ליזי דורון, ימים של שקט, כתר-יד ושם, 2003

חג הפסח הוא מפגן של נוסטלגיה, שליל הסדר מהווה את נקודת השיא שלו. כל הגיג  וקונץ משפחתי הופכים עד מהרה למסורת עתיקת יומין שצלחה פרעות, שיטפונות ואינספור אסונות שזיככו אותה למנהג שאין לסור ממנו. כל אדם שמכבד את עצמו מביא עימו לשולחן הסדר צרור של זיכרונות, אותם הוא שולף תוך שהוא מכחכח בגרונו רגע לפני שמעמסת הדורות מוטלת על  שולחן הסדר כציר דגים קר ורוטט. "זוכרים איך סבתא הייתה אומרת...", "זה היה הקטע שבו תמיד הוא היה בוכה, עוד באירופה הוא היה בוכה ובארץ בכלל נהר היה יוצא לו מהעיניים". הזיכרונות, הגעגועים ומעל הכול הכמיהה הופכים את שולחן הסדר לחוויה שמצליחה לפלח את הכאן והעכשיו וליצור מרחב חדש, הניצב מעל החלוקות המוכרות של מקום וזמן. הישיבה המשותפת והשיח המתקיים בין הטקסט המציג את הזיכרון הלאומי, הזיכרונות הפרסונאליים והמשפחתיים והמאכלים הייחודים יוצרים בליל של צבעים וניחוחות שאינם יכולים להתקיים בחיי היום יום. לערב אחד נוצר מרחב מחודש בעל חוקים משלו.

כמו ליל הסדר המתנהל על פי חוקים משלו, תוך שהוא יוצר מרחבי שיח חדשים בין הדמיון לבין המציאות, כך ספרה של הסופרת ליזי דורון, ימים של שקט (כתר, 2003). בספרה מתארת דורון את עולמה של לאה, ניצולת שואה, החיה בבדידות בשכונה חסרת שם ומקום גיאוגרפי ספציפי המאכלסת יהודים ניצולי שואה. דרך עיניה של לאה העובדת כפדיקוריסטית במספרה השכונתית מתגלה לקורא  גלריה ענפה של דמויות המאכלסות את השכונה והמרכז המסחרי הקטן השוכן בליבה. האנשים המתגוררים בשכונה ומאכלסים את ספרה של דורון  מתהלכים בהווה אך ראשיהם מרחפים בין העבר לעתיד. עבורם העבר הינו הווה מתמשך, ולכן תהליך ההיזכרות הופך למיותר  והיום יום הופך למעין בבועה של העבר שממשיכה להפציע פעם אחר פעם.

נוכחותו  המתמדת של העבר מציבה את הדמויות בהתמודדות מתמדת בין הריאליה הפיזית, בה הם בני חורין המגדלים את משפחותיהם בשכונה נורמטיבית ונעימה  לבין הריאליה הנפשית המנכיחה את תחושת הנרדפות. מתיחות זו הולכת ומתעצמת לאורכה של העלילה כאשר ילדיהם של הגיבורים שנולדו בישראל והתחנכו על הנרטיבים הצברים מרגישים תחושה של זרות אל מול הוריהם שבאו משם. ככל שהשנים חולפות בדידותם של הגיבורים הולכת ומתעצמת והם מתבצרים במציאות האלטרנטיבית  בה שולטות שתיקות והבנות פנימיות שאינן זקוקות למילים ולהמשגות.

לאחר שסיימתי לקרוא את, ימים של שקט, נזכרתי בפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, שתבע את המושג, הטרוטופיה, המתאר  מקומות המנותקים מזמן וממרחב ספציפיים ומקיימים מערכת חוקים עצמאית ונבדלת. פוקו שעסק רבות בתפיסות של שליטה וכוח התכוון בכך לאפיין מוסדות כמו בתי ספר ובתי סוהר. אך לדעתי מושג זה יוכל לסייע בהבנתם של מרחבים גיאוגרפים ותרבותיים המקיימים מערכת הבנות וחוקים נבדלת. השכונה שמתארת דורון מהווה מקום מעין זה, בכך שהיא מנותקת מההוויה הישראלית אך מנגד היא אינה יכולה להתחבר להוויה המזרח אירופאית ממנה היא באה, וזאת משום שהוויה זו אינה קיימת עוד. על כן, ההתקשרות היא באמצעות קטעי זיכרונות היוצרים שמיכת טלאים שאינה מצליחה  לכסות את החלל.

צורת הסיפור השומרת על דיבור בגוף ראשון ושפתן האותנטית של הגיבורים (למעט מעידות ספורות וצורמות בהם התבלבלה דורון ולאה הפולניה החלה לדבר ולחשוב דווקא כמו מסעודה משדרות), מצליחה  ליצור סיפור המעביר את הקורא חוויה של ממש המשלבת בין רגשנות לסקרנות. מומלץ.