייקט עיצוב" כנקודת ציון בהתפתחותי האינטלקטולית.