להתעורר מתרדמה דוגמטית-מחשבות חדשות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הנרצחים מובאים לבית עולמם בעוד שהרשתות החברתיות וערוצי החדשות גועשים בתובנות ובפרשנויות. פוליטיקאים ומומחים שונים מימין ומשמאל חוזרים על היגדים שחוקים שאינם תורמים להבנת המציאות:"הכל בגלל הכיבוש" מטיחים  משמאל, "הפרדה עכשיו" תובע המרכז , "עונש מוות למחבלים ונקיטת יד קשה" זועקים מהימין. כל אחד מהדוברים  דומה לשחקן הקורא את תפקידו במופע תסכיתים מבוים.  
שיח ציבורי זה המאופיין בהתלהמות ,חוסר מעוף וכשלים הלוגיים הולך ומתקבע ולכדי מערך טיעונים שהדוברים מאמצים על חיקם ולו רק בגלל שהם משתייכים למחנה פוליטי מסוים.  השמאלן רואה לעצמו חובה להסכים לליברליות, חילוניות, לאקטיבזם שיפוטי, לנסיגה מהשטחים ולמערכת כלכלית סוציאליסטית. לעומתו איש הימין דוגל בדעות נגדיות ועל כן מאמץ לחיקו  דעות שמרניות, מסורתיות ודחייה מוחלטת של פשרה טריטוריאלית. עצם כתיבתה של רשימת המכולת השטחית הזו יוצרת בי אי נוחות רבה, משום שהיא מעידה על רדידותו של השיח הפוליטי והחלוקה הדיכוטומית שהוא מקיים, חלוקה שאינה משקפת נאמנה את המציאות הפוליטית בישראל. 

לשמחתי גם מבעד לשטחיות מבליחים מעת לעת ספרים המצליחים להוות קרן אור בערפל הדוגמטי, ולהאיר פינות חדשות בשיח הפוליטי בישראל. הפעם  לרגל שנת היובל למלחמת ששת הימים בחרתי בשלושה ספרים הפותחים צוהר להבנה מורכבת יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

"1967 – והארץ שינתה פניה" מאת  תום שגב  (כתר, 2005).  ספרו של שגב העיתונאי משלב בין כתיבה עיתונאית לבין מחקר אקדמי מעמיק. בכך הוא מאפשר לקורא לעבור ביעף בין דרמות מורטות עצבים בקבינט, סערות פוליטיות במזנון הכנסת, תיאורי קרבות ולקינוח חוויות של חיילים בתקופת ההמתנה הארוכה.  

 "תרפ"ט- שנת האפס בסכסוך הישראלי ערבי" (כתר, 2013) מאת המזרחן הלל כהן. בספרו מצליח כהן לבסס טענות מחקריות כבדות משקל  הנשענות על מקורות מחקריים מגוונים, למרות העושר הרב הודות לשפתו  הבהירה הוא מצליח לאפשר גם להדיוטות לחוש בנוח ולא לטבוע בין ים הפרטים.  

 אל מול שני החוקרים ניצב ספרו של מיכה גודמן, "מלכוד 67" (זמורה ביתן, 2017) . כפילוסוף המביט בהיסטוריה של הרעיונות הוא משתמש בהתפתחויות ההיסטוריות ככלי להתחקות אחר זרמי העומק האינטלקטואלים המעצבים את הסכסוך מימין ומשמאל תוך הצבת שאלות על האופנים בהם יש לחשוב על הסכסוך אם ברצונו להגיע לפתרונו. 
הקריאה בשלושת הספרים השונים זה מזה בסגנונם אפשרה לי להביט בסכסוך המדמם מכיוונים שונים ובכך לראות היבטים שונים שפעמים במבט חד ממדי נעלמים מן העין. את התובנות השונות מיקדתי לשלושה תחומים: ראשיתו של הסכסוך, מקומו של הנרטיב הפנים ישראלי בעיצובו והכיוונים הריאלים לפתרונו. 

הסיפור אינו מתחיל בכיבושה של הגדה המערבית ורצועת עזה 

 ספרו של הלל כהן ממוטט לחלוטין את הטיעון הגורס שהמאבק הפלסטיני שעון על  הפסקת הכיבוש הישראלי מ-1967 בשטחי יהודה ושומרון . כהן, מראה  באופן שיטתי תוך הסתמכות על מגוון רחב של מקורות  שראשית המאבק  בין הלאומיות הפלסטינית והלאומיות הציונית מצוי בשנות העשרים של המאה ה-20, בימים שלאחר התפרקותה של האימפריה העות'מנית שפינתה את מקומה למדינות לאום  שצצו  כעשבים שוטים מעיראק ועד למצרים . בנקודת שבר זו התנגשו שתי תנועות לאומיות שחפצו באותה פיסת קרקע, שתיהן נישאות על כפי הלאומיות החדשה ובתמיכת המעצמות שחילקו ביניהן את הפגר הטורקי לקבוצות אינטרס בכסות לאומית כזו או אחרת. לשיטתו, מאורעות תרפ"ט  (1929) אינן פרעות שבוצעו על ידי המונים משולהבים שכל חפצם היה לבזוז ולהרוג (כפי שהציגה אותם ההיסטוריוגרפיה הציונית), אלא היווה זה מאבק לאומי שנוצקו בו גם אינטרסים לאומיים ודתיים. יהיו מי שינסו לראות בטבח היהודים ביטוי לאנטישמיות, אך גם כאן השימוש במושג רק מרחיק מהבנת המורכבות הפוליטית ואמצעות הסתרתה בטיעונים תיאולוגיים הנמצאים מעל לזמן ולמרחב. לעומת זאת דווקא הצבתן של המאורעות בהקשרן ההיסטורי-פוליטי מאפשר למצוא פתרונות הלקוחים מארגז הכלים הפוליטי וזאת לעומת הצבת השיח בהקשרו התיאולוגי המקשה מאוד על יצירתה של מסגרת דיון פרקטית.

במאבק  לכינונו של בית לאומי  בארץ ישראל\פלסטינה הייתה ידה של הציונות  על העליונה. מערכה אחר מערכה נפגשו התנועות לקרבות עקובים מדם: במאורעות תרפ"ט (1929),  במרד הערבי הגדול (1936), בתוכנית החלוקה (1947-1949) וב-1967 לאחר כיבושה של הגדה מכוחותיו של המלך הירדני שדיכא במשך שנים וביד קשה את הלאומיות הפלסטינית שלא זכתה להכרה בממלכתו. פעם אחר פעם תנועה הלאומית הפלסטינית עברה  מהפסד חלקי לתבוסה עד למציאות בה מרבית הפלסטינים נאלצו לגלות ממולדתם, לאבד את אדמותיהם ובעיקר לאבד את ההגמוניה התרבותית-פוליטית שהייתה מנת חלקם מאות בשנים.

מחקרו של כהן חידד עבורי את התובנה הבאה: יישוב הסכסוך אינו מצוי בנסיגה לקווי גבול כאלו ואחרים, אלא במציאת פתרון לקיומן של שתי תנועות שוות המעוניינות במימוש שאיפותיהם הלאומיות. ההכרה בכך ששתי התנועות צמחו זו לצד זו בראשיתה המאה העשרים, שומטת את הקרקע מתחת לטענותיהם של פוליטיקאים כיום מהימין ובעבר מהשמאל הפרגמטי (מפא"י) השוללים את עצם קיומה של לאומיות פלסטינית. מלבד האמת ההיסטורית, אימוץ ההכרה ההדדית בזכותן של שתי התנועות להכרה עצמית סוללת את הדרך להסדר פוליטי המבוסס על זכויות פוליטיות (בנקודה זו ניתן לצמצם את ההכרה לזכויות פוליטיות בלבד ובכך למעשה להימנע ממלכוד תיאולוגי בו נתונים חלקים מהנהגה היהודית והפלסטינית).

הכיבוש אינו מהווה קו שבר במוסריותה של החברה הישראלית 

ספרו של  תום שגב  וצפייה בסרט, "שיח לוחמים הסלילים הגנוזים",(מור לושי, 2016)  מקשים מאוד על קבלתה של הטענה, "הכיבוש מהווה קו פרשת מים בחוסנה המוסרי של ישראל". בשתי היצירות  ניתן לראות שהשחתת המידות לא חיכתה לשנות הכיבוש הארוכות ולעלייתן של אליטות חדשות שיובילו את ההתיישבות בשטחים שנכבשו. גירוש אוכלוסייה אזרחית, הוצאות להורג של אזרחים ושבויים, בזיזה של בתים ומשקים התחוללו כבר בימיה הראשונים של מלחמת ששת הימים  ובחודשים שלאחריה. מעשים אלו לא בוצעו על ידי מתנחלים או חיילים למודי כיבוש אלא על  ידי טובי בניה של המדינה, שלא נצרכו  ללהט משיחי פונדמנטליסטי מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק או ל"מנטליות מזרח תיכונית". מעשיהם ינקו מרוח ציבורית  שהייתה מוכרת להם מסיפורי מפקדיהם שהשתתפו במלחמת 1948 ועיצבו את השיח של הצבר הלוחם בראשית דור המדינה (בני מוריס,1948 , עם עובד 2010). 
הזעזוע שפקד את בני הקיבוצים שהשתתפו בלחימה ובמעשי הגירוש שלאחריהם תועדו בספר הקנוני, "שיח לוחמים". אולם גם ספר זה הרצוף בחיבוטי נפש של צעירים המוטלים ללהט הקרב  צונזר ונערך על מנת שיתאים לנרטיב, "יפי הבלורית והטוהר". רק לאחרונה הודות ליציאת הסרט, "שיח לוחמים הסלילים הגנוזים", התגלה  עד כמה רחוקה המציאות הברוטלית ששרה בשטח לשיח המתקרבן שתועד לאורכה של המהדורה המצונזרת.

הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, טען שכאשר אנו נתקלים בנרטיב עלינו לשאול שתי שאלות מרכזיות: האחת, את מי  הנרטיב במתכונתו משרת מבחינת יחסי הכוח החברתיים? השנייה, את סיפורם של מי הוא אינו מספר כלומר מיהם המושתקים שהשתקת סיפורם מכונן למעשה את יחסי הכוח הרצויים? אם נחזור לנרטיב המעוניין ליצור דיכוטומיה ברורה בין "ארץ ישראל הטובה והישנה" לבין "ישראל המושחתת שלאחר הכיבוש", נגלה שזהו נרטיב המסופר על ידי קבוצה חברתית שאיבדה את ההגמוניה הפוליטית שלה ב-1977, אך עדיין שימרה מוקדי כוח בתקשורת, בספרות ובמערכת החינוך. בשיח שעוצב על ידה העבר נצבע בצבעים עזים של עזרה הדדית, מוסריות חברתית וצבאית בעוד שההווה נדמה כרמיסה של זכויות, כלהט משיחי דתי וכמרחב אלים המאפשר גזל ועושק. הנרטיב המטיל את אשמת דרדורה המוסרי של המדינה על אלו ש"גזלו" את השלטון  סופר פעמים רבות וסייע ביצירת מיצג בה האליטה הישנה קשורה לערכים האירופאים הנאורים בעוד האליטה החדשה מושתת על  מנטליות "מזרח תיכונית" ולהט משיחי.  במערכת הבחירות האחרונה  היה זה, איש התרבות, יאיר גרבוז, שנשא בעול ויצר את הדיכוטומיה  בין נאורים לחשוכים, אך זהו דפוס קבוע בו כל מערכת בחירות ניצב אומן תורן המחזיק את הדגל המאפשר למחנה להרגיש טוב ומוסרי  בעודו מאבד את השלטון.

אל מול השיח הטהרני שמובילים פוליטיקאים ובעיקר אנשי תרבות ותקשורת משמאל, ניצב נרטיב נגדי שגם הוא מושתת על שקרים וחצאי אמיתות. זהו נרטיב ימני המתאר את אנשי השמאל כאסופה של בוגדים החותרים תחת קיומה של החברה והמדינה ועל כן יש לאתרם ולהוקיעם. פוליטיקאים תאבי לייקים ואומנים חפצי קהל מעוררים את השיח המתלהם הזה ברשתות החברתיות ומעל גלי השידור. התלהמותם של ראש הממשלה ושרים בכירים כנגד קהלים רחבים בחברה הישראלית, מעודדים את הקצנתו של השיח הפוליטי וביצירתם של נרטיבים שאין ביניהם ובין האמת דבר. כאשר תכליתם המרכזית היא ללכד את שורות המנה באמצעות פחד ושנאה לאחר.

ההישענות על שיח טהרני משמאל ולאומני מימין,  יוצרים מתרסים הפוגעים בלכידותה של החברה. נטישתם של נרטיבים מתלהמים מעין אלו יוכלו לסייע ביצירתה של הידברות ובניה של מרחבים משותפים של שיח המהווה את הבסיס לחברה בת קיימא.

בסיסו של הפתרון מצוי בפרגמטיזם אינטלקטואלי  ולא בקנאות אידאולוגית

ספרו של גודמן, מלכוד 67,  מצליח להתעלות מעל לפוליטיקה המתלהמת אל שחקי ההיסטוריה של הרעיונות. נקודת המבט המחודשת מצליחה להראות את ההתנגשות בין שיח הזכויות הליברלי המושתת על ערכים אוניברסליים בו מחזיק מחנה השמאל לבין התפיסה השמרנית המאפיינת את מחנה הימין המשלבת ריאליזם פוליטי מבית מדרשו של ז'בוטינסקי ולהט משיחי מבית מדרשם של בוגרי חוג מרכז הרב.

במיומנות יוצאת דופן מפשט גודמן את התיאוריות הגדולות ומציבן בקונטקסט עכשווי המאפשר גם לקורא שאינו מצוי בנבכי הפילוסופיה המדינית לחוש בנוח בקריאתו. מסקנתו העיקרית היא, קנאות (דתית\ אידאולוגית) לא תאפשר מציאה של פתרון בר קיימא בו יתקיימו חיים משותפים הן עם הפלסטינים והן עם שאר חלקי העם היהודי המתגוררים בין הירדן לים. על כן הדרך לפתרון מצויה בפניה  לשיח פרגמטי שאיפשר את הקמתה של מדינת ישראל  ובכינונו של בית לאומי למילוני יהודים מהתפוצות. השיח הפרגמטי יצריך את השמאל לזנוח את מודל השלום האירופאי, כפי שנרקם בחלומותיהם של שמעון פרס והנשיא האמריקאי,ביל קלינטון. חזון גרס שכלכלה וקידמה הטכנולוגית יגברו על פני האמונות הדתיות והמסורות השבטיות. מאידך הימין יצטרך להכיר בכך שחלום ארץ ישראל השלמה בה מוכלת ריבונות יהודית בין הירדן לים אינה אפשרית אם ברצונו להמשיך ולקיים מדינה דמוקרטית המשתייכת לאתוס הליברלי של מדינות המערב. 

הפרגמטיזם אינו זונח את החזון האוטופי אלא הוא משהה אותו לטובת חיי המעשה, כך יכולה להתקיים לצד הפשרה כמיהה למציאות אוטופית של "מלכות שמיים בה מוקם בית שלישי" או "מדינת כל אזרחיה" אלו ואלו יכולים להוות אידיאל רעיוני אך במציאות הפרקטית ישנו צורך בפשרה ובקבלת הדין שהמציאות הפוליטית והחברתית היא בבואה של מאבק תמידי בין פרקסיס לתיאוריה, בין הרצוי למצוי. כאשר ההיסטוריה מלמדת שכל ניסיון לחבר בכוח בין השניים מסתיים בנהרות של דם, ביזע ובדמעות. ועל כן דווקא שימורו של המתח הוא אשר מוביל למתיחות היוצרת והמפרה המניע את המציאות לשינוי מתמיד. 

גודמן מראה בצורה מרתקת  שאיננו  חיים במציאות של שחור ולבן: צדיקים ורשעים, פטריוטים ימניים ושמאלנים בוגדים. המציאות החברתית ומתוך כך השיח הפוליטי מורכבים יותר, ולכן כל ניסיון לרדד אותה או להכניס אותה לתבניות בינאריות נדון לכישלון. הפתרון מצוי דווקא בחיפוש אחר המקום בו אין צדק מוחלט אלא פשרה היודעת להתקיים במתיחויות המתקיימות בעולם שאינו נגאל. 

מקום בו אנו צודקים (יהודה עמיחי)

                                                      מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

המקום שבו אנו צודקים

הוא קשה ורמוס

כמו חצר.

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.