חפש בבלוג זה

ליזי דורון, ימים של שקט, כתר-יד ושם, 2003





חג הפסח הוא מפגן של נוסטלגיה, שליל הסדר מהווה את נקודת השיא שלו. כל הגיג  וקונץ משפחתי הופכים עד מהרה למסורת עתיקת יומין שצלחה פרעות, שיטפונות ואינספור אסונות שזיככו אותה למנהג שאין לסור ממנו. כל אדם שמכבד את עצמו מביא עימו לשולחן הסדר צרור של זיכרונות, אותם הוא שולף תוך שהוא מכחכח בגרונו רגע לפני שמעמסת הדורות מוטלת על  שולחן הסדר כציר דגים קר ורוטט. "זוכרים איך סבתא הייתה אומרת...", "זה היה הקטע שבו תמיד הוא היה בוכה, עוד באירופה הוא היה בוכה ובארץ בכלל נהר היה יוצא לו מהעיניים". הזיכרונות, הגעגועים ומעל הכול הכמיהה הופכים את שולחן הסדר לחוויה שמצליחה לפלח את הכאן והעכשיו וליצור מרחב חדש, הניצב מעל החלוקות המוכרות של מקום וזמן. הישיבה המשותפת והשיח המתקיים בין הטקסט המציג את הזיכרון הלאומי, הזיכרונות הפרסונאליים והמשפחתיים והמאכלים הייחודים יוצרים בליל של צבעים וניחוחות שאינם יכולים להתקיים בחיי היום יום. לערב אחד נוצר מרחב מחודש בעל חוקים משלו.
כמו ליל הסדר המתנהל על פי חוקים משלו, תוך שהוא יוצר מרחבי שיח חדשים בין הדמיון לבין המציאות, כך ספרה של הסופרת ליזי דורון, ימים של שקט (כתר, 2003). בספרה מתארת דורון את עולמה של לאה, ניצולת שואה, החיה בבדידות בשכונה חסרת שם ומקום גיאוגרפי ספציפי המאכלסת יהודים ניצולי שואה. דרך עיניה של לאה העובדת כפדיקוריסטית במספרה השכונתית מתגלה לקורא  גלריה ענפה של דמויות המאכלסות את השכונה והמרכז המסחרי הקטן השוכן בליבה. האנשים המתגוררים בשכונה ומאכלסים את ספרה של דורון  מתהלכים בהווה אך ראשיהם מרחפים בין העבר לעתיד. עבורם העבר הינו הווה מתמשך, ולכן תהליך ההיזכרות הופך למיותר  והיום יום הופך למעין בבועה של העבר שממשיכה להפציע פעם אחר פעם.
נוכחותו  המתמדת של העבר מציבה את הדמויות בהתמודדות מתמדת בין הריאליה הפיזית, בה הם בני חורין המגדלים את משפחותיהם בשכונה נורמטיבית ונעימה  לבין הריאליה הנפשית המנכיחה את תחושת הנרדפות. מתיחות זו הולכת ומתעצמת לאורכה של העלילה כאשר ילדיהם של הגיבורים שנולדו בישראל והתחנכו על הנרטיבים הצברים מרגישים תחושה של זרות אל מול הוריהם שבאו משם. ככל שהשנים חולפות בדידותם של הגיבורים הולכת ומתעצמת והם מתבצרים במציאות האלטרנטיבית  בה שולטות שתיקות והבנות פנימיות שאינן זקוקות למילים ולהמשגות.
לאחר שסיימתי לקרוא את, ימים של שקט, נזכרתי בפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, שתבע את המושג, הטרוטופיה, המתאר  מקומות המנותקים מזמן וממרחב ספציפיים ומקיימים מערכת חוקים עצמאית ונבדלת. פוקו שעסק רבות בתפיסות של שליטה וכוח התכוון בכך לאפיין מוסדות כמו בתי ספר ובתי סוהר. אך לדעתי מושג זה יוכל לסייע בהבנתם של מרחבים גיאוגרפים ותרבותיים המקיימים מערכת הבנות וחוקים נבדלת. השכונה שמתארת דורון מהווה מקום מעין זה, בכך שהיא מנותקת מההוויה הישראלית אך מנגד היא אינה יכולה להתחבר להוויה המזרח אירופאית ממנה היא באה, וזאת משום שהוויה זו אינה קיימת עוד. על כן, ההתקשרות היא באמצעות קטעי זיכרונות היוצרים שמיכת טלאים שאינה מצליחה  לכסות את החלל.
צורת הסיפור השומרת על דיבור בגוף ראשון ושפתן האותנטית של הגיבורים (למעט מעידות ספורות וצורמות בהם התבלבלה דורון ולאה הפולניה החלה לדבר ולחשוב דווקא כמו מסעודה משדרות), מצליחה  ליצור סיפור המעביר את הקורא חוויה של ממש המשלבת בין רגשנות לסקרנות. מומלץ. 

חגי לינק, מספר מוות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000




שמות נזעקים מבעד לרמקולים, צעירים מחויכים עולים לאוטובוסים מאובקים, מתיישבים זה לצד זה בנוקשות. לא כל כך ברור להם האם לחייך או לשמור על הבעת פנים רצינית וקפואה. הורים ובני משפחה מנפנפים בידיהם בהתרגשות, דמעות נושרות על הלחיים והשיירה יוצאת לדרכה. תהליך הגיוס הישראלי מהווה קו פרשת מים. באבחת חרב חדה מסתיימים הנעורים ונפתח פרק חדש, עולם של חוויות נפתח בפני המתגייסים הצעירים. למרות השנים שחלפו, אותן חוויות עדיין חיות בי כאילו היו אתמול: הגשם על האוהלים, הבוץ, הטעם הבלתי מזוהה של הפחד, הנשימה החורקת, המחנק בגרון מאבק מסוקים ממריאים... אין ספור חוויות שזיכרונם שב ועולה בעקבות משפט, ניחוח או מחשבה טועה שמחזירה את העבר להווה. השירות הצבאי שלי היה בימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה, באותם ימים הצבא כבש מחדש את מחנות הפליטים וערי הגדה והמפגש הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה הפלסטינית יצר סיטואציות הזויות וגרוטסקיות שאין ספק שהשאירו בי ובחברי שריטות נפשיות. חלקו הגלידו וחלקן עדיין סמויות מן העין כמעין דימום פנימי, בלתי נראה, היוצר אדמומיות קלה אך למעשה מסתיר בחובו סכנה מוחשית. בכל שירות מילואים אני נוכח לדעת שבישראל של היום מסתובבים אלפי גברים השומרים על חזות נורמטיבית בעוד שלמעשה הם  נושאים בגופם דימומים פנימיים הממתינים להתפרצות, להבקעת המעטפת של העור והבשר ולקלוח בפרצים בלתי נשלטים החוצה אל אוויר העולם. מדי שנה אנו מתכנסים סביב צו המילואים, מזכירים לעצמו שכולנו נושאים את אותה מחלה פנימית. התרגולים והתרגולות משיבים לחיים שיח מודחק- אנו מביטים זה בזה, יודעים שאנו מסומנים ושבים בחזרה לחיינו הרגילים עד לפעם הבאה.
חגי לינק בספרו, מספר מוות (הקיבוץ המאוחד, 2000) יוצא למסע ספרותי בעקבות השדים הרדומים בקרב החיילים הקרבים. במרכז ספרו ניצב יוחאי, לוחם בשייטת 13 היוקרתית, שבשעת אימון שגרתי הורג את, זוסמן, מפקד הצוות הנערץ. הריגתו של זוסמן, מאמתת את יוחאי עם הידיעה המודחקת שהשירות הצבאי הפך אותו למעשה למכונת הרג. ועל כן נטילת חייו של הזולת מהווה אקט פרדוקסאלי. מחד, זוהי נקודת שיא בה המכונה משלימה את ייעודה ומאידך, זוהי נקודת שפל הנובעת מכך שהחיים שנלקחו לא היו אמורים להילקח. לאורך הסיפור מנסה יוחאי לברר את יחסו אל מוות, אל החיים שנותר לו לחיות, אל הידיעה שהוא לקח חיים של אדם אחר. על מנת להעשיר את התמונה, לינק מציב את יוחאי במסע של בריחה במהלכו הוא נפגש דמויות שונות: צלמת חובבת, מפקד היחידה, מנהלי בתי ספר, תלמידים לפני גיוס. כל אחת מהדמויות מציבה בפני יוחאי מראה אחרת דרכה הוא צריך לבחון את מציאות חייו.
לאורך הספר מתחדדת השאלה, האם מותו של זוסמן היה בלתי נמנע, האם הכשרתו של יוחאי  כלוחם הפכה אותו למעשה לרוצח בפוטנציה שרק מימש בזמן הלא נכון את שלמד?  גם לאחר שהשאלה המשפטית / צבאית נפתרת, השאלה הפילוסופית ממשיכה לרחף באוויר תוך שהיא עוקרת את שלוותם של גיבורי הספר. האופן הסוריאליסטי בו מתוארת היחידה הצבאית ומפקדיה מדגיש את השונות האימננטית של העולם הצבאי אל מול העולם האזרחי, ואת הפער המתקיים בין הנורמות הצבאיות לבין הנורמות האזרחיות.
לאורך הספר "מספר מוות", מטשטש לינק את הקשר שבין דמיון למציאות, הערבוביה בין שתי העולמות מדגישה לקורא שהחוויה הצבאית הינה מעין הזיה המנותקת מחיי היום יום. אולם זוהי הזיה ששבה ופולשת ללא התראה, מאיימת להשתלט על המוכר ולהחליפו בכאוס של מעשים ורגשות. גיבורי הספר מודעים לאימה האורבת להם מעבר לפניה ועל כן הם עסוקים באופן מתמיד בבריחה מעצמם באמצעות נדודים, שתייה חריפה, שתיקה וכהות רגשית. הבריחה שמהווה ציר מכונן לכל אורכה של העלילה הופכת למעשה למצב קיומי שאינו נחתם בסופו של הספר, ולכן תחושת המחנק וחוסר האונים ממשיכה ללוות את הקורא גם לאחר שעמודי הספר נקראו עד תום, והספר מוחזר אחר כבוד למדף הספרים.
לסיכום, מספר מוות, הינו ספר מעניין שפותח זוויות התבוננות לא שגרתיות על השירות הצבאי, והמחירים הנפשיים הנגבים בצידו. מי שמחפש סיפורי צבא בהם חיילים מסוקסים נושאים אלונקות אל עבר השקיעה כאשר חיוך ניצחון מרוח על פניהם העייפות, כדאי לו לוותר על ספרו של חגי לינק, אולם אלו המעוניינים לבחון את זרמי העומק של החוויה הצבאית ימצאו ב"מספר מוות" מסמך אנושי מרתק, הנשאר עם הקורא עוד ימים רבים.  

ביעור חמץ




עם צאתו של חג הפורים כשאדי האלכוהול מתפוגגים והבל פיהם של שיכורים נגוז באוויר, מתחיל שיכרון מסוג חדש, שיכרון הפסח. מגירות ישנות מוצאות ממסילותיהם ומקורצפות, מעילים נשלחים לניקוי יבש והספרים מורדים מהמדפים וזוכים לטיפול מיוחד. סמרטוט לח לניקוי הכריכה, סמרטוט יבש מועבר בין הדפים וטפיחה חזקה להוצאתם של גרגירי האבק שקבעו להם מושבה של קבע  בינות לעמודים המצהיבים. טקס הניקוי מוציא מאפלה לאורה ספרים שנשכחו בשורה שנייה ושלישית, ספרים שנקנו ונשכחו בתום לב וקלאסיקות המחכות להיקרא פעם נוספת. לצידם של גלי הנוסטלגיה טקסי הניקוי והמירוק טומנים בחובם הזדמנות נהדרת לרענן את המדפים ולשלוח אל סל המחזור ספרים שלא ברור מדוע הם ממשיכים לתפוס מקום על המדף שנה אחר שנה. היו שנים בהם חיכיתי עד לתחילתו של חודש ניסן על מנת להוציא את הספרים מהבית, לצד החלון הייתי עורם את הספרים שנגזר גורלם, בחלקם מביט בתיעוב ובחלקם בחמלה. פעמים רבות הייתי נמלח בדעתי, מלטף את הכריכה ומחזיר אותם בסלחנות למדף, מבין שעל אף הפגמים הטמונים בין דפיהם, עדיין יש להם מקום בביתי ושאין להפקירם למשאית האיסוף של חברת אמניר. על אף רוח החמלה, יש מקומות בהם יש צורך לגזור גורלות, כמאמר חז"ל :"המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר אל רחמנים".
השנה נתקלתי בשני ספרים ששמחתי להוציאם מביתי עם הניקיונות לחג הפסח.

ספרו של מחבר רבי המכר האמריקאי,דיוויד באלדצ'י, כל האמת (מודן, 2010). במרכזו של הספר ניצב איל הון המחרחר מלחמות ברחבי העולם, על מנת לסייע לאימפריית הנשק שהוא עומד בראשה. אל מול מזימתו השטנית ניצבים סוכן חשאי ועיתונאית צעירה המתמודדים אל מול אינספור סכנות. למזלם של הגיבורים, כתיבתו הילדותית וחסרת העומק של באלדצ'י מצליחה לחץ אותם פעם אחר פעם ללא פגע. הכדורים שורקים סביבם, מכוניות מתפוצצות ושני גיבורנו נחבלים קלות בגבותיהם וממשיכים הלאה. הניסים הגלויים הנגלים לקורא בכל עמוד ועמוד מתובלים בתיאורים סטריאוטיפים מייגעים. סוכני החרש, נאים וחטובים, נושאים מתחת לחזותם הקשוחה נשמה מצולקת ופגועה, הרוע הוא מוחלט והטוב מצליח לגבור ברגע האחרון. בקיצור יצירה שבלונית, פלסטיקית שמתאימה יותר למסכי הקולנוע האמריקאים.
הידיעה ש"כל האמת" הינו אחד מרבי מכר סופים מבית היוצר של באלדצ'י מהווה תזכורת מצערת למצבה של ספרות המתח, המאוימת שנה אחר שנה בספרי אינסטנט שבלונים המורצים על ידי סוכני מכירות חלקלקים לראש מצעד רבי המכר. בקיצור, יש להרחיק את הספר מהבית לבטל אותו בפועל ובמחשבה ולנסות כמה שיותר מהר להשתחרר מתחושת הצרבת העוטפת את הוושט כבר בעמודים הראשונים.

בעודי מנסה להתאושש מהמפגע הספרותי של באלדיצ'י פניתי לקרוא את ספרה של ג'ינפר ויינר, טוב במיטה (מודן 2001). במרכזו של הספר ניצבת עיתונאית צעירה בשם קני שפירו, המגלה לתדהמתה שחברה לשעבר פירסם טור בעיתון רב תהודה, בו הוא מתייחס לממדים הגדולים של גופה. הזעזוע מהחשיפה של פרטיותה מובילים את קני למונולוג ארוך וטרחני בו היא עוסקת באובססיביות במראה החיצוני שלה, באהבה, בבדידות וביחסים משפחתיים. הקריאה בספר דמתה לקריאה אינטנסיבית ב"לאשה", "את" או "קוסמופוליטן". בין לבין חשתי שאני מקנח בצפייה באחת מהסדרות המאכלסות את ערוץ "הולמרק". לאורך הקריאה יכולתי להעלות את תמונתה של המחברת הרוכנת מעל מחשבה הנייד בסניף סטארבק מקומי, שותה מקפה דלוח ופורטת במהירות על המקלדת. מצרפת מילים על מילים, ברברת אין סופית שאינה מתרוממת לשום מקום.
תחושת השעמום והתסכול גרמו לי בסופו של דבר להשליך את הספר בשאט נפש, הרגשתי שכל דקה בה אמשיך לקרוא את גיבובי השטויות הנפרסים על פני עמודים על עמודים, אני צועד צעד  אל עבר ניוונו של המוח ושקיעתה של הרוח.
ריח האקונומיקה פושה באוויר, הקרמיקות מחייכות, הספרים בוהקים ואני חש הקלה שביעור החמץ נתן לי הזדמנות להיפרד משני ספרים גרועים במיוחד, שתפסו לי מקום יקר בכוננית.