דורון נשר, אחד מרעננה, הספריה החדשה, 2001.

שנות החמישים של המאה ה-20 היו שנות ילדותה של אימי. שדותיה של המושבה כפר סבא, יללות התנים, הפחד ממסתננים החודרים מהעיר קלקיליה הקרובה וגלריה עשירה של דמיות של מהגרים שהוותיקים שבהם הגיעו ארצה בשנות השלושים והחדשים הגיעו לאחר השואה הייוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה. סיפוריה על אותם ימים מהווים עד הום חלק בלתי נפרד מפס הקול של חיי, פעמים אני מרגיש שכמעט גדלתי באותן שנים שסיפוריה וזכרונות ילדותה התמזגו יחד עם סיפורי ילדותי, עד לכדי בלבול של ממש. לא פעם חברים אומרים לי שגדלתי בתקופה אחרת, בממד אחר של זמן, למען האמת אני נוטה להסכים עימם. כשאני צועד בצל הפיקוסים הכפר-סבאים אני מרגיש ששבתי לנופי ילדות רחוקים, וזאת למרות שלא הגעתי לעיר יותר מפעמיים בשנה לביקורי קרובים. מדי פעם אני מגניב מבט לבית נוטה ליפול ומחפש את הגננת ציפורה שתגיח עם טוריה בידה ותזעק בקול, "מדוע אינני מסייע בפיתוח גינת הירק של הגן", כנראה שזהו כוחם של סיפורים המטשטשים בהדרגה את ההבדלים שבין דימיון למציאות, ויוצרים עבורנו מרחבי תודעה מחודשים.

באמצעות ספרו של דורון נשר, אחד מרעננה, שיצא לאור כבר לפני שני עשורים, חשתי שאני חוזר לסיפורי ילדותה של אימי ולתיאוריה המרתקים. בשפה קולחת משיב נשר  את הקורא אל רעננה של שנות החמישים. עיירה מנומנמת המאוכלסת ב"וותיקים" ייקים שהגיעו ארצה בשנות השלושים ובפליטי שואה שזה מקרוב באו. בין הפרדסים, השדות וסיבוב רעננה האגדי מתרחשות דרמות של יום יום. המחבר שב אל נופי ילדותו ובהומור המייחד ילד סקרו בעל חוש הומור המביט על המציאות קצת מהצד הוא מצליח לשבות את הקורא בקסמיו ולהוליך אותו במנהרת הזמן.

נשר מתחקה ביד אומן אחר ילדותו דרך עיניו של נער מתבגר קצת חולמני, המבלבל לא פעם בין דימיון לבין מציאות. היותו ילד דחוי למשפחה ייקית שעדיין מנסה להיקלט בהוויה הישראלית הופכת את הילד למספר אידיאלי אשר לא נשבה לכסותם החיצונית של הדמויות אלא הוא מצליח לחדור מתחת למעטה החיצוני ולהראות אותן באנושיותם. מלבד הפן האינדבידואלי הספר מצליח להתחקות אחר כור ההיתןך הישראלי, וזאת באמצעות תיאור שובה לב של תהליך ההתרחקות מהשורשים הייקים  של המשפחה ואימוצה של  תרבות ישראלית, בה השפה השולטת היא עברית צברית--עוקצנית, שירי הורה ומפגשי חברים בגינה סביב פיצוחים ושתיה קלה  ולא סביב שטרודלים וקפה. תהליך הסוציאליזציה אשר תואר רבות בספרות המחקר החוקרת את התגבשותה של החברה הישראלית, מקבל באמצעות חוש ההומור של נשר ותיאוריו הקלילים נופך רענן המצליח להעביר את התחושות והרגשות  בלי לעייף את הקורא במגוון של תיאוריות וציטטות.

לסיכום,  "אחד מרעננה" הינו ספר מהנה המצליח לקחת את קוראיו במנהרת הזמן, עד לכדי כך שריח הפרדסים נישא באוויר ופריחת החמציצים מסמאת את העיינים. לא פעם תפסתי את עצמי צוחק בהנאה מרובה או נדרך לנוכח התמורות בעלילה. אין ספק שנשר הצליח להעביר את כושרו התיאורי מהמדיום הטלויזיוני-קולנועי למרחבי הספרות. אני מקווה שבמהרה נשר ישוב לאיתנו ויספק לנו עוד חוויות תרבותיות שוובת לב מעין אלו.