דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2012

ספרים לחזרת הש"ץ

הפער האדיר בין קצב התפילה המואץ והאינטנסיבי המאפיין את הימים הנוראים המצריך כושר רוחני ודבקות ראויים לציון לבין המציאות הרוחנית של מרבית המתפללים יוצר פער המצריך גישור. נראה שבבתי כנסת ספרדיים התשובה הינה פשוטה , : מרבים בשירים, משתפים את הקהל באמצעות שיטה בה כל מתפלל זוכה להוביל את התפילה בתורו ובכך למעשה נוצרת לכידות שאינה מאפשרת למחשבות לנדוד למחוזות רחוקים ובלתי קשורים בעליל (מבצעים ברשתות שיווק, או כתבה על בר רפאלי ששודרה בגיא פינס בערב החג). לעומת זאת , נוסח התפילה האשכנזי בו עיקר הנטל מוטל על מיתרי קולו המוגבלים של חזן המנסה לא פעם לשלב בין ביצועים הלקוחים מאולמי אופרה לשולחן שבת של הישיבה התיכונית בה הא למד מקשה מאוד על התפילה. מלבד זאת , קטעים רבים נאמרים בלחש ולמעשה דנים את המתפלל להיות נווד במחשבותיו המתרוצצות ללא הרף בין הקודש לבין החול. בעיית הדבקות בבתי הכנסת האשכנזים איננה חדשה  והיא מתוארת בטוב טעם בהקדמה שכתב  הסופר ש"י עגנון לספרו, ימים נוראים (שוקן, תשל"ג) : "אותה שעה  שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טלית

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה

עונת החגים בפתח, ומלבד ארוחות החג, המפגשים החברתיים והזיק היהודי אני לא  יכול לדמיין את התקופה הבאה עלינו לטובה ללא כמה ספרים עם עלילה סוחפת שיהיו מונחים לצד מיטתי. ערב ראש השנה תקפה אותי חרדה התבוננתי במדפי הספרים בבית וגיליתי שאין לי ולו ספר אחד לרפואה, עימו אני יכול לפתוח את הבוקר ולסיים את היום. בכל פעם שנזכרתי בשני הספרים שקראתי לאחרונה, אחזה בי תחושה של ייאוש מדכדך, הבנתי שאם אינני רוצה לחזור על טעויות העבר, עלי לסור במהרה לחנות הספרים  להתגבר על אימת התורים הארוכים ולהצטייד במהירות במקבץ של ספרים לכבוד החגים. אולם על מנת שאוכל להגיע לשנה החדשה זך ונקי, אני רוצה לבצע בפוסט זה טקס סימבולי של תשליך, ולהשליך למצולות ים את ספריהם של קולין מקאלוג, ציפור קשוחה (מודן, 2011) ואת ספרו של כריסטופר מור, בית הרוחות (כתר, 2010). את שני הספרים קראתי במהלך חודש אלול, והם הזכירו לי במידה רבה את טקסי העונשין שהיו גוזרים על עצמם חסידי אשכנז בתקופה שקדמה לראש השנה. קולין מקאלוג, הינה סופרת אוסטרלית שכתבה כמה רומנים היסטוריים על תקופת הקיסרות הרומית (אני מודה ומתוודה, שלא קראתי את ס

קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג, למה שלא תחייה פעמיים? כנרת-זמורה ביתן, 2008

על אף שאני עדיין בשלבים הראשונים של ביסוס קריירה אישית, היותי בן זקונים לאחים בוגרים הגדולים ממני בשנים רבות הפכו את נושא  התמורות באמצע החיים לחלק מעולמי. אולם עד לפני כשנתיים  הוא היה עולה פה ושם בשיחות סלון מזדמנות אך לא היו לי נתונים או כלים לבחון אותו לעומקו. לאחרונה חל שינוי הן בספרה הציבורית והם בספרה האישית, עיתונים החלו לדון בסוגיית אמצע החיים בהרחבה ולצד כתבות על דוגמניות הלבשה תחתונה שחוללו מהפכה ועכשיו מדגמנות מידות גדולות, החלו להיכתב כתבות עומק על אנשים המחוללים שינויים בחייהם המקצועיים.  כפועל יוצא מכך נושא התעסוקה הפך לחלק בלתי נפרד מעולמנו, עד מהרה הבנתי שלפני מרחבים חדשים שכלל לא הכרתי. מושגים כמו: תעסוקה מגוונת, מיצוי פוטנציאל, הנעת עובדים וכיו"ב החלו לקבל משמעות, צורה ודוגמאות. את החשש מעובדים מבוגרים ממני פינה דווקא רצון להעסקתם של עובדים בוגרים ומנוסים, לפתע חיפשתי דווקא עובדים שחוללו בחייהם שינוי לאחר עשר ועשרים שנות עבודה במשק. ההעסקה המגוונת העשירה  את הארגונים בהם עבדתי ואפשרה לי לקבל צוות מגוון המצויד בכלים שונים ובאופני חשיבה מגוונים. תהליכים

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012

סיפוריהם של מרגלים החוצים בערמה את הגבול, נטמעים באוכלוסיה המקומית ומנהלים חיים כפולים תמיד הציתו את דמיונם של עיתונאים,סופרים ויוצרים. בין שלל סיפורי הריגול: הבדיוניים והפסדו-דוקומנטריים, כתבות התחקיר והתחקירים הטלוויזיוניים. לסיפורו של אלי כהן שמור מקום מיוחד בהוויה הישראלית וככל הנראה גם הסורית. מיום תלייתו ב-18 למאי 1965  הפך לוחם 566 , האיש שלנו בסוריה,  למיתוס גבורה ישראלי החקוק בהוויה הישראלית ולפצע מדמם בגאווה הסורית. דמותו חקוקה בעשרות מונומנטים הנושאים את זכרו מרחובות ועד בתי ספר, שאלמלא היה נתפס ספק אם הציבור הישראלי היה מודע כלל לקיומו של האיש שהצליח לחדור למעמקי האליטה השלטונית והצבאית של סוריה בראשית שנות השישים של המאה העשרים. שמואל שגב , איש קהילת המודיעין שבאמתחתו כבר אי אלו ספרים בתחום הביטחוני, הוציא השנה לאור מהדורה מחודשת של ספרו, "בודד בדמשק-חייו ומותו של אלי כהן" שראה אור לראשונה בשנת 1986. בספרו המחודש מנסה שגב להתחקות אחר סיפורו של כאמל אבן תבת' (אלי כהן) החל מילדותו במצרים, דרך עלייתו ארצה, גיוסו לשירותי המודיעין ולאחר מכן החדרתו למ

ג'פרי ארצ'ר, שבילי התהילה, מודן 2010

לפני כשלוש שנים, יצאתי יחד עם זוגתי לירח דבש בהרי נאפל. יום לאחר נחיתתנו בקטמנדו שאבק הדרכים בשערינו וריח הדיוטי-פרי עדיין בבגדינו, שכרנו סבל מקומי (פורטר)  קנינו כרטיסים לשמורה ולאוטובוס  ויצאנו חיש מהר לאזור האגמים הקפואים. בתום נסיעה מפרכת באוטובוס קופצני ומרובה עיזים ונאפלים מכל המינים והצבעים הגענו לנקודת ההתחלה. כבוגר יחידה קרבית חשתי שהרי נאפל בוודאי יכבשו על ידי ללא קושי, בכל זאת עליתי כבר אי אלו הרים בדרום ובצפון ואת הכרמל טיפסתי עם אלונקה ללא חילופין. תחושת עוצמה ומסוגלות עטפה אותי, הבטתי בדארמה, הסבל ,בארשת מסוימת של יהירות. לי היו נעלי הרים וציוד משובח בעוד שהוא צעד בכפכפי אצבע ובמכנס וחולצה שרחוקים עד מאוד מההגדרה  של ביגוד תרמי. כבר לאחר חמש מאות מטרים הבנתי שקצת ענווה לא תזיק לי, דארמה דילג על הסלעים ואני דידתי בהתנשפויות מאחוריו, כל צעד היה נראה  לי כמו נצח וככל שעלינו בגובה הראש שלי נהיה כבד יותר ויותר עד שחשתי שראשי הופך  למשקולת. עד מהרה יהירותי המערבית המתובלת בגבריות ישראלית, פינתה את מקומה להשתאות אל מול איתני הטבע והערכה למקומיים המטפסים ללא קושי הרים קצת