נרטבים- שני ספרי חובה עם בואם של החגים הלאומיים


מלבד ביעור החמץ ואכילת המצות, עיקרו של חג הפסח מאז חורבן בית המקדש מצוי בסיפור סיפורה של יציאת מצרים. או במילים אחרות בניית נראטיב מכונן העובר מדור לדור ומבנה את המציאות ההיסטורית אותה רוצה הקבוצה לשמר. ההגדה של פסח כמו טקסטים מכוננים אחרים אינה ספר היסטוריה המנסה לתאר רצף של עובדות באופן כרונולוגי וקוהרנטי אלא הוא טקסט אידיאולוגי הבא להבליט ערכים כדוגמת: נאמנות של העם לאל, מחויבותו של האל לעמו, רצונם של הגויים לפגוע בעם ישראל ועוד. על מנת להדגיש את הערכים הללו מסופרים סיפורים שונים המבליטים את המסרים הללו מכיוונים שונים. האופן הסיפורי והמבנה הדידקטי של הסדר הכוללים עזרי במה שונים (מצות, קערת סדר) מאפשרים את הטמעתם של המסרים והעברתם מדור לדור.
עם בואם של הימים הלאומיים (יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות) אנו ניצבים בפני סדרים לאומיים שגם במרכזם ניצבים ריטואלים וטקסטים הבאים לספר סיפור ומעל הכל להטמיע ערכים בקרב הקהל ובדגש על הקהל הצעיר המעצב את אישיותו. הנרטיב הציוני הקלאסי כפי שעוצב עוד לפני קום המדינה מבליט מספר מוטיבים מרכזים: זכותם של היהודים על ארץ ישראל, מעטים מול רבים, היהודים הם הקורבנות במאבק על הארץ משום שהם באו לפתח ולקדם ארץ שוממה וחרבה והערבים בראייתם קצרת הרואי ואף האכזרית דחו את ידם המושטת לשלום, היהודים רחמנים והערבים אכזרים ועוד כהנה וכהנה. מוטיבים  אלו באו לידי ביטוי בין אם במודע ובין אם לא במודע בכתיבה ההיסטוריוגרפית  הישראלית שהתפרסמה עד לשנות האלפיים. כתיבה זו עודנה שולטת בספרי הלימוד בבתי הספר, בעצרות ובכנסים וניתן לומר שהיא נמצאת בלב הקונצנזוס של החברה הציונית בישראל.
בשנים האחרונות קמו היסטוריונים שאינם מערערים על הלגיטימיות של היהודים להגדיר את עצם כלאום ריבוני בארץ ישראל. אך יחד עם זאת הם מעוניינים להרחיב את גבולות השיח ולהעמיקו, באמצעות שני  מהלכים מרכזים. האחד, הצגת הנרטיב הפלסטיני לצידו של הנרטיב הציוני תוך הצבתם של שני הנרטיבים כבעלי ערך שיש להתחקות אחר היסודות העובדתיים העומדים בבסיסם ללא משוא פנים (עד כמה שניתן). השני, בחינת הנרטיב הציוני לא מתוך הנחת המבוקש שיש להצדיק את המפעל הציוני ועל כן לטשטש סיפורים בעיתיים הפוגעים ביכולת עמידתו ופיאורם של סיפורים אחרים המסייעים במיצובו. לצורך משימה זו מתבססים  מוריס וכהן על מגוון רחב של מקורות: קטעי עיתונות, וועדות חקירה, דוחות מודיעין, עדויות אישיות בכתב ובעל פה, מסמכים, מחקרים ועוד כהנה וכהנה. וכל זאת בשלל שפות ומשלל תקופות.
 כחלק מזרם זה ניתן למנות שני היסטוריונים שפרסמו מספר ספרים שלאחרונה קראתי שניים מהם. האחד, בני מוריס, 1948- תולדות המלחמה הערבית הישראלית  הראשונה (עם עובד, 2010). השני, הלל כהן, תרפ"ט-שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי (כתר, 2013) מפעלם המחקרי המרשים מצליח להעמיד שני מחקרים מקיפים ומעמיקים שציידו אותי במידע רב ובתובנות מורכבות שחלקן היו חדשות עבורי לגמרי וחלקן זכו להתבהרות והעמקה.
ספרו של  בני מוריס מתחקה אחר מהלכיה של מלחמת 1948 הנודעת גם במגוון שמות נוספים מוסיף נדבכים נוספים לנראטיב המקובל שהערבים ברחו בשל קריאתם של מדינות ערב לפנות את זירת הלחימה וכן לתפיסה שישוב ניצב כמעטים מול 7 צבאות ערב ויכל להם. אל מול נראטיב זה מציג מוריס מגוון רחב של סיפורים  המציירים תמונה מורכבת בהרבה. סיפור בריחתם של הערבים מקבל ממדים נוספים כאשר הוא  מראה מגוון רחב של אירועים שבכל אחד מהם התקיימה מציאות אחרת. החל מגירוש ספורדי בכוח, עובר בגירוש מתוכנן הכולל פיצוצי בתים וירי באזרחים ועובר להימלטות מרצון. התיאורים שמגולל מוריס מציבים את המלחמה בקונטקס האנושי שלה, כלומר ככל מלחמה אחרת בה אנשים נטבחים וטובחים ובכך למעשה הוא משיב את הציונות להיסטוריה ועוקר אותה מהממד המיסטי. אני חושב שההיכרות עם ההיבטים הפחות נעימים של המלחמה דווקא חשובים בחתירה להסדר שימנע מאירועים טרגיים מעין אלו לשוב למחוזותינו.
חידוש נוסף שמצאתי בספרו של מוריס היה בתיאור במוכנותו היחסית של הישוב לעימות הצבאי אל מול חולשתה של האזרחית והצבאית של החברה הפלסטינית. דווקא ההתחקות אחר אופני החוסן של החברה היהודית מחד (מוסדות, נרטיב מכונן, תחושת סולידריות,  קשר עם יהדות התפוצות) והחולשה של החברה הפלסטינית מאידך (העדר הנהגה ברורה, היעדר אליטה אינטלקטואלית מגויסת, קושי בגיוס משאבים חומריים) מעוררת למחשבה רבה בדבר הממדיים שתרמו להתבססותה של מדינת ישראל. סיפור הגבורה הפלקטי מקבל עומק ומביא עימו גיבורים חדשים שלא הייתי מודע לקיומם במידה הנחוצה. אני מאמין שתובנה זו יכולה לסייע לנו גם כיום כאשר אנו מתלבטים בדבר הלבנים שיש ללבן על מנת להמשיך ולבנות את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל.
כספרו של מוריס גם ספרו של הלל כהן, תרפ"ט- שנת האפס בסכסוך היהודי ערבי, עתיר במקורות שונים ומגוונים המעשירים את התמונה ההיסטורית. התיזה המרכזית של כהן הינה שהן הנרטיב הפלסטיני והן הנרטיב הציוני הינם נרטיבים אידיאולוגים ההופכים את הסיפור ההיסטורי לכלי למימוש מאוויהם הפוליטיים. אשר על כן ערך האמת משתנה מעת לעת כל עוד הוא משרת את התכלית הפוליטית הנכונה. הצבתם של שני הנרטיבים זה לצד זה תוך אימותם עם העובדות ההיסטוריות (עד כמה שניתן לגלות) מראה שמושג האמת הינו מושג נזיל שככל הנראה שייך לשוכני עפר הנמצאים בעולם האמת. בעוד שבעולמנו רב היצרים והתהפוכות האמת משתנה בהתאם לצרכים הקונקרטיים והלאומיים. בבחונו זירה אחר זירה מראה כהן את רב הממדיות של האירועים וכיצד אופני הסיפור השונים מעצבים את הזיכרון ההיסטורי של שני הצדדים שפעמים רבות אינו מתיישב עם המציאות כפי שהייתה. כך רוצחים הופכים ללוחמי חופש העטורים בהילת קדושים ומאידך תמימים הופכים לסוכנים קולוניאליסטים.
חשיפתם של זרמי העומק שהובילו למאורעות בתרפ"ט מציבים למעשה את המאורעות בהקשרן ההיסטורי ועוקרים אותם מהנרטיב הדטרמניסטי של "עשיו שונא ליעקב" או שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. תיאורם של האירועים בתוך ההקשר הפנים ארץ ישראלי, אינו מאפשר לשים ביורה אחת את כלל הפרעות ביהודים מימי אנו בנו ועד הנה אלא הוא הופך את המאורעות לחלק ממאבק לאומי ייחודי. ומכאן שניתן למצוא פתרונות מתוך המרחב הקיים ואל לנו לחפש את התשובה לפיתרון במאבקים המתחוללים בעולמות נסתרים בין  כוחות הטוב לכוחות האופל.
ראיתי באי אלו אתרים ימנים כדוגמת,  ערוץ 7, שפירסם את ביקורתה של ד"ר לאה סגל , מקריאת התגובות שקיבלה סגל מקוראי האתר ניתן לראות שמרבית ההתייחסויות אינן לעצם הטענות אלא לעיסוק האם כהן הינו פוסט ציוני עוכר ישראל.   לדעתי  טענות אלו הזוכות לתהודה רבה בציבוריות הישראליות נעדרות מכל יושרה אינטלקטואלית ויותר מכך הן יוצרות מסך עשן המונע עיסוק בלב הטענות ומפנה את החיצים אל עבר ההיסטוריונים המוגדרים בכינויים שאינם תורמים דבר לדיון עצמו.  לעומתם אני גורס ששני הספרים מזמינים שיח פורה ומרתק המצריך תשובות עמוקות ומלומדות ועל כן הדרך להתמודדות עם הטענות היא באמצעות הצבתן של תזות נגדיות המעשירות את השיח ולא באמצעות פולמוס פופוליסטי המסיט את הדיון משיח היסטוריוגרפי לשיח פובליציסטי.
לסיכום, אני מאמין ששני הספרים הינם חיבורים היסטוריוגרפים חשובים המשיבים את התנועה הציונית אל עבר ההיסטוריה, בכך שהם מציבים אותה כתנועה לאומית שסללה את דרכה  באמצעות שילוב של ספר וחרב. הסיפור המגולל בשניהם מהווה בסיס מהותי לדיון בדבר האופן שבו אנו רוצים להמשיך ולחיות בארץ ישראל. ערעורם של המיתוסים  הקורבנים של מעטים מול רבים, ידנו הייתה מושטת תמיד לשלום והם דחו אותה, הרצחנות הערבית וכו' מאפשרים להעביר את השיח הפוליטי מהשדה המטאפיזי בו הוא נמצא אל עבר ההיסטוריה הריאלית. בכך נדחקים רגליהם של  גורמים פונדמנטליסטים משני הצדדים החפצים לצייר את הסכסוך כחלק ממאבק קוסמי בין כוחות ובכך למעשה להוביל אותו  למשחק סכום אפס. אשר על כן  שני הספרים מהווים נדבך נוסף בארסנל האינטלקטואלי של אלו החפצים בחיים ומעוניינים  להחזיר את המאבק לרובד "הריאל פוליטיק " התר אחר דרך לחיים משותפים עם כל המגרעות והטובות שמזמנת פיסת הקרקע שבין הירדן והים.

הלל כהן, תרפ"ט-שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, כתר, .2013

בני מוריס, 1948- תולדות המלחמה הערבית הישראלית  הראשונה, עם עובד, 2010.  



תגובות

רשומות פופולריות