יעל נאמן, היינו העתיד, אחוזת בית-ידיעות אחרונות, 2011


לאחר קבורתה של התנועה הקיבוצית וסמליה החלו בני הדור השני והשלישי להעלות זיכרונות. כבטקס שבעה בו באים המנחמים ומגלגלים יחדיו קרעי זיכרונות ההמעלים שוב ושוב את זיכרו של הנפטר. אולם בשונה משבעה בה משתדלים הבאים להדגיש את הטוב ולייפות את הרע, עד לכדי יצירתם של מיתוסים שכל קשר ביניהם לבין המציאות מקרי בהחלט. מנחמיה של התנועה הקיבוצית בחרו דווקא להדגיש את שלל פגמיה בלי להשאיר אבן על אבן. בזה אחר זה הובאו המיתוסים: שיתופיות, מערכת החינוך, שיוויון, רעות, סוציאליזם, אחוות עמים אל רמפת השחיטה ודמם זרם במורד התעלה.

ספרה של יעל נאמן, היינו העתיד, (אחוזת בית, 2011) שנכנס לאחרונה לרשימת רבי המכר ברשת סטימצקי מצטרף לחבורת המנחמים חסרי הרחמים. בספרה מתחקה נאמן אחר ימי ילדותה ונעוריה בקיבוץ יחיעם של תנועת, "השומר הצעיר". אל הקיבוץ שנוסד על ידי גרעיני שעלו ארצה מהונגריה, הצטרפו פליטי שואה ומיני חולמים שחברו יחדיו להפיכתו של החלום הסוציאליסטי למציאות חברתית. אולם כמו רעיונות רבים הנראים יפים ומשכנעים על הדף החזון הסוציאליסטי עליו חלמו החברים היה רחוק מרחק רב מהאידיליה המרכסיסטית שהונחה על מדפי הספרים במועדון לחבר. החברה השיווניות הכמהה להתחדשות מתמדת הסתאבה תוך דור אחד בלבד והפכה לחברה מנותקת, המשועבדת לטקסיה ולסדריה הפנימים תוך שהיא מנציחה פערים בין וותיקים לחדשים, מקושרים יותר ומקושרים פחות, שובניזם ומעל הכל בורות והתנכרות המסתתרת מאחורי כסות אידיאולוגית. כבלש המתחקה אחר תעלומה מסתורית חושפת נאמן את הצביעות המסתתרת בין כיורי הנירוסטה של המטבח, בשדות המשק ובמוסדות החינוך. בעט מושחזת מסירה נאמן את המסכות מאחורי סידורי העבודה, הרוטאציה, חיי הקומונה והיחס לאחר. כתיבתה המשתלחת איננה משאירה צדיקים בקרב בני הדור השני המתכסה בעננה כבדה של אשמה וזיוף.

בשונה מספרו המעמיק של אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות, 2009), נאמן מביאה אי אלו ציטוטים מספרו של תום שגב, 1967- הארץ שינתה את פניה (כתר, 2005) האמורים לתת לקורא את טעמה של התקופה וליצור סביב ספרה הילה תיעודית. למעשה הציטוטים מספרו של ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב מנכיחים שעבודת התיעוד שנעשתה הינה רשלנית וכל שנותר הוא הממד האישי. אין כל פסול בספר המתעד חוויות אישיות, להפך, החוויה האישית פותחת בפני הקורא צוהר לעולם של תחושות וחוויות הנסתרות לא פעם מעיניהם של חוקרים המעמיקים במסמכים ופרוטוקולים. אולם עולם החוויות האישיות המתואר בספר בצורה כרונולוגית מזכיר במידה רבה רשימות שעורכים חולי אלצהיימר על מנת לשמור על סדר בעולמם המתפורר. זיכרון רודף זיכרון, שיר נצמד לשיר והעלטה נשארת בעינה. לכל אורכם של 213 העמודים לא הצלחתי להעלות לנגד עיני ולו דמות אחת. כלל בני הקיבוץ הפכו בדימיוני לשיבוט חסד ייחוד וחן. עולמם, מחשבותיהם, תשוקותיהם וכמיהותיהם הפכו לפלקט צבעוני של הקרן הקיימת שהושחת ללא רחם בטוש עבה. הדבר היחיד שנשאר בהיר לכל אורכו של החיבור הוא הכאב והמירמור אותו חשה נאמן, שלושים שנה לאחר שעזבה רישמית את כור מחצבתה.

אין ספק שכתיבה יכולה לסייע בתהליכים טיפולים, אולם לא כל כתיבה טיפולית צריכה להפוך ליצירה ספרותית הרואה אור בהוצאה מכובדת. אני מרשה לעצמי לנחש שההצלחה המסחרית שקצר ספרו של ענברי  המתאר את עלייתו ונפילתו של קיבוץ אפיקים עוררה את תאבונם של המו"לים מבית ידיעות אחרונות אשר חיפשו בנרות אחר סיפורים דומים. כתב ידה הגולמי של נאמן היווה עבורם פיתוי שלא ניתן לעמוד בו, וכך ירד לקומת הדפוס רומן בוסרי שעוד צריך לעבור דרך ארוכה עד להבשלתו. יחד עם זאת ניכרים בספר יכולותיה של המספרת לרקום סיפורים וליצוק בהם ביקורת חברתית חדה ומושחזת, אולם לצערי בראיה מקיפה יכולות אלו לא זכו לבוא לידי מימוש המצדיק את הדפסתו. עורכיה של סדרת מקור צריכים לעשות עם עצמם חשבון נפש ולבדוק כיצד רשימות לא מעובדות הפכו במשמרתם לספר הזוכה לכריכה ולמערכת הפצה משומנת ההופכת אותו לרב-מכר.

על מנת לא לחתום בטעם רע, אני מצרף לרשימה זו סרטון של הלקה הקיבוצית,הגבעתרון, שהפכה את הדימוי הקיבוצי לאייקון תרבותי. בשמחות.


תגובות

רשומות פופולריות

מתנשא מעל הקלישאות

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

קובי אוז, משה חוואטו והעורב, קשת 1996

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

עלילה מעוררת חמלה

שרון קריץ', שני ירחים, ידיעות אחרונות 2001