תהא שמאל דוחה וימין מקרבת- בין מחלת עור זיהומית לבין יסוד מהותי בעבודה החינוכית

פרשות "תזריע-מצורע" מהוות אתגר של ממש בפני דרשנים  הנצרכים להפיח חיים ולמצוא  מסרים אמוניים בפרשות העמוסות בפרטים טכניים של עבודת הקורבנות ומעל הכל   בפרטים תיאוריים של מחלות עור זיהומיות שקהל שומעיהם המבוסם בחמין שבתי  אינו מעוניין להיות חשוף אליהם בעודו מנשנש גזרי מלפפונים חמוצים עת הדרשן מלהטט במילותיו.  בזכות האתגר, נזקקתי לחשיבה יצירתית  שהובילה אותי למציאת רעיון המקשר בין פרשת מצורע לבין אחד מהיסודות המרכזים בעבודה החינוכית בה אנו עוסקים מידי יום.

על פי התפיסה המקראית ישנו קשר ישיר בין מחלות פיזיות לבין מעשיו של האדם. שיאה של תפיסה זו באה לידי ביטוי במחלת הצרעת התוקפת את העור ונגלת לעיני כול.  על פי הדין המקראי אדם המאובחן כחולה במחלה זו מורחק מהמחנה לשבע ימים ולאחר מכן לאחר אבחנה נוספת של הכהן עליו לעבור טקס טיהור אשר בסופו הכוהן מקריב קורבן המכפר על חטאו של האדם הנגוע. ההליך המתואר מראה שכפרתו של אדם הנגוע בצרעת אינה נעשת בנקל, אלא זהו תהליך מפרך הכולל שורה של פעולות סימליות  שלאחריהם  החוטא שב  אל זרועותיה של החברה הנורמטיבית.

עיון בתורה ובנביאים מעלה שורה של דמויות שחלו בצרעת: משה- כאשר פקפק באמונתם של בני ישראל[1], מרים- אחות משה שדיברה סרה באשת משה[2], נעמן- שר צבא ארם[3], עוזיהו-מלך יהודה[4]. בהפטרה של פרשת מצורע נהוג לקרוא את סיפורו של נעמן שר צבא ארם ומפגשו עם אלישע הנביא ומשרתו גחזי. אספר את הסיפור בקצרה, ומי שמעוניין בסיפור בנוסחו המקראי מוזמן לקרוא את הסיפור ככתבו וכלשונו בספר מלכים ב' פרק ה פסוקים א-כז:

נעמן שר הצבא המהולל של יבין מלך ארם שהייתה למעשה הממלכה החזקה בצפונה של מלכות ישראל, סבל מצרעת. בביתו שהתה שבויה ישראלית, שראתה את  מצוקתו ופנתה אל גבירתה, אשת נעמן, והמליצה לה לייעץ לבעלה שיפנה לקבלת ריפוי מהנביא אלישע שישב בשומרון. נעמן שומע לקול אישתו, לוקח  עימו פמליה מכובדת ומגיעה לביתו של אלישע בשומרון, לא לפני שהרטיט את ליבו של מלך ישראל שחשש מפני האתגר של ריפוי שר הצבא של המעצמה הצפונית. על אף עוצמתו הרבה, והפמליה המכובדת אלישע הנביא לא יוצא לקבל את פני נעמן הניצב בפתח ביתו, אלא הוא שולח לו שליח שמוסר לו את דבר הנביא: "לך ורחץ  שבע פעמים במימי הירדן ובכך תסיר מעליך  את מחלתך". נעמן שציפה לטקס מכובד שבסופו תוסר מעליו מחלתו, חש שתגובת הנביא משפילה ומאכזבת, אולם לאחר שכנועים מצד אנשיו הוא משתכנע שאין לו מה להפסיד ועל כן הוא הולך לטבול בירדן. והפלא ופלא לאחר הטבילה צרעתו מוסרת ממנו. לאחר הריפוי המהיר  הוא פונה שמח וטוב לב לבית הנביא. הפעם אלישע יוצא לקראתו, אולם על אף התרגשותו של איש הצבא, אלישע שומר על אדישות ומסרב לקחת ממנו מתנות והוא משלח אותו לשלום בחזרה לביתו, תוך כדי שהוא מדגיש בפניו שהריפוי הינו פועל יוצא של התערבות  אלוהי ישראל ולא מעשה ניסים שלו כנביא. עם סיומו של המפגש וההכרה של נעמן בעוצמתו של האל העברי, שר הצבא הארמי פונה לדרכו. בעודו מתרחק רק מרחק קצר  מהעיר, הוא שומע את קריאותיו של גחזי, נער אלישע, הקורא לו לעצור. נעמן המבוהל עוצר את השייירה, ונכנס לדין ודברים עם גחזי, אשר מספר לו  שלמרות שהנביא אינו מעוניין במתנות, ישנה קבוצה של  בני נביאים הזקוקים לתרומות. שר הצבא שעדיין חש התרגשות עצומה מריפויו באופן ניסי,  מצייד את גחזי בכמות נכבדת של מתנות שעל מנת לשאת אותה הוא נזקק לסיועם של שני עבדים המסייעים לו לקחת את הכבודה בחזרה לשומרון. הסיפור מסתיים בכך שאלישע הנביא מתוודע  בחושיו הנבואיים למעשי גחזי, נערו, שגרמו לחילול ה' על כן הוא מקלל אותו שהצרעת שהוסרה מנעמן תפגע בו ובבניו.

דמותו של גחזי, נער אלישע הנביא, זוכה למספר התייחסויות ביצירה  התלמודית[5], במקורות התלמודיים הוא מתואר כתלמיד חכם שסרח. מפאת קוצר הזמן לא אדון בכל חמשת המקורות בהם עוסקת הגמרא בגחזי, אלא אתמקד בדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף קז ע"ב. הגמרא מספרת שלאחר קללת אלישע גחזי עזב את העיר שומרון ופנה לארם, לאחר תקופה הנביא אלישע יצא על מנת להשיבו לחיק ישראל. אולם שליחותו נכשלה וגחזי שחש שחטאו אינו ניתן לכפרה מסרב לשוב  ולהתלוות  לנביא. הגמרא מסיימת את דבריה בסוגיא במסר החינוכי המבקר את דרכו הרדיקאלית והטוטאלית  של אלישע  תלמידו של אליה הנביא הידוע בקנאותו ומציבה במקומה דרך חלופית  המצביעה  על האופן שבו ראוי לנהוג בתלמיד שסרח, "לעולם תהייה שמאל דוחה וימין מקרבת".

דברי הגמרא נושאים עימם מסר ממתן העולה בקנה אחד עם הדין המקראי בהקשרו של המצורע. אכן האדם חטא ועל כן נענש בקבלת נגע הצרעת המוביל להרחקתו מן המחנה אולם יחד עם זאת למרות חטאיו מוצעת לו  דרך בה הוא יכול לכפר על חטאיו ולאחר מכן לשוב ולהיות חלק מהקהילה.

גם אנו העוסקים בחינוך, יודעים לא פעם שיש צורך בהרחקה ובנקיטת סנקציות כלפי  חניכים המפרים את הכללים, אולם יחד עם זאת עלינו לשוב ולהזכיר לעצמנו שהליך הענישה מהווה אך אמצעי להשבתו של החניך אל עבר החברה הנורמטיבית  ואין לראות בו ערך העומד בזכות עצמו. אני מאחל לכולנו שלאורך פעילויותינו השונות בשדות החינוך נדע ללכת על פי הכלל, הלא פשוט, אך הכל כך מהותי בעשיה החינוכית,  "שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת".  

הדרשה נאמרה בג' באייר תשע"ג, בשבת גיבוש של מתנדבים צעירים במערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית בעיר בית שמש.

---

[1] שמות פרק ד, פסוק ו.

[2] במדבר פרק  יב, פסוק  י.

[3] מלכים ב, פרק ה פסוקים א-כז.

[4] דברי הימים ב, פרק כו פס' יט.

[5] תלמוד בבלי:  סוטא דף מז ע"א, ברכות דף יז ע"ב, סנהדרין דף ק ע"א, סנהדרין דף ק ע"א, סנהדרין דף קז ע"ב.