חגי לינק, מספר מוות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000

שמות נזעקים מבעד לרמקולים, צעירים מחויכים עולים לאוטובוסים מאובקים, מתיישבים זה לצד זה בנוקשות. לא כל כך ברור להם האם לחייך או לשמור על הבעת פנים רצינית וקפואה. הורים ובני משפחה מנפנפים בידיהם בהתרגשות, דמעות נושרות על הלחיים והשיירה יוצאת לדרכה. תהליך הגיוס הישראלי מהווה קו פרשת מים. באבחת חרב חדה מסתיימים הנעורים ונפתח פרק חדש, עולם של חוויות נפתח בפני המתגייסים הצעירים. למרות השנים שחלפו, אותן חוויות עדיין חיות בי כאילו היו אתמול: הגשם על האוהלים, הבוץ, הטעם הבלתי מזוהה של הפחד, הנשימה החורקת, המחנק בגרון מאבק מסוקים ממריאים... אין ספור חוויות שזיכרונם שב ועולה בעקבות משפט, ניחוח או מחשבה טועה שמחזירה את העבר להווה. השירות הצבאי שלי היה בימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה, באותם ימים הצבא כבש מחדש את מחנות הפליטים וערי הגדה והמפגש הבלתי אמצעי עם האוכלוסייה הפלסטינית יצר סיטואציות הזויות וגרוטסקיות שאין ספק שהשאירו בי ובחברי שריטות נפשיות. חלקו הגלידו וחלקן עדיין סמויות מן העין כמעין דימום פנימי, בלתי נראה, היוצר אדמומיות קלה אך למעשה מסתיר בחובו סכנה מוחשית. בכל שירות מילואים אני נוכח לדעת שבישראל של היום מסתובבים אלפי גברים השומרים על חזות נורמטיבית בעוד שלמעשה הם  נושאים בגופם דימומים פנימיים הממתינים להתפרצות, להבקעת המעטפת של העור והבשר ולקלוח בפרצים בלתי נשלטים החוצה אל אוויר העולם. מדי שנה אנו מתכנסים סביב צו המילואים, מזכירים לעצמו שכולנו נושאים את אותה מחלה פנימית. התרגולים והתרגולות משיבים לחיים שיח מודחק- אנו מביטים זה בזה, יודעים שאנו מסומנים ושבים בחזרה לחיינו הרגילים עד לפעם הבאה.

חגי לינק בספרו, מספר מוות (הקיבוץ המאוחד, 2000) יוצא למסע ספרותי בעקבות השדים הרדומים בקרב החיילים הקרבים. במרכז ספרו ניצב יוחאי, לוחם בשייטת 13 היוקרתית, שבשעת אימון שגרתי הורג את, זוסמן, מפקד הצוות הנערץ. הריגתו של זוסמן, מאמתת את יוחאי עם הידיעה המודחקת שהשירות הצבאי הפך אותו למעשה למכונת הרג. ועל כן נטילת חייו של הזולת מהווה אקט פרדוקסאלי. מחד, זוהי נקודת שיא בה המכונה משלימה את ייעודה ומאידך, זוהי נקודת שפל הנובעת מכך שהחיים שנלקחו לא היו אמורים להילקח. לאורך הסיפור מנסה יוחאי לברר את יחסו אל מוות, אל החיים שנותר לו לחיות, אל הידיעה שהוא לקח חיים של אדם אחר. על מנת להעשיר את התמונה, לינק מציב את יוחאי במסע של בריחה במהלכו הוא נפגש דמויות שונות: צלמת חובבת, מפקד היחידה, מנהלי בתי ספר, תלמידים לפני גיוס. כל אחת מהדמויות מציבה בפני יוחאי מראה אחרת דרכה הוא צריך לבחון את מציאות חייו.

לאורך הספר מתחדדת השאלה, האם מותו של זוסמן היה בלתי נמנע, האם הכשרתו של יוחאי  כלוחם הפכה אותו למעשה לרוצח בפוטנציה שרק מימש בזמן הלא נכון את שלמד?  גם לאחר שהשאלה המשפטית / צבאית נפתרת, השאלה הפילוסופית ממשיכה לרחף באוויר תוך שהיא עוקרת את שלוותם של גיבורי הספר. האופן הסוריאליסטי בו מתוארת היחידה הצבאית ומפקדיה מדגיש את השונות האימננטית של העולם הצבאי אל מול העולם האזרחי, ואת הפער המתקיים בין הנורמות הצבאיות לבין הנורמות האזרחיות.

לאורך הספר "מספר מוות", מטשטש לינק את הקשר שבין דמיון למציאות, הערבוביה בין שתי העולמות מדגישה לקורא שהחוויה הצבאית הינה מעין הזיה המנותקת מחיי היום יום. אולם זוהי הזיה ששבה ופולשת ללא התראה, מאיימת להשתלט על המוכר ולהחליפו בכאוס של מעשים ורגשות. גיבורי הספר מודעים לאימה האורבת להם מעבר לפניה ועל כן הם עסוקים באופן מתמיד בבריחה מעצמם באמצעות נדודים, שתייה חריפה, שתיקה וכהות רגשית. הבריחה שמהווה ציר מכונן לכל אורכה של העלילה הופכת למעשה למצב קיומי שאינו נחתם בסופו של הספר, ולכן תחושת המחנק וחוסר האונים ממשיכה ללוות את הקורא גם לאחר שעמודי הספר נקראו עד תום, והספר מוחזר אחר כבוד למדף הספרים.

לסיכום, מספר מוות, הינו ספר מעניין שפותח זוויות התבוננות לא שגרתיות על השירות הצבאי, והמחירים הנפשיים הנגבים בצידו. מי שמחפש סיפורי צבא בהם חיילים מסוקסים נושאים אלונקות אל עבר השקיעה כאשר חיוך ניצחון מרוח על פניהם העייפות, כדאי לו לוותר על ספרו של חגי לינק, אולם אלו המעוניינים לבחון את זרמי העומק של החוויה הצבאית ימצאו ב"מספר מוות" מסמך אנושי מרתק, הנשאר עם הקורא עוד ימים רבים.