חפש בבלוג זה

תהא שמאל דוחה וימין מקרבת- בין מחלת עור זיהומית לבין יסוד מהותי בעבודה החינוכית

פרשות "תזריע-מצורע" מהוות אתגר של ממש בפני דרשנים  הנצרכים להפיח חיים ולמצוא  מסרים אמוניים בפרשות העמוסות בפרטים טכניים של עבודת הקורבנות ומעל הכל   בפרטים תיאוריים של מחלות עור זיהומיות שקהל שומעיהם המבוסם בחמין שבתי  אינו מעוניין להיות חשוף אליהם בעודו מנשנש גזרי מלפפונים חמוצים עת הדרשן מלהטט במילותיו.  בזכות האתגר, נזקקתי לחשיבה יצירתית  שהובילה אותי למציאת רעיון המקשר בין פרשת מצורע לבין אחד מהיסודות המרכזים בעבודה החינוכית בה אנו עוסקים מידי יום.
על פי התפיסה המקראית ישנו קשר ישיר בין מחלות פיזיות לבין מעשיו של האדם. שיאה של תפיסה זו באה לידי ביטוי במחלת הצרעת התוקפת את העור ונגלת לעיני כול.  על פי הדין המקראי אדם המאובחן כחולה במחלה זו מורחק מהמחנה לשבע ימים ולאחר מכן לאחר אבחנה נוספת של הכהן עליו לעבור טקס טיהור אשר בסופו הכוהן מקריב קורבן המכפר על חטאו של האדם הנגוע. ההליך המתואר מראה שכפרתו של אדם הנגוע בצרעת אינה נעשת בנקל, אלא זהו תהליך מפרך הכולל שורה של פעולות סימליות  שלאחריהם  החוטא שב  אל זרועותיה של החברה הנורמטיבית.

עיון בתורה ובנביאים מעלה שורה של דמויות שחלו בצרעת: משה- כאשר פקפק באמונתם של בני ישראל[1], מרים- אחות משה שדיברה סרה באשת משה[2], נעמן- שר צבא ארם[3], עוזיהו-מלך יהודה[4]. בהפטרה של פרשת מצורע נהוג לקרוא את סיפורו של נעמן שר צבא ארם ומפגשו עם אלישע הנביא ומשרתו גחזי. אספר את הסיפור בקצרה, ומי שמעוניין בסיפור בנוסחו המקראי מוזמן לקרוא את הסיפור ככתבו וכלשונו בספר מלכים ב' פרק ה פסוקים א-כז:

נעמן שר הצבא המהולל של יבין מלך ארם שהייתה למעשה הממלכה החזקה בצפונה של מלכות ישראל, סבל מצרעת. בביתו שהתה שבויה ישראלית, שראתה את  מצוקתו ופנתה אל גבירתה, אשת נעמן, והמליצה לה לייעץ לבעלה שיפנה לקבלת ריפוי מהנביא אלישע שישב בשומרון. נעמן שומע לקול אישתו, לוקח  עימו פמליה מכובדת ומגיעה לביתו של אלישע בשומרון, לא לפני שהרטיט את ליבו של מלך ישראל שחשש מפני האתגר של ריפוי שר הצבא של המעצמה הצפונית. על אף עוצמתו הרבה, והפמליה המכובדת אלישע הנביא לא יוצא לקבל את פני נעמן הניצב בפתח ביתו, אלא הוא שולח לו שליח שמוסר לו את דבר הנביא: "לך ורחץ  שבע פעמים במימי הירדן ובכך תסיר מעליך  את מחלתך". נעמן שציפה לטקס מכובד שבסופו תוסר מעליו מחלתו, חש שתגובת הנביא משפילה ומאכזבת, אולם לאחר שכנועים מצד אנשיו הוא משתכנע שאין לו מה להפסיד ועל כן הוא הולך לטבול בירדן. והפלא ופלא לאחר הטבילה צרעתו מוסרת ממנו. לאחר הריפוי המהיר  הוא פונה שמח וטוב לב לבית הנביא. הפעם אלישע יוצא לקראתו, אולם על אף התרגשותו של איש הצבא, אלישע שומר על אדישות ומסרב לקחת ממנו מתנות והוא משלח אותו לשלום בחזרה לביתו, תוך כדי שהוא מדגיש בפניו שהריפוי הינו פועל יוצא של התערבות  אלוהי ישראל ולא מעשה ניסים שלו כנביא. עם סיומו של המפגש וההכרה של נעמן בעוצמתו של האל העברי, שר הצבא הארמי פונה לדרכו. בעודו מתרחק רק מרחק קצר  מהעיר, הוא שומע את קריאותיו של גחזי, נער אלישע, הקורא לו לעצור. נעמן המבוהל עוצר את השייירה, ונכנס לדין ודברים עם גחזי, אשר מספר לו  שלמרות שהנביא אינו מעוניין במתנות, ישנה קבוצה של  בני נביאים הזקוקים לתרומות. שר הצבא שעדיין חש התרגשות עצומה מריפויו באופן ניסי,  מצייד את גחזי בכמות נכבדת של מתנות שעל מנת לשאת אותה הוא נזקק לסיועם של שני עבדים המסייעים לו לקחת את הכבודה בחזרה לשומרון. הסיפור מסתיים בכך שאלישע הנביא מתוודע  בחושיו הנבואיים למעשי גחזי, נערו, שגרמו לחילול ה' על כן הוא מקלל אותו שהצרעת שהוסרה מנעמן תפגע בו ובבניו.

דמותו של גחזי, נער אלישע הנביא, זוכה למספר התייחסויות ביצירה  התלמודית[5], במקורות התלמודיים הוא מתואר כתלמיד חכם שסרח. מפאת קוצר הזמן לא אדון בכל חמשת המקורות בהם עוסקת הגמרא בגחזי, אלא אתמקד בדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף קז ע"ב. הגמרא מספרת שלאחר קללת אלישע גחזי עזב את העיר שומרון ופנה לארם, לאחר תקופה הנביא אלישע יצא על מנת להשיבו לחיק ישראל. אולם שליחותו נכשלה וגחזי שחש שחטאו אינו ניתן לכפרה מסרב לשוב  ולהתלוות  לנביא. הגמרא מסיימת את דבריה בסוגיא במסר החינוכי המבקר את דרכו הרדיקאלית והטוטאלית  של אלישע  תלמידו של אליה הנביא הידוע בקנאותו ומציבה במקומה דרך חלופית  המצביעה  על האופן שבו ראוי לנהוג בתלמיד שסרח, "לעולם תהייה שמאל דוחה וימין מקרבת".

דברי הגמרא נושאים עימם מסר ממתן העולה בקנה אחד עם הדין המקראי בהקשרו של המצורע. אכן האדם חטא ועל כן נענש בקבלת נגע הצרעת המוביל להרחקתו מן המחנה אולם יחד עם זאת למרות חטאיו מוצעת לו  דרך בה הוא יכול לכפר על חטאיו ולאחר מכן לשוב ולהיות חלק מהקהילה.

גם אנו העוסקים בחינוך, יודעים לא פעם שיש צורך בהרחקה ובנקיטת סנקציות כלפי  חניכים המפרים את הכללים, אולם יחד עם זאת עלינו לשוב ולהזכיר לעצמנו שהליך הענישה מהווה אך אמצעי להשבתו של החניך אל עבר החברה הנורמטיבית  ואין לראות בו ערך העומד בזכות עצמו. אני מאחל לכולנו שלאורך פעילויותינו השונות בשדות החינוך נדע ללכת על פי הכלל, הלא פשוט, אך הכל כך מהותי בעשיה החינוכית,  "שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת".  

הדרשה נאמרה בג' באייר תשע"ג, בשבת גיבוש של מתנדבים צעירים במערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית בעיר בית שמש.



[1] שמות פרק ד, פסוק ו.
[2] במדבר פרק  יב, פסוק  י.
[3] מלכים ב, פרק ה פסוקים א-כז.
[4] דברי הימים ב, פרק כו פס' יט.
[5] תלמוד בבלי:  סוטא דף מז ע"א, ברכות דף יז ע"ב, סנהדרין דף ק ע"א, סנהדרין דף ק ע"א, סנהדרין דף קז ע"ב.

סיפורו של המסע לכתיבת עבודת תיזה- מרעיון אמורפי למסע בן שנתיים ימים:



עבודת תיזה משולה ליציאה למסע בארץ בלתי נודעת, אתה מביט ממרום ההרים רואה מעיין ומתחיל לצעוד. מצוייד במפה שצויירה על מפית ובברכת דרך של שני נווטים מנוסים שנותנים לך אין ספור עצות אך מחכים שתתנסה בתלאות הדרך לבדך, כאשר חיוך של טיילים ותיקים נסוך על פניהם. על פרשנות האגדה שמעתי כבר מימות ילדותי, עת היה הספר ,עין יעקב, מונח בספריית הסלון שבבית הורי. אולם, כמו נוסע דרכים ששמע על עיר מיוחדת במינה השמועות החלו להתגבש לכדי צורות של ממש רק לאחר שנים רבות, אי שם במהלך שנות לימודי לתואר הראשון במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון.
הודות להרצאותיו של ד"ר אפרים שוהם-שטיינר התוודעתי לעולם היצירה של יהדות אשכנז. בשנה השניה והשלישית הכרתי את ד"ר אמנון רז-קרקוצקין שפתח בפני צוהר למהפכת הדפוס ולתמורות שהיא חוללה בעולם היצירה היהודי החל מהמאה ה-16. באותה העת למדתי בבית המדרש, דרומא, שבאוניברסיטת בו גוריון. את יחסי הסלידה מהיצירה התלמודית שהתגבשו אצלי לאורך שנות לימודי התיכוניים החליפה התרוממות רוח של ממש. לפתע הפך הטקסט התלמודי מקודקס הלכתי מיושן הכתוב בשפת  חרטומים ליצירה עשירה ומרתקת אשר הודות לרב ד"ר עמית קולא ולאיש האשכולות אורי עופרן קיבלה ממדים חדשים. המילים היבשות והדפים העבשים קמו לתחייה, ומטכנוקרטיה דתית הפך התלמוד עבורי לפסיפס מרהיב של דעות ואמונות. התחלתי להבין שהאגדה התלמודית, איננה סיפורים המהווים קטעי קישור בין הרצף ההלכתי, אלא יש לראות בה מעין דרך ביטוי של העורך התלמודי לחשוף את הלומד לרובד המטא-הלכתי, כלומר לממדים העומדים בבסיסו של החוק אולם לא ניתנים לאמירה בצורתו הפורמאליסטית. השילוב בין שלושת המרכיבים: תרבות אשכנז, דפוס ואגדה תלמודית הלכו ונרקמו כתחומים מרתקים המשיקים זה לזה. המשכתי להעשיר את ידיעותי בתחום והודות לספרו המונומנטאלי של פרופ' יעקב אלבויים, "פתיחות והסתתגרות" אשר סייע לי לשרטט בקוויים כללים את התחומים הרבים והמגוונים שבהם עסקה היצירה האינטלקטואלית של בני אשכנז ופולין.
ד"ר אמנון רז שהקדיש לי שעות ארוכות מזמנו, ראה את התעניינותי בתחום ואירגן עבורי מפגש עם פרופ' אלחנן ריינר מאוניברסיטת תל אביב, הנחשב לבר סמכא בכל הקשור להשפעות הדפוס על תרבות אשכנז בשלהי המאה ה-טז. עבורי הייתה זו פגישה שדמתה למפגש בחנות למטייל בו מטייל וותיק מלהיב קהל  משוחררים טרי כאשר באוויר   נישא ריח  הבקו"ם. במהלך שיחתנו שלושת התחומים בהם התעניינתי (אגדות התלמוד, דפוס, תרבות אשכנז) התאחדו עת שפרופ' ריינר הכיר לי את חיבורו העלום של ר' משה בן יצחק מפיזענץ, דרש משה, שיצא לאור בקרקוב בשנת 1589. בסיומה של אותה שיחה יצאתי לרחוב עמק רפאים והחלטתי שאני יוצא למסע בעקבות ספרו של ר' משה, המהווה את החיבור הראשון שנכתב במרחב האשכנזי כפירוש לאגדות התלמוד על פי סדר המסכתות והדפים. אחוז התרגשות שבתי לביתי והורדתי את הספר מאתר הספרים המצויין, Hebrew Books. הספר שראה אור אך פעם אחת היה כתוב בצפיפות באותיות רש"י ועל כן נאלצתי להדפיסו על דפי A3 וזאת על מנת שאוכל לקרוא בו בנוחות, בלי שאצטרך לעבור ניתוחים להשתלת קרנית חדשה.
למעלה משנתיים ימים חקרתי את החיבור "דרש משה" בעזרת הנחייתם המסורה של ד"ר אמנון רז קרקוצקין ופרופ' אלחנן ריינר, נפתחו בפני מרחבים אין סופיים של ידע. הודות לתמיכתה של "קרן אייזן" שסייעה לי  בחומר וברוח יכולתי לעמוד בתלאות הדרך שכמעט ולא נחקרה באופן שיטתי. צללתי בינות למהדורות דפוס ראשונות שראו אור בונציה, קושטא וקרקוב. קראתי אינספור מאמרים ולרוב נהנתי מתחושת הגילוי ומחדוות היצירה. לכל אורך הדרך היה אבי, דב אייזן, חבר למסע שיחד עימו העלתי רעיונות והגיגים, השיחות הממושכות הפכו את המסע האישי לחווית גילוי משפחתית. ברגעי הטיפוס האחרונים עת הייתי צריך לערוך את החומר הפך אבי מחבר לדרך למדריך מנוסה שחיזק את רוחי וסייע בליטושה וזיקוקה של עבודתי המחקרית. ברגעי התסכול שליוו את השלבים האחרונים בעריכת הטקסט מילותיה הטובות של רעייתי, אורית, היוו מזור למצוקותי ולנדודי השינה התכופים.
כמו חוקרים רבים ומגלי ארצות ודרכים נסתרות, הגעתי לקו הגמר עייף ורצוץ אך עם תחושת הישג אדירה. כאשר הגעתי לחנות הדפוס, גרפוס, השוכנת  במרכז ירושלים וראיתי את דפי התיזה יוצאים במהירות ממכונת הדפוס עמדו דמעות בעיני. ליבי נחמץ כאשר ראיתי כיצד עובד הדפוס מהדק את הדפים בברוטאליות ללא כל סנטימנטים. כמו איש חברת קדישא המטיל את גופו של היקר לך מכול באדישות בתוך חלל הבור שזה עתה נחפר. עם קבלת העבודות הכרוכות נסעתי לאוניברסיטת באר שבע בשמחה עצומה, את פני קיבלה מזכירה שאמרה לי באדישות להניח את העבודות בתא של המרצה ושהכל בסדר. ההתרגשות הוחלפה בשורה של מסמכים בירוקרטים עליהם חתמתי ובכך נסתם הגולל על שנות מחקר שהפכו באחת לאנקדוטה רישומית. כעבור שנה האנקדוטה הפכה לנייר רשמי שהוענק לי בכיתת לימודים חצי ריקה המוארת באור פלורסנטים בוהק ששוטף בקבוקי משקאות קלים שאירחו חברה לעוגיות עבשות שהונחו על מפת אל-בד מוכתמת.
לאחר שקיבלתי את הערכות הבודקים, התרגשתי מהמילים החמות ולרגע חשבתי שגורלי נקשר בספרותה של יהדות אשכנז. אולם עד מהרה המציאות הריאליסטית שהייתה רחוקה ממני לאורך מרבית שנות המחקר, הכתה בי ללא רחם. הבנתי שעל אף תחושת ההישג האישי -  מחקרי יעלה אבק בספריות, ושום דרך לא נסללה למעני. ברגשות מעורבים אך בהשלמה עזבתי את עולם המחקר, את הספרים העתיקים ואת אולם קריאה יהדות שהיה חלק בלתי נפרד מעולמי במשך שנתיים ימים ויותר. הרגשתי כמו אדם שנסע לטיול במזרח לכמה שנים ועכשיו הוא שב למציאות היום יומית. החוויות, הריחות וכמובן התובנות עדיין מלוות אותי. לא פעם אני שומע ניגון או קורא איזו פיסקה ולפתע נזכר בהנאה גדולה במסע המרתק בו השתתפתי. הזיכרונות מבקיעים את חומת היום יום, את העולם המעשי בו שקעתי ונושאים איתם ניחוחות אחרים ושונים, שעצם ההיזכרות בהם מטעינה את מצבריי הרוחניים.
מאז שהגשתי את עבודת המחקר שלי עברו כבר למעלה משלוש שנים, לאחרונה חיפשתי אותה באמצעות מנועי החיפוש הכללים. אולם רק לאחר חיפושים רבים מצאתי קצה קצהו של הפניה לקטלוג אלף המציין שהעבודה מאופסנת בספריה ע"ש זלמן ארן באוניבריסטת בן גוריון שבבאר שבע. הצטערתי מאוד שיצירתי נדחקה לקרן זווית ואפילו המתעניינים ביצירותיהם הנשכחות של יהודי אשכנז לא יוכלו למוצאה. ציפיתי שבעולם דיגיטאלי העבודה שהוגשה גם בפורמט אלקטרוני, תהיה נגישה וזמינה לכל דורש. אולם נראה שלקידמה הטכנולוגית לוקח זמן עד שהיא יורדת במורד כביש 40 בואכה באר שבע. החלטתי להמיר את התסכול בעשיה ולהעלות את העבודה באופן עצמאי לרשת, ואני מקווה שבעקבות יוזמה זו תוכל עבודת המחקר על התמורה ביחס לספרות האגדה במרחב האשכנזי-פולני בשלהי המאה ה-ט"ז לקבל חשיפה נוספת  ובעקבותי ילכו נוספים לחקור את מרחבי היצירה המרתקים של יהדות אשכנז, שרבים מהם נשארו עדיין כמעיינות חבויים המצפים לטייל מיומן שיחשוף אותם ויזכה לטעום ממימהם הזכים.
ספרו של ר' משה בן יצחק "דרש משה" כמבשרה של תמורה במעמדה של האגדה התלמודית ביצירה היהודית הנכתבת במרחב האשכנזי-פולני בשלהי המאה ה-16


 ספרו של ר' משה בן יצחק מפיזענץ (Bisenz),"דרש משה" הודפס בקרקוב בראש חדש אדר שמ"ט (1589). החיבור כולל 256 מאמרים המוקדשים לפירוש אגדות מן התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי ומדרש רבה. המאמרים סדורים על פי סדר מסכתות התלמוד ודפיו, כאשר כל מאמר נפתח בציטוטה של האגדה המתפרשת ולאחריו מובאים דברי פרשנותו של המחבר המתמקדים על פי רוב במסר האמוני-מוסרי העולה מדברי האגדה.


זהו החיבור הראשון שהוקדש במרחב האשכנזי-פולני לפרשנות האגדה התלמודית על פי סדר המסכתות ולא על פי נושאים. עיון מדוקדק בחיבור ובמקורותיו מצביעה על השינויים שהתחוללו עם המעבר לדפוס באופני הכתיבה, הארגון והעריכה של היצירה התורנית שנכתבה במרחב הפולני-אשכנזי בשלהי המאה הט"ז.


הבנייתה של האגדה התלמודית ופרשנותה כגוף ידע מובחן איננה מהווה חידוש של ר' משה מפיזענץ. שורשיה נטועים בחיבור "עין יעקב" שהתחבר בסלוניקי בשנת רע"ו (1516) על ידי שניים ממגורשי ספרד, ר' יעקב ובנו ר' לוי איבן חביב. המאגדים לראשונה את מכלול האגדה התלמודית ומפרשיה (רש"י, תוספות,ריטב"א,ר"ן, רשב"א) לכדי גוף ידע מובחן הסדור על פי סדר הדפים והמסכתות. מלבד זאת ה"עין יעקב" משקף תפנית חברתית במעמדה של האגדה, ההופכת ממרחב אקזמפלארי לדרשות ולספרי מוסר לחלק מסדר יומם של תלמידי חכמים המפרשים אותה על פי הכללים והמבנה שבהם מתפרשים רבדיו ההלכתיים של התלמוד. דבר הבא לכדי ביטוי בחיבוריו של ר' שמואל יפה אשכנזי "יפה מראה" (ונציה שנ"ו) ו"יפה תואר" (ונציה שנ"ח) המוקדשים לפרשנותם של ספרות המדרשים ואגדות התלמוד הירושלמי.


ירידת מחירי הייצור וההפצה של התוצרת המודפסת והתחזקותם של קשרי המסחר בין מרכזי הדפוס באיטליה למרחב האשכנזי, הובילו להעשרתה של הספריה התורנית האשכנזית במספר הולך וגובר של יצירות תורניות פרי קולמוסיהם של יוצרים ששורשיהם נטועים במרחב חצי האי האיברי. יצירות אלו פתחו בפני ציבור הלומדים האשכנזי צוהר לאופני כתיבה ועריכה אשר הטביעו את חותמם ביצירותיהם.


מחקר זה מציב את ה"דרש משה" כחלק ממפנה תרבותי זה, באמצעות התחקות אחר הזיקות בעריכה, בסגנון ובנקדות המוצא הפרשנית המתקיימות בינו לבין ה"עין יעקב". על אף הזיקה שני החיבורים נבדלים זה מזה ביחסם לכתיבה הדרשנית. בעוד שר' יעקב איבן חביב יוצר דיכוטומיה בין הספרות הדרשנית לבין חיבורו המוגדר על ידו כחיבור פרשני, ר' משה מפיזענץ מטשטש בין שתי הסוגות. באמצעות אימוצם של מבני כתיבה דרשניים במאמרים שאינם מוכתרים כדרשות ובשילובם של חמש דרשות כמאמרים עצמאיים. שזירתם של דרשות ומאפיינים דרשניים במסגרתו של חיבור פרשני מבליטה את השתייכותו של ה"דרש משה" למסורת הכתיבה האשכנזית המאופיינת בשילובן של סגנונות כתיבה שונים במסגרת חיבור אחד.


מלבד המפגש שבין היצירה הספרדית ליצירה האשכנזית, עיון ב"דרש משה" מצביע על תמורה תרבותית נוספת המתחוללת עם המעבר לדפוס: חשיפתם של גופי ידע הנחשבים כאזוטריים לקהל לומדים רחב. הדבר בא לידי ביטוי בפרשנות על דרך הסוד,  בציטוט קטעים מחיבורים אזוטריים (מורה נבוכים, זוהר) בהפניות לחיבורים אזוטריים ובשימוש במושגים הלקוחים מן השיח הפילוסופי והקבלי.


לסיכום, על אף שה"דרש משה" לא השאיר את רישומיו על יצירותיהם של בני התקופה. ניתן לראותו כצוהר לתהליכים התרבותיים והחברתיים שהתחוללו במרחב האשכנזי-פולני עם המעבר לדפוס. אשר האיץ את המפגש בין מסורות כתיבה ספרדיות ואשכנזיות והעשיר את עולם היצירה האשכנזית הן מבחינה נושאית והן מבחינה סגנונית, דבר הבא לכדי ביטוי מאוחר יותר בפירושיו של המהרש"א לאגדות התלמוד, אשר ראו אור בשנות העשרים של המאה ה-יז'.


 
תקציר באנגלית

The “Derash Moshe,” is  a book who  written by Rabbi Moshe of Bisenz, which was published in Krakow in 1589 (Rosh Hodesh Adar 5349).  The work comprises 256 articles devoted to the interpretation of tales (Aggadot) from the Babylonian Talmud, the Palestinian Talmud and the Midrash Rabbah, organized by the order of folios and masekhtot. Each article begins with the citation of a tale, after which the author’s interpretation mostly focuses on the ethical/faith message that arises from the Aggadah.
This is the first composition in the Ashkenazi-Polish milieu dedicated to the interpretation of the Talmudic tale according to masekhtot rather than topics.  In my study I will show that through a detailed reading of the composition and its sources, it is possible to trace the changes in the modes of writing, organization and editing brought about by the switch to print in Jewish sacred scholarship written in the Ashkenazi-Polish region during the sixteenth century.
The construction of the Talmudic Aggadah and its interpretation as a distinct area of scholarship was not an innovation of Rabbi Moshe of Bisenz.   It began with the “Ein Yaakov,” a work written in Saloniki in 1516 by two exiles from Spain, Rabbi Yaakov and his son Rabbi Levi Ibn Habib, who first collected all of the Talmudic aggadah and its interpreters (Rashi, Tosafot, Ritva, Ran, Rashba) into one body of knowledge organized by folio and masekhtot.   The “Ein Yaakov” also reflects a social shift in the standing of the aggadah, which from exemplary material for homiletics and books of Musar turns into part of the daily study of Torah scholars, who come to interpret it by the rules and structure by which the halakhic layers of the Talmud are interpreted.  This shift is seen in the works of Rabbi Shmuel Yaffeh Ashkenazi “Yaffeh Mare’eh” (Venice 1595) and “Yaffeh Toar” (Venice 1597), dedicated to the interpretation of midrashic literature and the aggadot of the Palestinian Talmud.
A decrease in the price of production and the dissemination of printed products as well as the strengthening of trade ties between the centers of print production in Italy and Ashkenazi Jewry, led to the enrichment of the Ashkenazi Torah library by a number of Torah compositions, the products of authors whose roots were in the Iberian region.  These compositions exposed the Ashkenazi scholarly community to the modes of writing and editing which influenced the works of Ashkanazi authors. 
 This study locates the “Derash Moshe” as part of this cultural shift, by means of tracing the similarities in editing, style and interpretive assumptions between this work and the “Ein Yaakov.”  Despite these similarities these compositions differ in their approach to interpretive writing.  While R. Yaakov Habib creates a dichotomy between midrashic literature and his composition, which he

defines as an interpretive work, Rabbi Moshe of Bisenz blurs the distinction between these two types of literature through the adoption of midrashic writing structures in articles that are not titled as a derasha, and through the inclusion of five derashot as independent articles. The interweaving of derashot and midrashic features in the framework of an interpretive work highlights that the “Derash Moshe” was part of the tradition of Ashkenazi writing characterized by the inclusion of different styles of writing in one composition.

 Besides the confluence of Sephardic scholarship with Ashkenazi scholarship, a reading of “Derash Moshe” reveals another cultural shift which occurred with the transition to print: the exposure of bodies of knowledge considered esoteric to a greater scholarly public. This trend is seen in the interpretation of esoteric material, the citation from esoteric works (The Guide to the Perplexed, the Zohar), in references to esoteric works and in the use of terms taken from kabbalic and philosophical discourse.

 In sum, although the “Derash Moshe” did not leave a mark on the works of the period, it can be seen as a window into the cultural and social processes taking place in the Ashkenazi-Polish community with the transition to print, which hastened the meeting of Sephardic and Ashkenazi traditions of writing and enriched the Ashkenazi scholarly world both in terms of topics and in terms of style.



יובל אלבשן, תיק מצדה, ידיעות אחרונות, 2011



הדיון הציבורי המתנהל בחברה הישראלית בדבר עסקאות שבויים ומשא ומתן עם ארגוני הטרור, הגיעה לשיאו עם חטיפתו של רב"ט גלעד שליט על ידי ארגון החמאס ב-25 ביוני 2006. חמשת השנים שעברו מיום חטיפתו ועד שיבתו לבית הוריו, לוו בדיון ציבורי נרחב ששיסע את החברה הישראלית. האופוריה שליוותה את שיבתו למחוזות ילדותו נמהלה בחשש מפני תוצאותיה של העיסקה שבמסגרתה השתחררו לחופשי למעלה מ-1,000 מחבלים. גם כיום כמעט שנתיים לאחר העיסקה אין קונסזוס האם ראש הממשלה דאז, בנימין התניהו, הינו מנהיג אשר חרף הלבטים דבק בערך הרעות  או שמא מנהיג  פופוליסטי שביצע עיסקה מפוקפקת על מנת לזכות בפופולריות זולה. נראה שכמו כל דיון באתיקה גם לשאלה זו אין תשובה חד משמעית, כאשר תמיד ניתן להקשות על מניעיה הנסתרים של ההנהגה הפוליטית ולפקפק בטוהר כוונותיה (אם בכלל ניתן להשתמש במושג טוהר בהקשר הפוליטי). לתוך סבך שאלות אלו נכנס הסופר והמנהיג החברתי, יובל אלבשן, המעמיד במרכז ספרו הבדיוני, תיק מצדה (ידיעות אחרונות, 2011), את שאלת שחרורו של סא"ל נמרוד גרין שנחטף על ידי ארגוני הטרור בעת פעולה ברצועת עזה ונמצא בשבי מזה תשע שנים.

ספרו של אלבשן סוקר שלוש זירות התרחשות השונות זו מזו. האחת, הזירה הפוליטית בה שותפים דרג מקבלי ההחלטות הכולל את ראש הממשלה ואנשי לשכתו. השניה, הזירה הצבעית-מבצעית הכוללת את הצוות המשימתי העוסק בשחרור החייל החטוף. הזירה השלישית הינה משפחתו של סא"ל גרין. כמובן שהזירות אינן מתקיימות בחלל ריק אלא הן מנהלות ביניהן יחסי גומלין המעצבים את הסיפור ללא הרף. חרף העדר נסיונו בזירות הפוליטיות והצבאיות, מצליח אלבשן לפתוח בפני הקורא צוהר לנבכי חדרי קבלת ההחלטות, בצורה משכנעת ומרתקת. יחסי הכוחות בלשכה והחשדנות ההדדית בין יועצי התקשרות, המזכיר הצבאי וראש הלשכה מזכירים במידה רבה את התמונה המצטיירת בעיתונות בדבר המהלכים המתקיימים בחצרו של ראש הממשלה נתניהו. בעוד שהתיאורים בדבר הזירה הצבאית והמבצעית נושאים עימם ניחוחות של  ספרי ריגול משובחים השומרים על עלילה קצבית ומותחת, המלווה בתפניות מפתיעות ומטלטלות המצליחים להעלות את חום גופו של הקורא.

יחד עם זאת נקודת החולשה של הספר באה לכדי ביטוי מובהק בזירה המשפחתית, העוסקת בעיקר בחנה, אמו של נמרוד ובמתי אשתו. שתי הדמויות נעדרות עומק והן נוטות לסטריוטיפיות ומערכת היחסים בינהן מוצגת באופן שטחי למדי. במבט לאחור כלל הדמויות המתוארות בספר לוקות באותה מחלה של שטחיות וסטריוטיפיות. וזאת על אף שלכאורה אלבשן צייד אותן  במאפיינים שיכלו להופכן לדמויות עגולות ומלאות. לדעתי, מצבן העגום של הדמויות הראשיות נובע ממשבר הזהות הכללי אליו נקלע, תיק מצדה. נראה שעד העמוד האחרון אלבשן עצמו לא החליט האם הוא כותב  מותחן קצבי בו הדגש מושם על עלילה סוחפת או שברצונו לכתוב רומן דרמטי שבו רצף האירועים מהוה תפאורה לדמויות.  

לסיכום, תיק מצדה, הינו מותחן מעניין המצליח לגרות את הקורא ולשאוב אותו לתוך סבך העלילה. וזאת על אף שתחום השבויים והנעדרים נידון עד לזרא בתקשורת הישראלית. כמו כן  כתיבתו של אלבשן שומרת על רעננות תוך שהיא מציגה היבטים פחות מוכרים הנכללים בהקשר הרחב של סוגיית השבויים והנעדרים. זהו מותחן טוב שמשאיר את הקורא  ערני ודרוך עד לעמודיו האחרונים של הספר, ובכך מצליח אלבשן לעמוד במשימה שאינה ברורה מאליה.

יובל אלבשן, תיק מצדה, ידיעות אחרונות- 2011, 367  עמ'.

עצמי עיניים חזק, ג'ון ורדון, כתר 2012



כבר כמה פעמים תיארתי בפוסטים קודמים, את תחושת אי הנעימות שעטפה אותי כאשר הקדשתי את זמני לקריאת ספרי מתח, הנחשבים לרוב כספרי טיסה נחותים. מחשבות טורדניות בדבר השעות היקרות שהולכות לאיבוד בחוסר תוכלת פגמו בהנאה ששאבתי מעצם הקריאה והפכו אותן לזירת מאבקים בין השתוקקות נפשית לראציונאליות. גם כיום לאחר שכבר כמה שנים אני נהנה מספרות מתח מידי פעם מתגנבים לראשי הספקות בדבר התוכלת שבקריאת ספרי מתח אשר לא פעם מלבד להכניס לראשי פחדים ומחשבות קרימינליות אינן תורמים רבות לאיכות חיי. אולם כבמגע קסם ברגע שאני מתחיל להתייאש מסוגת ספרי המתח, תופס אותי ספר מטלטל הגורם לי להתמסר בהנאה לספרות זו.
לאחר הצלחת ספרו הראשון, חשוב על מספר (כתר,2011), יוצא ורדון למסע נוסף שבמרכזו ניצב גיבורו הידוע,  דייב גראני, שוטר בגמלאות המנסה לחיות חיי שלווה אי שם בשטחים הכפרים של מדינת ניו-יורק, הנגרר פעם נוספת בעל כורחו להתחקות אחר רוצחים סדרתיים.
לאורכם של כ-600 עמודים בהם מתגוללת עלילת הספר,עצמי עיניים חזק (כתר, 2012) הקורא שוקע במעמקיה של  תעלומת רצח ההולכת ונעשת עכורה יותר ויותר. הבלש גראני אינו נזקק לאקדח והוא אינו קופץ מבניינים בוערים, במקום כלי נשק המאפיינים גיבורים כג'ימס בונד לרשותו של גראני עומד הגיון קר ויכולת ניתוח מרשימה המסייעים לו ליצור סדר בקרב מכלול אינסופי של פרטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה, אולם אט אט הם  מקבלים משמעות והופכים לכדי תשבץ המתמלא לנגד עיניו המשתאות של הקורא. מלאכת המחשבת בה נרקמים הפרטים הופכים את ספרו של ורדון לחוויה מסעירה.
מסיבה לא ברורה בוחר ורדון לקטוע את הריתמוס העלילתי בתיאור יחסיו של גראני עם אשתו, מדלן. לצערי תיאוריו של ורדון נכתבים בצורה מגושמת ובכך הם יוצרים  דמויות פלקטיות שאינן מסייעות להתפתחותה של העלילה, אלא רק יוצרות מקטעים המדמים את הקריאה לאימון אינטרוואלים. היה מוטב לו ורדון היה מתמקד במה שהוא טוב בו, כתיבת ספרי מתח קצביים ולא סופר המנסה לכתוב פרוזה דרמטית אשר לבסוף הופכת לקשקוש סנטימנטלי. עורך טוב היה מוריד את הקטעים הללו ללא היסוס, אולם נראה שההצלחה המסחררת של ספרו הראשון וציפיית המו"לים לביצי זהב נוספות, הובילה לעריכה רשלנית שהשאירה עמודים כה רבים הכתובים בצורה  בוסרית המייגעת את הקורא.
לאחר שקצת ציננתי את האווירה נשוב לספרו של ורדון, עצמי עיניים חזק, המהווה מותחן מרתק וסוחף, עד לכדי כך שבמהלך הקריאה קמתי מספר פעמים לבדוק שאכן דלתות ביתי נעולות ושאף פסיכופת לא מביט בי מבעד לחרכי התריסים. מההיבט התחושתי הקריאה בספר דומה לצפיה בסרט מטלטל בו אינך יכול לחשוב על דבר מלבד ההתרחשויות על המסך. ברוח חג הפסח שעבר זה עתה, אילו היה הספר רק מטלטל דיינו, אולם ספרו של ורדון מצליח גם להאיר נקודה בעלת משמעות ביחסנו עם הסובבים אותנו.
 מרבית הידע שאנו יודעים על הסובבים אותנו מבוסס על סיפורים שהם מספרים לנו, בלי שיש בידנו יכולת לאמת את המידע. כך לא פעם נוצרים בעיני רוחנו דימויים שכל קשר בינם לבין המציאות הינו מקרי בהחלט. דמיונות שווא מעין אלו מלווים לא פעם אמירות כמו: "הם היו זוג כל כך נחמד, אני לא מבין מדוע הם נפרדו" או "הוא היה ילד תמים, איך הוא הסתבך כך" ועוד כהנה וכהנה אמירות כנף חסרות משמעות. כאשר חושבים על כך לעומק את הזוג הנחמד ראינו רק באירועים בהם חייכנו הרבה ושוחחנו מעט  והילד שנראה כה תמים בדרך כלל עבר מחדרו לסלון ובחזרה בלי שהחליף עימנו מילה מלבד הנהון קצר וחסר משמעות.  כך שלמעשה עיקר הידע שיש לנו על הסובבים אותנו הינו למען האמת סיפור אנו תווים בעצמו תוך הסתייעות בפרטים הנוחים לנו לצורך בנייתו כנרטיב העולה בקנה אחד  עם התבניות שיש לנו בראש לגבי יחסים בין בני אדם. בספרו מצליח ורדון, כמו יוצרים מוכשרים נוספים כדוגמת סרטו הנפלא של בריאן סינגר,"החשוד המיידי" (1995), לערער את ההנחות המוקדמות של הקורא ולהראות לו עד כמה הוא אינו יודע, ועד כמה הוא שבוי בהנחות שמקורן ברצון האנושי ליצור סדר ולו מוטעה במציאות הכאוטית בה הוא חי. לאחר קריאת הספר, חשבתי עד כמה מעט אני מכיר את הסובבים אותי, וכיצד פעמים רבות אני משלים את החסר באמצעות הנחות דמיוניות השאובות מעולמי הפנימי. ההכרה בחוסר הידיעה לגבי הסובבים אותנו יכולה להוביל לשיתוק ולפחד אך אם לוקחים אותה כחלק מעובדות החיים ומחוקי המשחק של העולם בו אנו חיים היא מאפשרת התבוננות  מתוך נקודת מבט של ענווה והכרה במגבלתו של האדם לדעת מה סובב אותו.
כמובן שזו אינה תובנה מהפכנית, אולם יחד עם זאת שילובה של התובנה בספר מתח מהווה עבורי שילוב בין חוויה חושית לכמיהה לתובנות אינטלקטואליות ובכך למעשה הופך ספרו של ורדון, לספר מתח מהסוג שאני אוהב לקרוא ולהקדיש לו את שעותי.
לסיכום, עצמי עיניים חזק, הוא מותחן סוחף ששווה את שעות הקריאה המוקדשות לו. יש לצרף אליו הערת אזהרה שמשום שהוא כתוב בצורה כה קצבית, עליכם להתחיל לקרוא בו כאשר אתם יודעים שיש לכם מספיק זמן כדי להתמסר אליו ולקרוא בו ברצף.


דורון נשר, אחד מרעננה, הספריה החדשה, 2001.



שנות החמישים של המאה ה-20 היו שנות ילדותה של אימי. שדותיה של המושבה כפר סבא, יללות התנים, הפחד ממסתננים החודרים מהעיר קלקיליה הקרובה וגלריה עשירה של דמיות של מהגרים שהוותיקים שבהם הגיעו ארצה בשנות השלושים והחדשים הגיעו לאחר השואה הייוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה. סיפוריה על אותם ימים מהווים עד הום חלק בלתי נפרד מפס הקול של חיי, פעמים אני מרגיש שכמעט גדלתי באותן שנים שסיפוריה וזכרונות ילדותה התמזגו יחד עם סיפורי ילדותי, עד לכדי בלבול של ממש. לא פעם חברים אומרים לי שגדלתי בתקופה אחרת, בממד אחר של זמן, למען האמת אני נוטה להסכים עימם. כשאני צועד בצל הפיקוסים הכפר-סבאים אני מרגיש ששבתי לנופי ילדות רחוקים, וזאת למרות שלא הגעתי לעיר יותר מפעמיים בשנה לביקורי קרובים. מדי פעם אני מגניב מבט לבית נוטה ליפול ומחפש את הגננת ציפורה שתגיח עם טוריה בידה ותזעק בקול, "מדוע אינני מסייע בפיתוח גינת הירק של הגן", כנראה שזהו כוחם של סיפורים המטשטשים בהדרגה את ההבדלים שבין דימיון למציאות, ויוצרים עבורנו מרחבי תודעה מחודשים.
באמצעות ספרו של דורון נשר, אחד מרעננה, שיצא לאור כבר לפני שני עשורים, חשתי שאני חוזר לסיפורי ילדותה של אימי ולתיאוריה המרתקים. בשפה קולחת משיב נשר  את הקורא אל רעננה של שנות החמישים. עיירה מנומנמת המאוכלסת ב"וותיקים" ייקים שהגיעו ארצה בשנות השלושים ובפליטי שואה שזה מקרוב באו. בין הפרדסים, השדות וסיבוב רעננה האגדי מתרחשות דרמות של יום יום. המחבר שב אל נופי ילדותו ובהומור המייחד ילד סקרו בעל חוש הומור המביט על המציאות קצת מהצד הוא מצליח לשבות את הקורא בקסמיו ולהוליך אותו במנהרת הזמן.
נשר מתחקה ביד אומן אחר ילדותו דרך עיניו של נער מתבגר קצת חולמני, המבלבל לא פעם בין דימיון לבין מציאות. היותו ילד דחוי למשפחה ייקית שעדיין מנסה להיקלט בהוויה הישראלית הופכת את הילד למספר אידיאלי אשר לא נשבה לכסותם החיצונית של הדמויות אלא הוא מצליח לחדור מתחת למעטה החיצוני ולהראות אותן באנושיותם. מלבד הפן האינדבידואלי הספר מצליח להתחקות אחר כור ההיתןך הישראלי, וזאת באמצעות תיאור שובה לב של תהליך ההתרחקות מהשורשים הייקים  של המשפחה ואימוצה של  תרבות ישראלית, בה השפה השולטת היא עברית צברית--עוקצנית, שירי הורה ומפגשי חברים בגינה סביב פיצוחים ושתיה קלה  ולא סביב שטרודלים וקפה. תהליך הסוציאליזציה אשר תואר רבות בספרות המחקר החוקרת את התגבשותה של החברה הישראלית, מקבל באמצעות חוש ההומור של נשר ותיאוריו הקלילים נופך רענן המצליח להעביר את התחושות והרגשות  בלי לעייף את הקורא במגוון של תיאוריות וציטטות.
לסיכום,  "אחד מרעננה" הינו ספר מהנה המצליח לקחת את קוראיו במנהרת הזמן, עד לכדי כך שריח הפרדסים נישא באוויר ופריחת החמציצים מסמאת את העיינים. לא פעם תפסתי את עצמי צוחק בהנאה מרובה או נדרך לנוכח התמורות בעלילה. אין ספק שנשר הצליח להעביר את כושרו התיאורי מהמדיום הטלויזיוני-קולנועי למרחבי הספרות. אני מקווה שבמהרה נשר ישוב לאיתנו ויספק לנו עוד חוויות תרבותיות שוובת לב מעין אלו.