חג הפסח הוא מפגן של נוסטלגיה, שליל הסדר מהווה את נקודת השיא שלו. כל הגיג וקונץ משפחתי הופכים עד מהרה למסורת עתיקת יומין שצלחה פרעות, שיטפונות ואינספור אסונות שזיככו אותה למנהג שאין לסור ממנו. כל אדם שמכבד את עצמו מביא עימו לשולחן הסדר צרור של זיכרונות, אותם הוא שולף תוך שהוא מכחכח בגרונו רגע לפני שמעמסת הדורות מוטלת על שולחן הסדר כציר דגים קר ורוטט. "זוכרים איך סבתא הייתה אומרת...", "זה היה הקטע שבו תמיד הוא היה בוכה, עוד באירופה הוא היה בוכה ובארץ בכלל נהר היה יוצא לו מהעיניים". הזיכרונות, הגעגועים ומעל הכול הכמיהה הופכים את שולחן הסדר לחוויה שמצליחה לפלח את הכאן והעכשיו וליצור מרחב חדש, הניצב מעל החלוקות המוכרות של מקום וזמן. הישיבה המשותפת והשיח המתקיים בין הטקסט המציג את הזיכרון הלאומי, הזיכרונות הפרסונאליים והמשפחתיים והמאכלים הייחודים יוצרים בליל של צבעים וניחוחות שאינם יכולים להתקיים בחיי היום יום. לערב אחד נוצר מרחב מחודש בעל חוקים משלו. כמו ליל הסדר המתנהל על פי חוקים משלו, תוך שהוא יוצר מרחבי שיח חדשים בין הדמיון לבין המציאות, כך ספרה של הסו
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.