חפש בבלוג זה

מירה מגן, כפתורים רכוסים היטב, כתר, 1994


חתונה, הכלה קורנת מאושר עיניו של החתן לחות מדמעות, בני המשפחה הנרגשים מוחאים כפיים בהתרגשות. אולם בינם לביני ישנה מעין מחיצת זכוכית בשבילי יום חגם הוא יום בו עלי לצאת מוקדם מהעבודה להתקלח במהירות ולטלטל את עצמי בדרכים על מנת לאכול מנת בשר בשעת לילה מאוחרת. הקולות הבוקעים מהרמקולים נשמעים כמו המהום תופים רחוק המגביר את תחושת הבידוד ביני לבין הסיטואציה החברתית המתרחשת. תחושה זו תוקפת אותי פעם אחר פעם באין ספור אירועים חברתיים בהם אני לוקח בריתות, ברי מצווה, חתונות, חנוכות בית ולווית. אירועים מעין אלו פוגשים אותי כמעט מדי יום, נקודת השיא של האחד מהווה לא פעם מטלה נוספת ביומו של הזולת. כיצד פוסחים אל מעבר למחיצת הזכוכית? כיצד נותנים לרגשות לחדור את מסך הברזל ולעורר את הנשמה השקועה בשגרת יומה?

מירה מגן מתמודדת עם מצבו הבדידותי של האדם בספרה, "כפתורים רכוסים היטב", המאגד שניים עשר סיפורים קצרים המאכלסים מגוון רחב של דמויות החיים בצילה של הבדידות הקיומית. בספרה בחרה מגן לספר את סיטואציות חברתיות מתוך נקודת מבן של דמויות שקולם בדרך כלל לא זוכה להישמע: רווקות דתיות, חוזרים בתשובה, זקנים וילדים. דמויותיה של מגן אינן מהוות דמויות שוליים שיש לתור ולחפשם בעליות גג נידחות, הן נמצאות בכל בית ובכל שכונה. אולם, על אף שכיחותן, קולותיהם אינם נשמעים, אור הזרקורים החברתי בוחר להתעלם מהם וממצוקותיהם. דמויות אלו אינן מאיישות את הרכבת הדוהרת של ההצלחה החברתית. המסתמנת בדרך כלל באמידות כלכלית, בילדים מחוייכים ובמבט זכוך המקרין לכל עבר, עשינו זאת.

בכישרונה הספרותי המיוחד מצליחה מגן להשמיע את קולותיהם של המושתקים. מי יודע כיצד חש ילד שסבו האהוב נדחק לקרן זווית בידי הורים החפצים להמשיך במסלול המירוצים של החיים? כיצד חשה רווקה דתיה המתאהבת בעמיתה לעבודה? איזו טלטלה מתחוללת בנפשותיהם של ילדים שאימם עוברת התמטוטות עצבים?. בכל סיפור מצליחה מגן לפתוח בפני הקורא חורי הצצה לעולמות המסתתרים בדרך כלל מאחורי חומות של שתיקה. הדמויות משמיעות את קולן, אולם כמו בחיי היום יום הן אינן מצליחות לחולל שינוי במציאות החברתית הנעה על פי סדרים קבועים אשר אינן נשמעים לרצונותיהם של יחידים. בספרה, מגן איננה מציעה פיתרון גורף לבדידות העולה מן הסיפורים, אלא מצביעה על נתיבי מילוט הנגלים כדרכים צדדיות של חמימות אנושית המציעים לגיבורים מזור ולו רגעי, מהמציאות היום יומית. דבקותה של מגן במציאות הראלית של ההוויה החברתית מקנה לסיפורים אמינות ורגישות ההופכים אותם לפנינות חן ספרותיות.

נקודת עוצמה נוספת הקיימת בחיבור מצוייה ביכולתה של מגן להתחקות אחר שפתה היייחודית של כל אחת מן הדמויות. משום שזהו ספרה הראשון של מגן שראה אור בדפוס, נעדרים ממנו אלמנטים שהתווספו לכתיבתה במהלך השנים, כדוגמת השיח עם המקורות הדתיים ועולם הדימויים העשיר. יחד עם זאת, כבר בספרה זה ניתן להבחין בכישרונה יוצא הדופן לכתוב עלילה שאיננה מרובה בהתרחשויות אולם, בזכות רגישותה האנושית, סוחפת את הקורא דף אחר דף. "כפתורים רכוסים היטב" איננו ספרה הטוב ביותר של מגן אשר הלכה והשתבחה עם השנים, אולם יחד עם זאת זוהי יצירה ספרותית מהנה ומרגשת הטומנת בחובה דקות ארוכות של הנאה.



ליזי דורון, ויום אחד עוד ניפגש, כתר, 2010.



מאז הסתלקותו של סבי עליו השלום נמצאת אמי במרוץ אחר הזמן. תעודות מן העבר נמצאות בזה אחר זה, יומנים מצהיבים זוכים לראות אור יום וסיפורה של משפחתי הולך ונחשף. שתיקתם הרועמת של דור הסבים מתחלפת בשטף אינסופי של מידע המצטבר במהירות שיא. הניסיון להתחקות אחר סיפורם האישי של בני המשפחה שהוכחדו בשואה. מהווה ניסיון למצוא את המקום האישי והאינטימי בתוך הקטסטרופה הלאומית. ספרו המונטומנטאלי של דניאל מנדלסון "האבודים" מהווה מעין סנונית מבשרת של ז'אנר החיפוש. ספרה של ליזי דורון, "ויום אחד עוד ניפגש" מצטרף לגל ספרותי זה המנסה לספר בעת ובעונה אחת הן את סיפורם של הניצולים והן את סיפורם של ילדיהם שגדלו בצילו של העבר שכביכול נשאר מאחור.

במרכזו של הספר ניצבת בת דמותה של המחברת, אישה בשנות החמישים לחיה, העוסקת בכתיבה. עולמה של הגיבורה סב במידה רבה סביב עברה. שוב ושוב היא מנסה לפענח שאלה המטרידה אותה מיום שעמדה על דעתה, מיהו אביה?

לאורכו של הספר מתוארים שני נתיבי חיפוש המצטלבים זה בזה. הנתיב האחד נע לאורכם של שנות החמישים, במסגרתו מתוארים נסיונותיה של ילדה בגילאי הגן ובית הספר היסודי לדלות מסביבתה הקרובה את שעלה בגורלו של אביה אותו לא הכירה מעולם. התמימות הילדותית מאפשרים לגיבורה לשזור בין מציאות לדימיון ולהקנות לאב הנעדר ממד מיתולוגי. כך הוא הופך לפרטיזן עז נפש, לוחם במלחמת השחרור או איש עסקים התר אחר עיסקאות באמריקה הרחוקה. במהלך נסיונותיה לגיוס מידע בדבר אביה הנעדר נפגשת הילדה עם פליטי מלחמה ותשושי נפש שנפלטו מהתופת האירופאית לשיכון הפועלים בו היא מתגוררת עם אמה. בחושיה המחודדים מצליחה הילדה להבין שסוד גדול רובץ כעננה מעל דירות השיכון. אולם, כבהבנה שבשתיקה, הסוד נשאר בחביונו וכל שנשאר הוא הצצות חפוזות לעולם של זיכרונות הנאטמים בשתיקה רועמת.

אט אט, לאורך דפי הספר, הולך ונחשף הסיפור אותו מנסה האם המגוננת להסתיר מעיניה הבולשות של ילדתה. היעדרם של דודים ובני משפחה, ההתייפחויות הבאות עם רדת הליל והתקפי השיתוק מהווים מעין תזכורת מתמדת לעולם שהדמויות מנסות להשאיר מאחור ללא הצלחה.

הנתיב השני, מתואר מבעד לעיניה של עליזה הבוגרת המסתכלת על חיה ממרום שנותיה. חברות ילדותה: דורית, ברכה וחיהל'ה עזבו לפני שנים את השכונה ופנו לדרכים שונות אולם השכונה לא עזבה אותן. על אף מרחק הזמן הזיכרונות עדיין רודפים אותן ויוצרים עבורם מרחב משותף המנותק ממסגרת הזמן בו הן חיות. שורה של אירועים טרגיים מפגישים את החברות בתדירות גבוהה המאפשרת להן להביט מחדש בעברן ולגלות כל אחת בדרכה את הסיפורים שהסתתרו מבעד למעטה השתיקה ששרר בילדותן ולכסות הנורמאלית אותו אימצו בבגרותן.

ספרה של ליזי דורון מצטיין ביכולתה של המחברת להתחקות אחר ההיבטים האותנטיים המאפיינים את הדמויות המאכלסות את נופי ילדותה, כדוגמת: התלבושות, הריחות, העגה האידישאית (נעבך, נו- ההיפצעך און א-מעשה,כל השטעטל כאן) , המאכלים (עוגת פרג, גפילטה, פירה, תה, מרק עוף) וההומור. פעמים רבות הרגשתי שאני ממש יכול לגעת בדמויות שהזכירו לי דמויות עליהם סופר לי במהלך שנות ילדותי.

ספרה של דורון אינו מצטמצם לכדי סיפור של משפחה החיה בשיכונים תל אביבים בשנות החמישי, אלא, הוא פותח פתח לסיפורו של דור שאיבד את כל שהיה לו. דור שחיפש את מי להזמין לשמחותיו אך מצא ריק שלא ניתן למלאו. אל מול האימה שבריק נשארה רק שתיקה, מעין ניסיון להשאיר את שהיה מאחור ולפתוח חיים חדשים. אולם, זיכורנות אינם כמו דלת שניתן לנעול ולהמשיך הלאה, על אף הניסיונות הם שבים ועולים, מעוררים את הנפש מתרדמתה וטורפים את המציאות היום יומית.

לסיכום, "ויום אחד עוד ניפגש", מהווה מסמך ספרותי מרגש המצטרף לשורה של ספרים (לדוגמא: שואה שלנו, אמיר גוטפררוינד) המספרים את סיפורם של הניצולים מנקודת המבט של בני הדור השני והשלישי. נראה לי שסוגה ספרותית זו רק תלך ותתעצם עם פטירתו של דור הניצולים והבשלתו של הדור השני החפץ לספר לילדיו שלו את הסיפור המשפחתי שהושתק במשך השנים.

מומלץ בחום!





עונת החתונות, האם אזכה לפזז באשכנזית?


אחרי הדממה של חודש עונת החתונות חוזרת ובגדול, אולמות השמחות שהיו שוממים בחודש ספטמבר שבים להמות בחוגגים, הרחבות גדושות בדודות מפזזות והמשחטות שבות לעבוד במלוא המרץ על מנת להשביע את רעבונם של המוזמנים. מלבד הנסיעות לאולמות מרוחקים, כתיבת צ'קים, הנעות אברים והבאסה שלרוב מסתיימת בתחושה של מחנק, חתונות הן זמן מצויין לצפות בתהליכי העומק המעצבים את החברה הישראלית. במידה מסויימת, חתונה היא כמו מרכך כביסה מרוכז במיוחד: יש לך מספר רב של פעולות במוצר אחד. בחתונה אפשר לצפות ביחסים בין הורים וילדים, בקונפליקטים משפחתיים, בסטטוסים חברתיים ובמפגשים בין תרבותיים המדגישים פעם נוספת את המציאות האקלקטית בה אנו חיים.

כשאחי הגדול התחתן, אי שם בשנות התשעים, אולם האירועים בבית הכנסת הגדול היה נחשב לשיא הפאר. להקה חיננית ניגנה מוזיקה חסידית והאורחים הסתובבו במעגלים שהפיקו אנרגיה שיכלה בקלות לפתור את המשבר בשוק החשמל הישראלי. לקראת סופה של החתונה (23:30 לכל המאוחר) המוזיקה החסידית התחלפה בשירה הפראי של יהודית רביץ "בוא לריו" ובני הישיבה עם חולצותיהם הלבנות חבשו על ראשיהם כובעי פלסטיק ופיזזו עם קסטנייטות. באותם רגעים הרגשתי שאני נמצא בממפגש סודי של תנועה חתרנית המוליכה את העולם הדתי אל הקצה. הרכבת שהלכה והתארכה כללה מלבד החבורה העליזה של בני הישיבה, שתי בחורות צעירות, שמן הסתם הרגישו שהמוזיקה המשחחרת ודפיקות הקסטניטות מבשרות את שחרורה של האישה הדתית. אולם, פרץ האינדבידואליות המשכר נשבר כעבור שני שירים עם השמעתו של השיר "ובנה ירושלים" שהחזיר את כולם לאווירה של כבדות ראש ולמקצב מונוטוני המקל על זכירת תנועות הריקוד, העברת משקל מרגל לרגל תוך הכנסה והוצאה של היד מן המעגל.

כמעט עשרים שנה חלפו, העוף המכובס כבר לא נראה במחוזותינו, את יינות וינשטוק החליפו משקאות תוצרת חוץ, פרחי הלילך שהונחו על השולחנות הושלכו לקרן זווית ואת מקומם תפסו נרות ושנדלירים. גם רחבת הריקודים שפעם נצבעה בלבן ושחור כבר איננה אותה רחבה. בציבור הדתי (לייט) מעדיפים די-גי' שנותן שנים שלושה סבבים של מעגלים חסידיים המתחלפים במהירות למוזיקה קצת יותר עדכנית. ההגמוניה של הזמר החסידי נשברה ובפליי-ליסט ניתן למצוא לצידם של שירי ה"שמחם שמחם" את טובי הזמר המזרחי, מוזיקה ישראלית מקורית ואפילו כמה שירים לועזיים. חדירתה של מוזיקה שאיננה דתית לרחבת הריקודים של הציבור הדתי איננה תהליך חד צדדי, גם בחתונות חילוניות למהדרין ניתן למצוא את מיטב הלהיטים החסידיים. יש משהו קצת אירוני בחבורה של צעירים וצעירות שיכורים המתחבקים זה עם וזה תוך שהם זועקים בדבקות שלא הייתה מביישת את חסידי קרלין "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך!".

זליגתה של התרבות החילונית לחברה הדתית מחד ושל התרבות הדתית לחברה החילונית מאידך משקפת את תהליכי העומק המעצבים את שתי החברות המשפיעות זו על זו. על אף התחזקותו של השיח הסטריאוטיפי השב ומתעצם בכל פעם שתהליך השלום יוצא מתרדמתו, שתי החברות מקיימות בינהם דיאלוג מתמיד, אשר אינו נצרך לסדנאות דו-קיום מחויכות אלא הוא מתקיים הלכה למעשה בשגרת היום יום. השירות הצבאי המשותף, המסגרות האקדמיות, העולם הצרכני וההשתלבות בשוק העבודה מובילים לכך שכל צד מציץ בין חרכי הגדר ועומס מלוא העין רעיונות, כללי התנהגות וקודים תרבותיים הנאגרים במעמקי הזיכרון ופורצים החוצה כהתקף אפילפסי בלתי נשלט בהזדמנויות שונות ובלתי מתוכננות.

מלבד הטשטוש שבין קודש לחול, החתונות הישראליות מתאפיינות באקלקטיות בלתי רגילה. אני לא חושב שקיים עוד מקום אחד בעולם שבערב אחד מנגנים מוזיקת אינסטרומנטאלית קלילה, רוק מקומי, מוזיקה מזרח תיכונית ולבסוף סאשן מועדונים והכל עבור אותו קהל. אין דבר יותר הזוי מזוג ששורשיו נטועים אי שם בפולין המתמוגג משירה המרטיט של אום-כולתום "אינתא עומרי" ולאחר מכן פותח בריקוד יווני סוער לצלילי שירו של אריס סאן "בום פאם".

ההשתוממות מהמפגש התרבותי המרתק מהולה אצלי לרוב בתחושה טורדנית של צער עמוק המצנן את הלחיים הסמוקות מאלכוהול וריקודים. לכורדים יש את "דללה דללה" למרוקאים את "ציפה דריפה" לתימנים את "אבא שאול" ולאשכנזים.... טוב, לאשכנזים יש מוזיקה חסידית מבית מדרשם של ישיבות בני עקיבא. אולם זוהי איננה מוזיקה שורשית שנכתבה בהרי הקרפטים או בעיירות של תחום המושב, זוהי מוזיקה ארץ ישראלית בעלת מקצבים קלילים ומקפיצים שאין בינם לבין המורשת היהודית האשכנזית דבר וחצי דבר. בכל עשרות החתונות בהם השתתפי לא זכור לי פעם אחת בהם נשמע ניגון חתונה מסורתי, בהם הונפו רגלים על פי כלליו של ריקוד מסורתי.

את העושר התרבותי שהתחבר במשך מאות בשנים החליף וואקום תרבותי שהתמלא בהדרגה במקצבים ארצישראלים שכטבעם לוקחים מפה ומשם מתוך ניסיון ליצור תרבות חדשה. התרבות הישראלית החדשה אינה מהווה נחלה בלעדית של בני הציונות הדתית, אף האשכנזים החילונים נקרעו מתרבותם המסורתית, אשר הוחלפה באחת בשירי ארץ ישראל ובריקודי עם שעברו גיור כהלכה. אלו ואלו נמצאים מעברו של ערפל סמיך החוצץ בינם לבין התרבות האשכנזית שנשארה אי שם באירופה.

רבות דובר על "נס הצלת התורה בימנו", במסגרתו אנו עומדים נפעמים אל מול ההשתקמות המספרית של עולם הישיבות שכעמט ודעך בעקבות השואה. אל מול התאוששות זו שבה ועולה השאלה, האם ניתן להחיות גם את התרבות העממית האשכנזית? אינני מתכוון רק להוצאתם המחודשת של ספרי י.ל פרץ ושלום עליכם הפותחים צוהר לעולם השטיבלך שחלף לבלי שוב. אלא לנדבכים תרבותיים נוספים כמו מנהגים, ריקודים ושירים שנשתכחו מן הלב.
בעודי רוקע בעקבי לצלילי מוזיקה מזרח תיכונית אני שב ונסחף במחשבות, האם אזכה לפזז באשכנזית?

סייד קשוע, גוף שני יחיד, כתר, 2010

מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? דתי או חילוני? שאלות אלו הנשאלות לרוב במעגלי הנערים והנערות המתכנסים בשלישי ובשבת במסגרת פעולות תנועת הנוער, שבות ועולות לאורך נתיבי החיים. ישנם רבים החושבים ששאלות אלו שייכות לגיל הנעורים בלב, ועל כן, עם בואה של ההתבגרות וההתברגנות ניתן להשאירן מאחור ולצעוד קוממיות אל עבר המנוחה והנחלה המחביאה בצילה את הזהות המוגמרת אשר איננה נצרכת לשאול את עצמה שוב ושוב מהן מרכיביה. אולם, למעשה, מבט מפוכח על חיינו מראה שזהותנו מתעצבת ללא הרף בהתאם לנסיבות, לאנשים עימם אנו נפגשים ולחוויות אותן אנו חווים. ולכן, שאלות אלו ממשיכות ללוות אותנו במשך כל חיינו הבוגרים.
סייד קשוע, החי על התפר שבין החברה היהודית לחברה הערבית, פותח ביצירותיו (סדרת הטלויזיה-"עבודה ערבית", טור שבועי בעיתון הארץ, שלושה רומנים) פתח למפגש המתחולל בין מגוון רחב של זהויות הנפגשות יחדיו במרחב הגיאוגרפי שבין הירדן והים. בספרו האחרון,"גוף שני יחיד", שוזר קשוע בין שני סיפורי זהות שלכאורה אינם קשורים זה בזה.
האחד, סיפורו של אמיר להב עובד סוציאלי ערבי, המגיע לירושלים מג'לגוליה. הניתוק ממחוזות ילדותו והמפגש עם החברה היהודית משנים את חיייו. מסעו של אמיר לגיבוש זהותו האישית הולך ומסתבך לאורכה של העלילה כאשר הוא מאמץ בהדרגה מרכיבי זהות יהודים. על אף ההיטמעות החיצונית אמיר איננו יכול להתנתק מעברו הערבי, חוויות ילדותו, שפתו וזכרונותיו משיבים אותו שוב ושוב לכור מחצבתו. הפער בין ההווה לבין העבר יוצר מציאות חיים הנעה על התפר שבין אמת לשקר בין דימיון למציאות. המאבק המתמיד הופך את חייו האפרורים של אמיר לזירת התגוששות מרתקת הסוחפת את הקורא.
במקביל מגולל קשוע את סיפורו של עורך דין מצליח המגיע לירושלים מכפר במשולש . בתחילה, מתוודע הקורא להצלחותיו הכלכליות של הגיבור.הכוללות בין היתר: מסעדות יוקרה, מכונית מנהלים, חניה שמורה ונופשונים. על אף ההצלחה, רוחו של עורך דין אינה שקטה. הוא מצוי במרדף מתמיד אחר הדברים שיקנו לו את המעמד הנכון, הן בקרב הרוב היהודי והן בקרב החברה הערבית בה הוא חי. מתוך כך, עורך הדין קורא יצירות מופת ספרותיות שכלל לא מעניינות אותו, דן בדיונים שיש לו בהם רק עניין מועט ומסגל לעצמו רמת חיים שמעבר לרמתו. התרחשות מקרית מובילה לקריסתם של המגננות המעמדיות ולחשיפתם של הפחדים הקמאים המובלים אותו. המערבולת הרגשית אליה נכנס עורך הדין מחדדת את הפער בין התדמית לבין האני הפנימי המסתתר מאחורי סמלי הסטטוס. במעמקי המערבולת נפגשות שתי הדמויות המנסות כל אחת בדרכה להיחלץ ולשוב לחוף מבטחים.
התמודדות הדמויות עם שאלות של זהות בחברה החיה בתפר שבין יהודים לערבים, מאפשרת לקורא העברי להיחשף לזרמי העומק של החברה הערבית פלסטינית. בכישרון יוצא דופן מצליח קשוע להעלות מעל פני השטח סוגיות העומדות בבסיס השיח העכשווי המתחולל בקרב ערביי ישראל, כמו: כבוד המשפחה, יחסי מין לפני הנישואין, היחס לחברה הישראלית, לאומיות, הצלחה כלכלית ויחסי הכוח שבין תרבות המיעוט לתרבות הרוב. שאלות אלו, היכולות להוות חומר גלם לימי עיון מפרכים ומפוהקים, נשזרות על ידי קשוע לכל אורכו של הספר, וזאת מבלי לפגוע בשטף העלילה. השילוב בין שאלות יסוד לבין עלילה סוחפת וקולחת הופכת את "גוף שני יחיד" ליצירה מעניינת מבחינה אינטלקטואלית ומענגת מבחינה אסתטית וזאת על אף שעדיין עליה לעבור כברת דרך מבחינה סגנונית.
לסיכום, "גוף שני יחיד", מאפשר לקורא לחדור הן למעמקיה של החוויה הערבית-ישראלית והן לעולמן של דמויות המעצבות את זהותן באופן יום יומי. ההתחקות אחר ניסיונותיהם המתמידים של הדמויות להפריד בין שקר לאמת, בין אותנטיות לזיוף, מאפשרת לקורא להשחף למלכוד בו ניצבים הערבים הישראלים, המעוניינים מחד להשתלב בהגמוניה המערבית ומאידך לשמר את תרבותם הערבית.
יצירה מהנה ומעוררת למחשבה. מומלץ.