חפש בבלוג זה

ספרים לחזרת הש"ץ



הפער האדיר בין קצב התפילה המואץ והאינטנסיבי המאפיין את הימים הנוראים המצריך כושר רוחני ודבקות ראויים לציון לבין המציאות הרוחנית של מרבית המתפללים יוצר פער המצריך גישור. נראה שבבתי כנסת ספרדיים התשובה הינה פשוטה,: מרבים בשירים, משתפים את הקהל באמצעות שיטה בה כל מתפלל זוכה להוביל את התפילה בתורו ובכך למעשה נוצרת לכידות שאינה מאפשרת למחשבות לנדוד למחוזות רחוקים ובלתי קשורים בעליל (מבצעים ברשתות שיווק, או כתבה על בר רפאלי ששודרה בגיא פינס בערב החג). לעומת זאת, נוסח התפילה האשכנזי בו עיקר הנטל מוטל על מיתרי קולו המוגבלים של חזן המנסה לא פעם לשלב בין ביצועים הלקוחים מאולמי אופרה לשולחן שבת של הישיבה התיכונית בה הא למד מקשה מאוד על התפילה. מלבד זאת, קטעים רבים נאמרים בלחש ולמעשה דנים את המתפלל להיות נווד במחשבותיו המתרוצצות ללא הרף בין הקודש לבין החול.
בעיית הדבקות בבתי הכנסת האשכנזים איננה חדשה  והיא מתוארת בטוב טעם בהקדמה שכתב  הסופר ש"י עגנון לספרו, ימים נוראים (שוקן, תשל"ג):
"אותה שעה  שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם   מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם, החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ואת דמות היום. ועל זה היה דווה ליבי ועל זה געיתי בבכייה....יש אנשי דעת שאינם מסיחים דעתם אפילו שעה אחת מסגולת הימים, אבל מה יעשה האדם הפשוט שאין בו כוח לעמוד תמיד באותה המעלה שעומד עליה בשעה שהוא מתייחד עם קונו?"
לאורך השנים התעניינתי כיצד יהודים הרוצים להימצא בבית הכנסת אך אינם מצליחים להדבק במילות התפילה, ממלאים את חללי הזמן העצומים שטומנים בחובם תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. אלו שאינם בוהים בחלל או מתנמנמים כזקנים סיעודיים מציידים את עצמם לא פעם בחומרי קריאה שונים. שנים הייתי לוקח עימדי את ספרו של ש"י עגנון, "ימים נוראים", אולם עם השנים חשתי שהוא מייגע אותי ולמעשה הוא הופך לטקסט שאינו מפיח בי חיים, אלא  מהווה צל לשפתו  הסתומה והרחוקה של מחזור התפילה. החיפוש אחר חומרים מפיחי חיים וסקרנותי ההיסטוריונית מובילים אותי לפזול בין השורות ולראות אלו חומרים מביאים שאר המתפללים הפוקדים את בית הכנסת.
השנה הזדמנתי לקהילת קודש בית שמש. להפתעתי מרבית המתפללים כלל לא הביאו עימם חומרי קריאה אלה הם דווקא עשו מאמצים כנים לקחת חלק בתפילות היום. אולם, פה ושם הגיחו הספרים מנרתיקי הטליתות. למען האמת כיאה לקהילות שמרניות לא היו הפתעות שהפילו אותי מהכיסא, מרבית הספרים שבהם הבחנתי היו צפויים, אך לאנשים שאינם מן המגזר ולהיסטוריוני תרבות לעתיד יש ברשימה ערך מסוים. כמובן שמצאתי את ספרו המיתולוגי של ש"י עגנון, "ימים נוראים" , אשר ראה אור בשנות הארבעים של המאה ה-20 ולאחרונה זכה להוצאה מחודשת של הוצאת שוקן. לצידו ניצב ספרו הפופולארי של הרב בני לאו, "חכמים" (בית מורשה, 2006), שכבר מזמן הפך ללהיט מכירות בקרב הציבור הדתי המשכיל.  בין לבין היה ניתן להבחין בספריו של הרי"ד סולוביצ'יק, המהווים את המסד והטפחות של התיאולוגיה האורתודוכסית-מודרנית שהתעצבה לאחר מלחמת העולם השנייה בארה"ב. לצידם של ספרי ההגות היה ניתן למצוא ספרות קנונית שמעידה במידה רבה על שיוכו הקבוצתי של  הקורא. לדוגמא דמויות יותר ספיריטואליות עם נטייה חסידית יתפסו מתנענעים כלולבים עם ספרון תהילים בעוד שלמדנים ליטאים ימצאו דווקא רכונים על ה"שולחן ערוך" או על דף גמרא כאשר הם מהמהמים את מנגינות החג יחד עם החזן.
השנה הצטיידתי בספר דרשותיו של הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), "פניך אבקש" (המכון להוצאת כתבי הרב שג"ר, תשס"ח). הספר מאגד עשרות דרשות  שנישאו על ידו בישיבת הכותל בשנת תשמ"ב. הדרשות המאוגדות בספר אינן דרשות סדורות שנכתבו כדרשות  הנישאות בציבור,  אלא הן אסופה של כתבים וסיכומים שנאספו על ידי תלמידיו. מתוך כך הספר רווי בחזרות ולא פעם קשה למצוא את החוט המקשר אפילו בתוך הדרשות עצמן. יחד עם זאת הספר מאפשר להתוודע להגותו הייחודית והמרתקת של הרב  שג"ר המהווה שילוב מרתק בין השיח הפוסט-מודרני, מיסטיקה מבית מדרשו של הרב קוק  ולמדנות מעמיקה. על אף העניין הרב שהספר עורר בי, אופיו האקלקטי הקשה עלי מאוד, ולמעשה החיבור אינו בן לוויה המתאים לתפילות הימים הנוראים.
עייף ורצוץ  פניתי לחפש לי בן ברית אחר בספריית בית הכנסת. בין עשרות הספרים הנמצאים דרך קבע בבתי כנסיות צץ לו ספר מיוחד שתפס את עיני, "קומץ המנחה- דרשות על התורה של הרב חנוך רנטורי" (כתר, 1972) הספר שיצא לאור על ידי חתנו של המחבר ר' יעקב כ"ץ בשש מהדורות (!) מאגד עשרות דרשות על התורה שנישאו על ידי הרב רנטורי בפני הקהילה היהודית במינכן במשך קרוב לארבעים שנה. בשפה בהירה וקולחת המחבר יוצר מארג מהנה ומאתגר בין פרשיות השבוע, כתבי חז"ל והלכי הרוח של המחשבה המודרנית, ובמידה רבה לא המחשבה האינטלקטואלית אלא זו של התרבות הפופולארית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה-20. זהו ספר דרשות מן המעלה הראשונה המהווה בין לוויה מצויה לחזרות הש"ץ הארוכות של הימים הנוראים וגם כספר עיון משיב נפש לשבתות ומועדים.
מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.  
  


תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה



עונת החגים בפתח, ומלבד ארוחות החג, המפגשים החברתיים והזיק היהודי אני לא  יכול לדמיין את התקופה הבאה עלינו לטובה ללא כמה ספרים עם עלילה סוחפת שיהיו מונחים לצד מיטתי. ערב ראש השנה תקפה אותי חרדה התבוננתי במדפי הספרים בבית וגיליתי שאין לי ולו ספר אחד לרפואה, עימו אני יכול לפתוח את הבוקר ולסיים את היום. בכל פעם שנזכרתי בשני הספרים שקראתי לאחרונה, אחזה בי תחושה של ייאוש מדכדך, הבנתי שאם אינני רוצה לחזור על טעויות העבר, עלי לסור במהרה לחנות הספרים  להתגבר על אימת התורים הארוכים ולהצטייד במהירות במקבץ של ספרים לכבוד החגים. אולם על מנת שאוכל להגיע לשנה החדשה זך ונקי, אני רוצה לבצע בפוסט זה טקס סימבולי של תשליך, ולהשליך למצולות ים את ספריהם של קולין מקאלוג, ציפור קשוחה (מודן, 2011) ואת ספרו של כריסטופר מור, בית הרוחות (כתר, 2010). את שני הספרים קראתי במהלך חודש אלול, והם הזכירו לי במידה רבה את טקסי העונשין שהיו גוזרים על עצמם חסידי אשכנז בתקופה שקדמה לראש השנה.


קולין מקאלוג, הינה סופרת אוסטרלית שכתבה כמה רומנים היסטוריים על תקופת הקיסרות הרומית (אני מודה ומתוודה, שלא קראתי את ספריה אולם שיטוט באינטרנט מעלה שאלו ספרים שזכו להדים חיוביים). ספרה, ציפור קשוחה, מהווה את ניסיונה הראשון בכתיבת מותחני בילוש. במרכז ספרה ניצב אנס סידרתי המטיל את חיתתו על עיירה מנומנמת במדינת ניו-יורק אי שם בשנות השישים  של המאה ה-20. אל מולו האנס המתוחכם ניצבת משטרה מבולבלת אשר איננה ערוכה די צורכה לאתגרים שמציבה בפניה המציאות האמריקאית המשתנה במהירות. צוות החקירה המגוון יוצא למצוד וכדרכם של ספרי בילוש העלילה מסתעפת ומובילה את הצוות למחוזות לא צפויים. בד בבד מנסה מקאלוג לתאר את עולמם של השוטרים העובדים על התיק החל מראש הצוות המתמודד עם דיכאונותיה של אשתו וכלה בשוטרת צעירה העושה את צעדיה הראשונים בעולם הבילוש. פה ושם נשזרת העלילה במאורעות היסטוריים שאמורים לנסוך בקורא תחושה של אמינות.
העלילה המפותלת, עלילות המשנה, ציונם של אירועים היסטוריים ודרמות אישיות לא מצליחות להרים את הרומן לכדי יצירה ספרותית משמעותית. פה ושם כמו פרכוסיו של גוסס זוכה הקורא לשניים שלושה עמודים קולחים ומעניינים, אשר מחפים ברשלנות על עמודים רווי שעמום. זו הזדמנות נהדרת לאחל למקאלוג שבשנה הבאה עלינו לטובה היא תקדיש את עצמה לכתיבת רומנים היסטוריים ותזנח את כתיבת רומני הבילוש לאלו היודעים ליצור עלילה קצבית וסוחפת. זה המקום לומר שגם התרגום של בלהה רוזנפלד לא עשה עם הספר חסד, ועל כן למרות שהספר תורגם בשנת 2010 שפתו הינה כבדה ולא עדכנית, עד לכדי כך שלא פעם שבתי לבחון את הכריכה מתוך תחושה שהספר הינו הוצאה מחודשת לתרגום ארכאי שנשאר במרתפי ההוצאה.  

עייף וחבול פניתי לקרוא בספרו המבטיח של כריסטופר מור, בית הרוחות (כתר, 2010), מור שמשנות השמונים מבלה את מרבית ימיו בתאילנד כתב סדרה של ספרי בילוש (עד כה יצאו 9 ספרים בסדרה זו) שבמרכזן ניצב חוקר פרטי קשוח בשם וינסנט קלווינו,היוצא לחקור ולגלות תעלומות בלב המאפליה של בנגקוק. בספר,בית הרוחות, יוצא וינסנט לחקור את סיבת הירצחו של תייר בריטי שנמצא ירוי בראשו בדירתו השוכנת בטבורה של בנגקוק. חיש מהר העלילה מובילה  את הבלש החרוץ לחשיפתה של רשת מבריחי סמים שזרועותיה הארוכות מגיעות עד לבורמה. בחוסר תחכום מביך מצליח מיודענו להתקדם בסבך העלילה, שיותר דומה לטיול בגן אירועים טרופי מאשר מסע בסבכי הג'ונגל התאילנדי. פה ושם מצליח מור לשתול תובנות מעניינות על החברה התאילנדית רבת המעמדות, הנשלטת למעשה על ידי אליטה מצומצמת של בעלי הון הזוכים לתמיכת הצבא. בכל הקשור לסוגה הבלשית מור מספק עלילה שטחית ומאכזבת, הנעדרת מכל נקודות מפנה עלילתיות. כבר בעמודים הראשונים ברור מי עומד מאחורי הרצח של התייר האומלל, ועל כן מאות העמודים שבאים לאחר מכן מהווים ניסיון סרק למריחת הקורא. אני מודה שלא צלחתי את כל עמודי הספר, אך לאחר כ-200 עמודים הגעתי לכדי מסקנה שכוס התרעלה שלי התמלאה עד תומה ואינני צריך להמשיך ולסבול, ועל כן סגרתי את הספר בתחושה של הקלה.
לסיכום שני הספרים הצליחו להשכיח ממני את טעמה של ספרות טובה ואיכותית, בפרוס השנה החדשה השארתי אותם מאחורי ופניתי ליצירות מבטיחות יותר וזאת על מנת שאתחיל את השנה ברגל ימין, בשמחה ובציפייה לספרות טובה יותר, תכלה שנה וקללותיה תחל שנה ובירכותיה.

כריסטופר מור ,בית הרוחות תרגמה: עידית שורר, כתר 2010,

(Spirit House - Christopher G. Moore)

קולין מקאלוג, ציפור קשוחה, תרגמה: בלהה רוזנפלד, מודן 2011. 

  

קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג, למה שלא תחייה פעמיים? כנרת-זמורה ביתן, 2008




על אף שאני עדיין בשלבים הראשונים של ביסוס קריירה אישית, היותי בן זקונים לאחים בוגרים הגדולים ממני בשנים רבות הפכו את נושא  התמורות באמצע החיים לחלק מעולמי. אולם עד לפני כשנתיים  הוא היה עולה פה ושם בשיחות סלון מזדמנות אך לא היו לי נתונים או כלים לבחון אותו לעומקו. לאחרונה חל שינוי הן בספרה הציבורית והם בספרה האישית, עיתונים החלו לדון בסוגיית אמצע החיים בהרחבה ולצד כתבות על דוגמניות הלבשה תחתונה שחוללו מהפכה ועכשיו מדגמנות מידות גדולות, החלו להיכתב כתבות עומק על אנשים המחוללים שינויים בחייהם המקצועיים.  כפועל יוצא מכך נושא התעסוקה הפך לחלק בלתי נפרד מעולמנו, עד מהרה הבנתי שלפני מרחבים חדשים שכלל לא הכרתי. מושגים כמו: תעסוקה מגוונת, מיצוי פוטנציאל, הנעת עובדים וכיו"ב החלו לקבל משמעות, צורה ודוגמאות. את החשש מעובדים מבוגרים ממני פינה דווקא רצון להעסקתם של עובדים בוגרים ומנוסים, לפתע חיפשתי דווקא עובדים שחוללו בחייהם שינוי לאחר עשר ועשרים שנות עבודה במשק. ההעסקה המגוונת העשירה  את הארגונים בהם עבדתי ואפשרה לי לקבל צוות מגוון המצויד בכלים שונים ובאופני חשיבה מגוונים.
תהליכים אלו עוררו את סקרנותי ולכן  שמחתי מאוד כאשר נתקלתי בספרם של קרלו שטרנגר ואריה רוטנברג, למה שלא תחייה פעמיים? (כנרת זמורה ביתן, 2008).ספרם דן  בשינויים שעורכים אנשים באמצע חייהם וכיצד ניתן להפוך את "משבר אמצע החיים" להזדמנות לקיומו של שינוי משמעותי בחיים. אל כתיבתו של שטרנגר התוודעתי זה מכבר הודות לספריו מרחיבי האופקים, "אינדיבידואליותהפרויקט הבלתי אפשר" (עם עובד, 1997) "האני כפרויקט עיצוב"  (עם עובד, 2005), האני פרויקט מיתוג-אינדבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי (כנרת-זמורה ביתן, 2010). ספריו מאופיינים בשלל מקורות מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה האבולוציונית, הפסיכולוגיה החברתית וביקורת התרבות. הם מהווים צוהר לעולמות שאינך זוכה לדון בהם בשגרת היום יום, וכל זאת בשפה בהירה וקולחת שמאפשרת קריאה רציפה שאינה מעייפת ושוחקת.
אולם בספרו, למה שלא תחייה פעמיים?, נכונה לי אכזבה מרה,  השילוב בין איש הפרסום (רוטנברג) לבין האינטלקטואל המיוסר (שטרנגר) לא עלה יפה. את רוחב היריעה האינטלקטואלי החליפה כתיבה שטחית שעוררה בי לא פעם מבוכה. מידי פעם השניים מזכירים  את סיפורי חייהם  של פילוסופים מובילים שחוללו מפנה בחשיבה המערבית של המאה ה-20, אולם במקום שהאיזכור יעורר דיון רציני השניים בחרו בכתיבה רדודה שבמקרה הטוב מזכירה חיבור של ילד עילג שהעתיק ראשי פרקים מויקופדיה.  מלבד זאת רצונם בהנגשת הספר לקהלים רחבים, הובילה לכך שדיונים פילוסופים רחבים זכו לטיפול שטחי וכך בעוד ששני המחברים יוצאים בשצף קצף כנגד תרבות הסופר-מרקטים הרוחניים ההופכים את הדיון האינטלקטואלי לשטחי. בכך למעשה ספרם הגשים את אימרת חז"לנו, "הפוסל במומו פוסל".
על אף הפגמים הרבים, אני חייב לציין שבין רגבי הבוץ והטיט המסתירים חלקים נרחבים מהספר, מצאתי גם  פנינים של ממש, הכוללות: תובנות חברתיות ומרתקות המקנות הסברים על  אדישות פוליטית, וחשיבותה של חשיבה ביקורתית. וכן  תובנות מעניינות בדבר "העמדה מחודשת" (re-framing ,zoom in and zoom out) ככלי לפיתרון בעיות במגוון רחב של תחומים. יחד עם זאת מרבית המסרים  נידונו כבר בעבר על ידי שטרנגר ועל כן אלו שכבר נחשפו לכתיבתו לא ימצאו בספר זה חידושים של ממש. לאלו שעדיין לא קראו את יצירותיו של שטרנגר אני ממליץ לפנות לספריו הראשונים הכוללים דיון יותר מעמיק ומעשיר. אולם קוראים שאינם חפצים להתאמץ וברצונם בספר הדרכה אינסטנט הכתוב בשפה קלה עם ארומה של אינטלקטואליות, יכולים למצוא את מבוקשם בספרם של שטרנגר ורוטנברברג. ספר זה יוכל לצייד אותם במושגים רבים בהם ניתן להשתמש בשיחות סלון בהם מרבית הדוברים לא באמת יודעים על מה הם מדברים, ובכך תבצרו את מעמדכם כאינטלקטואלים חריפים המעורים בשיח הפילוסופי-חברתי שעיצב את המאה ה-20.
לסיכום, צר לי ששטרנגר נסחף להרפתקה המעמעמת את יכולותיו האינטלקטואליות שאינן מוטלות בספק. בסיום הקריאה עטפה אותי תחושה שאת מאות העמודים היה ניתן להמיר במקרה הטוב בטור בין 500 מילה הכתוב בצורה בהירה וטובה המעביר את המסר המרכזי העומד בבסיסו של הספר, כיצד ניתן לראות את אמצע החיים כהזדמנות לשינוי ולא בהכרח כמדרון חלקלק המסתיים בעלטת המוות. כנראה שהמיזם העסקי של רוטנברג טשטש את כושר הניתוח האנליטי של שטרנגר שפנה להרפתקה שבוודאי לא הוסיפה לו כבוד. עצתי לשטרנגר שאת הספר, "למה שלא תחייה פעמיים?" יוריד מרשימת הספרים המופיעים בקורות חייו העשירים. ובכך יסתום את הגולל על המעידה האינטלקטואלית שנקרתה בדרכו. 

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012




סיפוריהם של מרגלים החוצים בעורמה את הגבול, נטמעים באוכלוסיה המקומית ומנהלים חיים כפולים תמיד הציתו את דמיונם של עיתונאים,סופרים ויוצרים. בין שלל סיפורי הריגול: הבדיוניים והפסדו-דוקומנטריים, כתבות התחקיר והתחקירים הטלוויזיוניים. לסיפורו של אלי כהן שמור מקום מיוחד בהוויה הישראלית, מיום תלייתו ב-18 למאי 1965  הפך האיש שלנו בסוריה למיתוס גבורה ישראלי. החקוק בהוויה הישראלית בעשרות מונומנטים הנושאים את זכרו של כהן, שאלמלא היה נתפס ספק אם הציבור הישראלי היה מודע כלל לקיומו של האיש שהצליח לחדור למעמקי האליטה השלטונית והצבאית של סוריה בראשית שנות השישים של המאה העשרים.

שמואל שגב, איש קהילת המודיעין שבאמתחתו כבר אי אלו ספרים בתחום הביטחוני, הוציא השנה לאור מהדורה מחודשת של ספרו, "בודד בדמשק-חייו ומותו של אלי כהן" שראה אור לראשונה בשנת 1986. בספרו המחודש מנסה שגב להתחקות אחר סיפורו של "כאמל אבן תבת' (אלי כהן) החל מילדותו במצרים, דרך עלייתו ארצה, גיוסו לשירותי המודיעין ולאחר מכן בפירוט רב את סיפור התבססותו בפעילות חשאית בדמשק. בכריכת הספר, מובטחים לקורא גילויים חדשים ומרעישים אולם נראה שמרבית החומר עליו מסתמך  שגב בכל הקשור לפעילותו של אלי כהן  בדמשק מבוסס על חומרים שנכתבו על ידי המעורבים הסורים שהדפיסו את זיכרונותיהם לפני עשרות בשנים. החומרים החדשים הקשורים למודיעין הישראלי, קשורים בעיקר בחשיפת שמותיהם האמיתיים של המעורבים וכן מספרי יחידות וכו', יחד עם זאת לקורא שקצת מתמצא בספרות הנכתבת בנושא זה נכונה אכזבה, אם היה בדעתו להיחשף לנתונים חדשים של ממש.

ספרו של שגב הינו ספר ריגול פופולארי, שאינו כתוב בצורה מחקרית, אך יחד עם זאת המחבר מתהדר בכך שהספר הוא פרי מחקר אישי שנערך שנים רבות. משום כך צרם לי ששגב לא מנה את המקורות שעמדו לפניו לצורך כתיבת הספר, וכן לא הוסברה על ידו מהם הגילויים החדשים שהובילו אותו להוציא מהדורה חדשה, כמו כן הספר לא כלל הערות שוליים והפניות בביבליוגרפיות או נספחים עם מפות ותרשימי היכרות שהיו יכולים לסייע מאוד וזאת לאור שפע המקומות והשמות הגודשים את עמודי הספר.

לאורך הקריאה התחזק אצלי הרושם ששגב הינו מזרחן המכיר את ההיסטוריה החדשה של המזרח התיכון לפני ולפנים. בינות לדפי הספר הוא מצליח להביא לפני הקורא תמונה רחבה ועשירה של יחסי הכוחות בזירה הפנים-ערבית. בעוד שאת מרבית העובדות על פועלו של אלי כהן הכרתי, חומר הרקע שנתן שגב היה עבורי חדש למדי. חוסר היציבות בקרב המשטרים הערביים, והשתקפותה של המלחמה הבינגושית ביחסי הכוחות הללו, יכולות להוות פריסמה מרתקת גם לבחינת ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית של ישראל. הופעתי לגלות עד כמה הצבא הסורי היה חלש בשנות השישים, ועד כמה עיקר משאביו הופנו למאבקי כוחות פנימיים, אין הדבר מוריד מעוצמת ההישגים של הצבא הישראלי במלחמת ששת הימים, אך בהחלט הנתונים המתגלים מעמעמים את הילת המנצחים ומקנים ראיה קצת יותר ביקורתית בכל הקשור למעמדה של ישראל אל מול שכנותיה.

כפי שמניתי ספרו של שגב אינו חף מפגמים אולם כתיבתו הינה קולחת ומעניינת. הסיפור הנפרס בפני הקורא מצליח לעורר פליאה וסקרנות, ופעמים רבות ישנה תחושה שהדמיון והמציאות מתמזגים זה בזה, בעיקר בכל הקשור בבניית סיפור הכיסוי ובאופנים בהם הצליח תבאת' לשכנע את "חבריו" לחשוף בפניו מידע כה רגיש על מדינתם. בדרך כלל אני לא מחסידיו של הז'אנר הצבאי-מודיעני אולם ספרו של שגב הצליח לסחוף אותי, כך שגמעתי את דפיו בפחות משבוע. אני ממליץ על הספר לכל אלו המתעניינים בתחומי צבא,ביטחון ומודיעין.

בודד בדמשק- חייו ומותו של המרגל הישראלי אלי כהן, שמואל שגב, כתר 2012, 293 עמודים.

ג'פרי ארצ'ר, שבילי התהילה, מודן 2010



לפני כשלוש שנים, יצאתי יחד עם זוגתי לירח דבש בהרי נאפל. יום לאחר נחיתתנו בקטמנדו שאבק הדרכים בשערינו וריח הדיוטי-פרי עדיין בבגדינו, שכרנו סבל מקומי (פורטר)  קנינו כרטיסים לשמורה ולאוטובוס  ויצאנו חיש מהר לאזור האגמים הקפואים. בתום נסיעה מפרכת באוטובוס קופצני ומרובה עיזים ונאפלים מכל המינים והצבעים הגענו לנקודת ההתחלה. כבוגר יחידה קרבית חשתי שהרי נאפל בוודאי יכבשו על ידי ללא קושי, בכל זאת עליתי כבר אי אלו הרים בדרום ובצפון ואת הכרמל טיפסתי עם אלונקה ללא חילופין. תחושת עוצמה ומסוגלות עטפה אותי, הבטתי בדארמה, הסבל ,בארשת מסוימת של יהירות. לי היו נעלי הרים וציוד משובח בעוד שהוא צעד בכפכפי אצבע ובמכנס וחולצה שרחוקים עד מאוד מההגדרה  של ביגוד תרמי. כבר לאחר חמש מאות מטרים הבנתי שקצת ענווה לא תזיק לי, דארמה דילג על הסלעים ואני דידתי בהתנשפויות מאחוריו, כל צעד היה נראה  לי כמו נצח וככל שעלינו בגובה הראש שלי נהיה כבד יותר ויותר עד שחשתי שראשי הופך  למשקולת. עד מהרה יהירותי המערבית המתובלת בגבריות ישראלית, פינתה את מקומה להשתאות אל מול איתני הטבע והערכה למקומיים המטפסים ללא קושי הרים קצת יותר גבוהים, ומסובכים מהר החרמון שלנו, שלפתע נראה כמו גבעה חמודה המהווה יעד אטרקטיבי לטיולי משפחות  עמוסות  בעגלות וילדים בטיולי סוף השבוע.
תחושות רחוקות אלו שבו אלי במלוא עוצמתן בשבועות האחרונים כאשר שקעתי בהנאה מרובה בקריאת הספר, שבילי התהילה (- paths of glory מודן, 2010) של הסופר הבריטי הנודע ג'פרי ארצ'ר שכבר הוציא מתחת לידיו כבר כמה ספרי מתח והרפתקאות משובחים, שלשמחת קהל הקוראים תורגמו בצורה מיטבית על ידי בועז ויס ויצאו לאור בהוצאת מודן .  
ספרו של ארצ'ר מבוסס על סיפור אמיתי שבמרכזו ניצב מטפס ההרים הנודע ג'ורג' מאלרוי שניצב בראש צוות מטפסי הרים בריטי אשר יצאו מאנגליה בראשית שנות העשרים מתוך מטרה לכבוש את פסגת ההר הגבוהה בעולם, האוורסט, המתנשא לגובה של למעלה מ-8,500 מטר מעל פני הים. במיומנות רבה מצליח ארצ'ר להתחקות אחר סיפור חייו המרתק של מאלרוי החל מילדותו כבן למשפחה בת המעמד הבינוני הנמוך באנגליה של סוף המאה ה-19, דרך מסלול לימודיו המפותל הכולל לימודים באוניברסיטה מכובדת, נישואין לבת עשירים שמעמדה מיוחס בהרבה ממעמדו, גיוס לצבא ושירות כקצין תותחנים בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה וכלה בדרכו הייחודית כמטפס הרים העומד בסופו של דבר בראש משלחת רשמית למחצה היוצאת למסע הרפתקני ונועז. בין לבין נחשף הקורא להלכי הרוח התרבותיים והחברתיים של החברה הבריטית בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. העלילה הסוחפת נשזרת בנושאים מרתקים של שוויון זכויות לנשים, ערכי המשפחה, השכלה ופוליטיקה. נושאים אלו מתובלים על ידי ארצ'ר  בצורה מקצועית בהומור בריטי מושחז ההופך את הסוגיות העקרוניות לחלק בלתי נפרד מהעלילה הסוחפת והקצבית, המהווה את נשמת אפו של הספר המשתייך ללא עוררין לסוגת ספרי ההרפתקאות שישאירו אתכם ערים שעות רבות לאחר שהשעון כבר יראה שזמן השינה עבר חלף לו.
שוב ושוב נזכרתי לאורך הקריאה כיצד בעת טיולי בהרי נאפל חרחרתי, סבלתי ממחושים בכל הגוף ובעיקר השתנקתי בגבהים שלא עלו על פני  4,500 מטר (בקושי מחנה היציאה של המטפסים לאוורסט), וזאת כאשר אני מצויד  בסבל מקומי ובציוד טיולים תרמי. זאת לעומת מאלרוי וחבריו שעלו במעלי ההרים כאשר רגליהם עטופות בגרבי צמר שנשותיהם סרגו להם מצמר בריטי משובח ועיניהם מכוסות במשקפי טייסים שאמורות  להגן עליהם מפגעי מזג האוויר המכים בהם ללא רחם. אל מול הציוד העלוב שנשאו עימם, שבה ונגלת לקורא עוצמתה של הרוח האנושית, המצליחה להוות גורם ממריץ ומוביל המסייע למטפסים להתעלות מעל ליכולותיהם הפיזיות ולשבור שיאים חדשים.
לסיכום, כתיבתו הקולחת והעשירה של ארצ'ר הפורסת עלילה קצבית המתובלת באירועים ומאורעות החושפים את האדם בעוצמותיו וחולשותיו, הופכת את הקריאה בספר לחוויה של ממש. יחד עם זאת יש לציין שחלק מדמויותיו של ארצ'ר נשארו קצת חלולות, ומניעיהן לא היו נהירים וברורים דבר שקצת פגם בעוצמתו של הספר. למרות זאת, "שבילי התהילה", מהווה ספר הרפתקאות מרתק אשר מצליח להעניק לקורא חווית קריאה מהנה, מומלץ בחום. 
ג'פרי ארצ'ר, שבילי התהילה, תירגם: בועז ויס, מודן 2010, 389 עמ'.