יעל הדיה,תאונות, עם עובד , 2001



ספרה של יעל הדיה, תאונות, זכה לקרוב לעשרים מהדורות מיום הגחתו ממחסני הוצאת עם עובד אי שם בראשית שנות האלפיים, ימים בהם ישראל געשה ורעשה מאינספור פיגועים ואסונות שחרכו אותה לאורכה ולרוחבה. מלבד הפיגועים, העשור החולף סימל את כניסתם של מדיות תקשורתיות חדשות (פייסבוק), השתנותן לבלי הכר של מדיות קיימות (עיתונות וטלוויזיה) והיווצרותו של שוק ספרים ניירוטי המשתנה חדשות לבקרים תוך שהוא משאיר שובל של עטיפות מרשרשות וריחות מבצעים מתקתקים. בין כל אלו, הדפסותיו החוזרת ונישנות של "תאונות", ספר עב כרס בן למעלה מחמש מאות עמודים המגוללים סיפור מורכב ובהחלט לא שבלוני, מהווה תופעה שראוי לתת עליה את הדעת.
במרכזו של, תאונות, ניצבות שלוש דמויות החיות במרחב האורבני של תל אביב בראשית שנות האלפיים: יונתן לוריא, סופר, אלמן בשנות הארבעים לחייו שתקופת הזוהר שלו כבר מאחוריו, בתו המתבגרת, דנה ושירה, סופרת פוריה ומוכשרת החיה לבדה ומטפלת באביה החולני. הדיה סוקרת את חייהם האינדבידואלים ואת הקשרים ביניהם תוך שהיא פושטת אותם פעם אחר פעם מתדמיותיהם החברתיות. שוב ושוב הקורא נגלה לצדדים הפתטיים המסתתרים מאחורי שנינות ומחוות חברתיות מגוננות. ההיחשפות המתמדת הופכת את הקריאה בספר לחוויה לא פשוטה שפעמים רבות גובלת במבוכה, כזו הדומה למבוכה התוקפת אותי כאשר אני נקלע לריב קולני בין בני זוג המשלב הרמות קול ובכיו, וכל זאת כאשר אני יושב בסלון ביתם נינוח ומנסה לשרבב מילים, שהקפה טעים ושהעוגה עשויה כהלכה. החשיפה הלא מתפשרת שנכפית במידה רבה על הקורא המוכנס בעל כורחו  לסיטואציות כביכול נורמאלית ויום יומיות ההופכות תוך מספר עמודים לתקריות קשות, מדגישה את עוצמת כתיבתה של הדיה המאופיינת בישירות שאינה מנסה להתחנחן בפני קהל הקוראים.
יחד עם זאת, הכתיבה המשובחת המצטיינת בישירות בוטה עדיין אינה מסבירה מהו סוד קסמו של הרומן, שכאמור זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת. לדעתי, על מנת לענות על שאלה זו יש צורך לראותו בהקשר התרבותי-חברתי בו הוא נכתב. אל מול סדר היום הלאומי שהציב את הלכידות הלאומית  במרכז,תאונות, מציב סדר יום חלופי. דמויותיו מאופיינות באוטיזם חברתי המנותק במובהק מהספירה הציבורית. גלי העליה, הפיגועים, הקרע החברתי, המשבר הכלכלי: כל אלו נשארו מחוץ לעולמם של הגיבורים השקועים עד צוואר בעולמם הפנימי הנפרס על פני שישים הקילומטרים שבין ירושלים לתל אביב. ביצה טובענית ומעופשת המשרה על הקורא נמנום משכר של נורמאליות אנושית, שיכולה להתקיים בכל אחד מהכרכים הגדולים של העולם המערבי השבע, כרכים בהם יכולים בני המעמד הבינוני  להרשות לעצמם להתבוסס ולהתפלש בשאלות של משמעות, אהבה ומשברי כתיבה. הסבך האישי הנגלה לאורכו של הרומן, מסמל, לדעתי, סוג של כמיהה לנורמאליות שהייתה כל כך חסרה בראשית שנות האלפיים. הנורמאליות שבשגעון, היא זו שפילסה ל"תאונות" את מקומה כיצירה בעלת שיעור קומה תרבותי, הזוכה לראות אור במספר רב של מהדורות.
לסיכום, כדרכה מצליחה יעל הדיה להוציא מתחת לידיה רומן משובח ומטלטל, שאינו קל לקריאה אך יחד עם זאת יש בקריאתו הנאה מרובה, המצליחה לגרום לקורא להידחק לדירות קטנות וחסרות איוורור בלב ליבה של תל אביב ואפילו להנות מכך.  
                        יעל הדיה, תאונות, ספריה לעם- עם עובד, תשסא (2001), 547 עמ' 

תגובות

רשומות פופולריות