חפש בבלוג זה

בינות לפנינות בוטיק מסתתרים אנשים



בתי יוקרה ובוטיק צצים בעשורים האחרונים בתל אביב כפטריות לאחר הגשם משכונת נווה צדק בדרום  לחוף הצוק בצפון. אחדים מתנשאים לגבהים מהם ניתן לראות את הים מכל מרפסת מבלי לשאוף את צחנת האגזוזים, ואחרים שומרים על קו עיצובי אותנטי המדבר עם הלבנט אך יחד עם זאת מאפשר ניתוק מההמון באמצעות שערים וחלונות חד צדדים. אנשי החוץ פולשים למרחבי הזכוכית והבטון בתור נותני שירותים: מנקים, סדרנים, מוכרנים, שליחים ועוד כהנה וכהנה. עולמם נשאר חתום, בלתי מושג ומנוכר ובכך כבשני צירים מקבילים הם מתקיימים זה לצד זה, כאשר רק לכאורה יש ביניהם קשר של ממש.

הסוציולוג הפולני זיגמונט באומן תיאר בספרו, מודרניות נזילה (מאגנס, 2007), את אותם נותני שירותים כאנשים שקופים (הרבה לפני שאריה-מכלוף דרעי הפך אותם לחלק ממסע בחירות מתוזמר). כאשר אל מולם מתגבש מעמד אקס טריטוריאלי שאינו משתייך למרקם החיים הגיאוגרפי בו הוא חי. לטענתו, הפער בין השקופים הנטועים במרחב לבין בעלי ההון שהופכים לאזרחי העולם,  יוצר מציאות של ניכור העלולה להיות נפיצה ובוודאי הרסנית לתחושת הלכידות החברתית בדגש על המרחב העירוני שהופך למנוכר ותלוש. בו מחד מצטופפים אלפים רבים במערכות תחבורה ותברואה קורסות ומאידך מיעוט החי בדירות פאר ענקיות המשקיפות על המציאות ממבט הציפור.

 הסופר ישי שריד בספרו, הגן של נעמי (עם עובד, 2013) מנסה  לתת לשקיפות ממשות ולפתוח פה לאלו שקולם לא נשמע. במרכזה של העלילה ניצבת נעמי, אישה קשת יום שמנהלת ביד רמה גן ילדים בסמיכות לחוף מציצים. יום אחד היא מתבשרת שהגן בסכנת הריסה משום שיזם נדל"ן חפץ להפוך את המגרש שעליו יושב הגן לפנינה נד"לנית.  נעמי יוצאת למאבק יחד עם גלריה של דמויות דהויות כשעיה מגיה לילי בעיתון יומי, בן בעל הפרעות פסיכולוגיות, בעל חולה סרטן ומוזיקאי התר אחר דרכו גם בשנתו החמישים. המאבק פותח בנפשה של  נעמי  מגירות שלא נפתחו זה זמן רב כיחסים פנים משפחתיים וחיפוש אחר אהבה שתעטוף אותה ברגעיה הקשים.
הרגישות הלשונית של שריד הופכת את סיפורה של נעמי לחוויה ספרותית מענגת המצליחה לחשוף סיטואציות אנושיות מגוונות ומרגשות. יכולתי ממש להרגיש את כמיהתה של נעמי לחיבוק בסיומו של ויכוח עיקש עם היזם הזחוח. או את תחושת התסכול בעודה ניצבת אל מול שופט סמוק לחיים שחש שהיא אינה שייכת לקבוצה הנכונה ועל כן מרשה לעצמו בקלות לדחוק בה לקבל עסקת גישור הדנה אותה לעוני. האפשרות שמקנה שריד לנעמי להשמיע את זעקתה הינה ייחודית בעולם בו דווקא היזמים מועלים על נס מבלי שנשאלת השאלה מי משלם את מחירי ההצלחה? וכמה באמת המיתוס המריטוקראטי (הקידום נמצא בהלימה למאמץ שמושקע על ידי היחיד) משרת את כלל הציבור?
העלאתם של הקולות המושתקים מצרפת את שריד לשורה של סופרים כדוגמת ניר ברעם שהחליטו להשמיע קולות חבויים שקיים קושי לשומעם באופן רציני ולא פלקטי וסטראוטיפי בציבוריות הישראלית. שני היוצרים שמשתייכים לאצולה הפוליטית בישראל (האחד בנו של עוזי ברעם והשני בנו של יוסי שריד) מצליחים להוציא את גיבוריהם מהמסגרת השבלונית של אומללים קשי יום ולהקנות להם זהות עמוקה המראה שהעוני והקושי אינם זרים ומודחקים אלא הם נמצאים כאן מעבר לעיקול הנחל בו שטה הדוגית של  המעמד הבינוני. השניים משמיעים בדרכם את זעקת העתיד הצפון לבני המעמד הבינוני (עשירונים 7 ומעלה) שאינו ספוג בניחוחות קאנטרי קלאב באנטליה וצקצוק ממטרות לעת ערב אלא דווקא חיים של  מחסור וניכור כנחלתם של אחיהם בספרד, יוון וארגנטינה.
 בתווך שבין הגננת קשת היום ליזם הנמהר המאוהב בחזונו ניצבים הורי הגן, בני המעמד הבינוני. אשר כה שקועים במרדף אחר פרנסתם עד שנעמי הקרובה אליהם יותר ממה שהיו רוצים לחשוב מצטיירת בעיניהם כתחנת עגינה לילדים בזמן שהם יוצאים למלאכת יומם. על אף כמיהת הלב של הקורא ידם של ההורים נשארת קפוצה, מבטיהם  נותרים חשדניים ודיבורם  פונה לעבר להג שבלוני. נעמי אינה מהווה עבורם יותר ממוצר שניתן להחליפו במהירות בתחליף אחר. היעדרותה של הסולידריות החברתית טלטלה אותי  בכך שהיא מראה עד כמה  הסדר הניאו-ליברלי המקדש ללא מעצורים את האינדיבידואליזם והיוזמה החופשית מצליח לפוגג את חבלי הסולידריות ולהשאיר כל אחד ואחת מאתנו מופקר לגורלו.

שריד אינו משלה את קוראיו באשליות ואינו נותן להם נוסחת קסם שתפוגג את התחושות הקשות. ההמונים אינם יוצאים להצלת הגן, הבירוקרטיה אינה מגלה סבלנות והטיקונים אינם מפתחים חמלה. יחד עם זאת כקרן שמש החודרת מבעד לחשכת העבים מגיחה דמותה המתחדשת של נעמי, המגלה בעצמה ובסביבתה כוחות וחמלה אנושית המשרים בקורא תחושה שאף על פי כן ולמרות הכול ישנה תקווה לאדם.

ישי שריד, הגן של נעמי, עם עובד, 2013, 260 עמ'


סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית



בעת מחאת הסטודנטים של 2005 השתתפתי  בהפגנות ובכנסים, ליהגתי על בירה בנושאי חברה וכלכלה  וקראתי לעת ליל  על דני האדום, על מרד הסטודנטים בפריז של שנות ה-60  על רוזה האדומה של שנות העשרים ותחושה של התפעמות הציפה אותי.  למרות הלהט  חשתי שחסרה לי תודעה הפוליטית, שתאפשר  לי להתמודד עם השאלות השונות שעלו במהלך המאבק.  ולכן תרתי אחר בית פוליטי, בעקבות זאת התפקדתי  למפלגת העבודה, בה ראיתי לא  רק בית פוליטי אלא גם מסגרת תנועתית  שיכולה להוות  חממה  אידיאולוגית וחברתית. חדור מוטיבציה הלכתי יחד עם זוגתי לסמינר של המשמרת הצעירה באכסניה על חוף ימה של נתניה. במוקד הסמינר ניצבה השאלה, כיצד מפלגת העבודה יכולה להפוך לאלטרנטיבה שלטונית רלוונטית בישראל של ראשית המאה ה-21?

פגשנו צעירים אידיאליסטים, עסקנים סוג ז', בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד שרצו להנחיל את רוח התנועה לרבים ועוד עפיפונים טועים כמונו. אחרי החלוקה לחדרים התחלקנו לקבוצות עבודה  בהם דנו על עתידה של תנועת העבודה. במסגרת הפעילות  הוקראו בעיקר טקסטים של בן גוריון וברל כצנלסון.
 
 לעת ערב הועברו דאחקות שקשורות בהווי התנועות הכחולות  ובעיקר ליהגנו על תנועת העבודה ההיסטורית וגורלה המר בהווה.  זו הייתה קבוצה קטנה ואליטיסטית של סטודנטים ללא פועלים או עובדי כפיים שדיברו על תנועה שנמוגה, על אתגרים שהשתנו. בידיהם היו טקסטים ארכאיים שמלבד הוד והדר של קדמונים לא יכלו לספק להם את התשובות לאתגרי השעה. כמו בתנועת נוער הדיונים נסובו על ערכים נעלים, המילים היו עמומות ותחושה של תלישות פשתה באוויר. חוסים תחת כנפי מנהיגי האתמול המסוככים אותנו  מפני מנהיגי ההווה. לקראת צאת השבת הגיעו כמה פוליטיקאים מהשורה הראשונה (אופיר פינס, איתן כבל, שלי יחימוביץ') לפאנל בו הוחלפו דעות והועלו סוגיות. השיח היה בעיקר מנותק וחסר מעוף. הרגשתי שלמרות המילים הגדולות אני ניצב אל מול חבורה סגורה ומסוגרת שאינה חפצה בהרחבת השורות ושהשיח בה אינו מצליח לענות בצורה רלוונטית על אתגרי השעה.  למרות זאת המשכתי להגיע  פקדתי כנסים, שמעתי שירי מולדת והתנדבתי בלב ליבו של הסוציאל דמוקרטיה המתחדש, משרדה של שלי יחימוביץ'. למרות כל זאת הרגשתי זרות, המפלגה הייתה מצומצמת ולא פנורמית. למרות תקוותי מאז המפלגה המשיכה להתרחק מהציבוריות הישראלית והיא כמעט ואינה מהווה חלופה שלטונית רלוונטית. הסוציאל דמוקרטיות שלה נראה פעמים לא רלוונטי, ופעמים כמו רפרודוקציה חיוור של קפיטליזם זוהר.

השנים חלפו ועשור לאחר אותה שבת בעקבות המלצה בקורס, מאקרו כלכלה, התחלתי לקרוא את ספרו של אנתוני גידנס, הדרך השלישית (ידיעות אחרונות, 2000).  בספרו סוקר גידנס את האתגרים אל מולו ניצב השמאל האירופאי בראשית שנות התשעים של המאה ה-20, לאחר נפילתה של ברית המועצות וכניסתם המואצת של ערכים ניאו-ליברלים לכלכלה ולפוליטיקה האירופאית. בצורה קולחת שפעמים מובילה לעמימות מושגית מצליח גידנס להציב את השאלות המרכזיות שעימם השמאל צריך להתמודד על מנת לשמור על עצמו כאלטרנטיבה אידיאולוגית ושלטונית הרלוונטית לדורנו. וכיצד באמצעות תהליך של יצירה מחדש הצליחו מפלגות השמאל בגרמניה ואנגליה לשוב לכס השלטון, לאחר שנים ארוכות בהם הוגלו ממנו בשעט נפש.

באמצעות הסתייעות במחקרים מגוונים מתחומי הכלכלה, הסוציולוגיה ומדעי המדינה מראה המחבר שהחלוקה הדיכוטומית בין שמאל לימין אינה רלוונטית עוד, וששינו צורך בשינוי פרדיגמה. זאת משום שהתפיסה הקוטבית של קומוניזם אל מול קפיטליזם אינה קיימת עוד  ועל כן יש לסדר מחדש את המפה הפוליטית באופנים המאפשרים למנהיגים להתנודד עם בעיות השעה ולא עם בעיות מדומיינות.

כתיבתו התמציתית פוגמת ביכולת של הקורא להבין את הנושאים השונים לעומקם, ופעמים רבות ישנה תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. למרות זאת גידנס מספק בספרו  תמונה כללית מהימנה ומרתקת המהווה תמריץ טוב לפניה לקריאה נוספת.  בעקבות  הספר נושאים רבים העומדים במוקדו של השיח הכלכלי-חברתי  החלו להתרקם בתודעתי. כך התחדדו לי  קשרי הגומלין בין גלובליזציה-זכויות עובדים וריכוזיות.  בעקבות הספר הבנתי שעל אף ששנים אני קורא הדוק במדורי הכלכלה, חסרו  לי בסיסי ידע שיסייעו לי לחבר בין פיסות המידע השונות. ספרו של גידנס סיפק לי מפת התמצאות שהפכה את אסופת האירועים לכדי תמונה מגובשת וברורה.   

לאורך הקריאה החזקתי את הראש שוב ושוב  ואמרתי לעצמי איך זה ייתכן שישבנו בסמינר מפלגתי ב-2005, עשר שנים לאחר שגידנס פרסם את ספרו באנגלית וחמש שנים לאחר תרגומו לעברית ואיש לא הזכיר אותו. בעוד שאוצר בלום זה מונח בכוננית אנו המשכנו לפטפט על ברל ועל עוד שוכני עפר שעם כל הכבוד נאלצו להתמודד עם מציאות פוליטית שונה בתכלית. בחברה  שעוד איננה מדינה, במציאות בה ברית המועצות עודנה מעצמה, בעידן בו החקלאות הייתה משוש כל הארץ. ליהגנו וליהגנו ובינתיים הפסדנו בעוד מערכת בחירות ועוד אחת, והמשכנו להיות לא רלוונטיים. דיברנו על רלוונטיות אך היינו מצוידים בכלים הלא נכונים.

למרות שכיום עשרים שנה לאחר הדפסתו  ספרו של גידנס נראה  מעט מיושן,  עדיין הוא יכול להוות כלי משמעותי בארגז הכלים של הסוציאל דמוקרטיה המתחדשת. יש בו תובנות ומחשבות שיכולות לסייע לתנועה חשובה זו לייצר את עצמה מחדש ולהעמיד אותה כחלופה רלוונטית גם במאה ה-21. הצגתם של אזורי המתיחות בין הגישות הכלכליות השונות תוך הארת נתיבי מפגש מאפשרת שיח שאינו מושתת על קוטביות מאבקית בנוסח מרכס אלא על דיאלוג התר אחר נקודת שותפות האינטרסים. יש שיראו בספר ניאו ליברליזם בכסות אדומה אולם שיפוטיות מעין זו אינה תורמת  לדיון אלא רק מרחיקה מהנתיבים הפוריים אל עבר שיח של התנצחות אידיאולוגית.  

לסיכום, אני ממליץ בחום לאלו החפצים לגבש לעצמם תודעה פוליטית עמוקה לקרוא את ספרו של גידנס. המהווה  פלטפורמה ראשונית לקריאה נוספת ומעמיקה שתצמיח מנהיגות חושבת ורלוונטית שאינה רק מפריחה סיסמאות או מתרפקת על עברה  אלא מקבלת החלטות מתוך היכרות מעמיקה עם אתגרי השעה והחלופות השונות הקיימות להתמודדות עמן. תוך שהיא נעה במתח המובנה שבין ראליזם פוליטי למחויבות אידיאולוגית.  

אנתוני גידנס, הדרך השלישית- תחייתה של הסוציאל דמוקרטיה,
 תרגם עופר שור, ידיעות אחרונות, 2000, 195 עמ'.

גיבור בעל כורחו



 
התרגלנו לכך שבמרכזה של הספרות הבלשית ניצב בלש\חוקר המהווה את הציר שסביבו נעה העלילה. ישנם גיבורים ספרותיים המצטיינים בכוח פיזי ובתושייה כגיבור ספריו של לי צ'ילד, ג'ק ריצ'ר,  החובט במתחריו ללא רחם. לעומתו ניצבים חוקרים פחות מסוקסים ובעלי אגרוף שכוחם בקדקודם וכך גם קצר רואי כפילבי של ג'ון לה-קארה יכול לזכות לעדנה ולמעריצים. כך או כך לבלשים אלו ישנו ברק ייחודי המוביל לחיבתם של הקוראים ולהיווצרותו של קשר הנפרס לעיתים על פני עשרות בשנים בהם מפתחים הדמויות מערכת יחסים סבוכה עם קהל הקוראים.  לעומת זאת עד לקריאת ספרו של הסופר הצרפתי ז'ורז סימנון, התלוי מסן-פוליין (הקיבוץ המאוחד, 2007) לא נתקלתי בגיבור מרכזי שהינו נטול כריזמה, יוקרה או כוח פיזי לכל הפחות. לעומת הגיבורים הקלאסיים גיבורו של סימנון, רב פקד מגרה, הינו פקיד אפרורי חסר חן או ברק אינטלקטואלי פעמים לאורך הקריאה ישנה תחושה שהוא שוהה בעלילה והאירועים מתרחשים כאילו מעליהם. מקרה מוביל למקרה עד לפיענוחה של התעלומה הניצבת במוקד הסיפור.  

למרות שמגרה אינו לוכד את תשומת הלב הסיפורים בנויים באופן שהצליח לעורר בי עניין רב, וכך גמעתי את עמודיו של הספר בימים ספורים. תוך שאני מצליח להגניב קריאות חטופות מפה ומשם על מנת לרוץ בינות לפסקאות ולהגיע לקו הגמר המיוחל. אם כן מהו סוד כוחו של סימנון המצליח להעמיד מחד דמות כה אפרורית וחסרת חן ומאידך לשבות את הקורא בקסמיו?

לדעתי התשובה טמונה בכך שדווקא האפרוריות של הגיבור הראשי היא זו המאפשרת לקורא להתמקד בעלילה ולא במסיחי דעת המושכים את העין אך מרחיקים מהקו המרכזי של העלילה. בכך דומה המפקח מגרה למנצח על תזמורת סימפונית מפוארת אשר אינו רוצה להסיט את תשומת הלב מהמוזיקה אליו, ועל כן הוא מצמצם את עצמו לכדי התנהלות  המאפשרת את היווצרותו של מקצב הרמוני הסוחף את קהל המאזינים.  אני מאמין שהצמצום הוא מקור  כוחו של הספר, ולכן העלילה אינה מורכבת מדמויות גדולות מהחיים, אלא היא מאוכלסת במספר רב של דמויות יום יומיות שהמפגש ביניהם הוא זה אשר יוצר עלילה ייחודית ומרתקת המציעה לקורא שעות של קריאה מהנה וקולחת. סגנונו הייחודי של סימנון בא לידי ביטוי בכתיבתו הענפה הכוללת למעלה ממאה כותרים בהם מככב רב פקד מגרה, התר אחר תעלומות ברחבי אירופה.

באחרית הדבר שכתב סופר המותחנים העברי, דרור משעני, מצויין שסגנון כתיבתו הייחודי של סימנון שהתגבש משנות השלושים של המאה ה-20 ואילך מהווה פריצת דרך בספרות הבלשית וניתן לראותה כתת ז'אנר העומד בזכות עצמו. טענתו בהחלט  מעוררת מחשבה הפותחת נתיבים להבנה מעמיקה יותר של הספורות הבלשית שאינה מושתת על דמויות מורמות בדמותו של ג'ימס בונד, אלא דווקא מצליחות לבסס את ייחודן מתוך האפרוריות של הכרכים המתועשים ואפופי העשן של אירופה בין שתי מלחמות העולם. נראה שהשינוי בפרספקטיבות בין הגיבור לבין העלילה מהווה את עיקר החידוש בכתיבתו של סימנון שפיתחה למעשה תת סוגה ספרותית העומדת בזכות עצמה.   עתה כל שנותר הוא להמתין בסבלנות לסיום החופשה המרוכזת של הספרניות בספריה הקרובה לביתי ולתור אחר עלילות נוספות הממתינות להילוכו המגושם של רב פקד מגרה.

זורז' סימנון, התלוי מסן פולייין, מצרפתית אביטל ענבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, 256 עמ'

קרירות מחשמלת



בחוץ למעלה מארבעים מעלות חום, האדמה מהבילה והתחושה היא שהחפצים עומדים לשנות מצב צבירה, ממוצק לנוזל. ברדיו מזהירים משריפות, דממה מכה את הרחובות הנטושים ורק נהמת  המזגנים מפרה את דממת המוות העוטפת את רחובות העיר. בבית המזגן מופעל במלוא המרץ משרה אשליה של קרירות, המקפיא נפתח ונסגר לסירוגין ושוב ושוב אני מוציא ממנו את מאגדי הגלידות, בניסיונות נואשים לפוגג את החמימות הפושה. להשלמת חווית הניתוק אני פונה למדף הספרים ושולף את המותחן, אשמה ללא גבולות (ידיעות אחרונות, 2014) של הסופרת השבדית קארין גרהרדס. בעוד אנו מנסים למצוא מפלט ולו רגעי מהשרב המפקח קוני שיוברג מתבוסס בשלג העמוק על מנת לפענח תעלומת רצח מטלטלת.

מלבד הרצון להגיע וללכוד את האיש שהשאיר אחריו שובל של דם והרס קוני נאלץ להתמודד עם עברו האישי ועם משברים הולכים ותופחים במערכת יחסיו עם אשתו. לצידה של העלילה המרכזית מתפתחות להן עלילות משנה הפותחות לקורא צוהר לחברה מסוגרת השומרת סודות מרובים מתחת למעטה של כפור ושתיקה. בעיקר הופתעתי מכך שאחד מחברי צוות החקירה נעדר למשך שלושה ימים וחבריו לעבודה כמעט ואינם מבחינים בכך. לאחר מכן כאשר הם יוצאים לחיפושים אחריו הם מגלים שהם אינם יודעים עליו כמעט דבר החל ממקום מגוריו וכלה במצבו האישי. ההפרדה בין המרחב הפרטי למרחב התעסוקתי מתואר בצורה כה דיכוטומית, עד לכדי כך שאינך יודע אם הספר מתאר אנשים בשר ודם או שמא מכונות הפועלות במרחב האנושי.

רמת הכתיבה שמפגינה גרהדרס עונה לכללי סוגת הספרות הבלשית, ישנם מהפכיים עלילתיים, לקראת אמצע העלילה הספר מתחיל לתפוס תאוצה שמקשה על הקורא להניח אותו מהיד וכמובן ישנו מפנה עלילתי בעמודים האחרונים. בקיצור המחברת הצליחה להוציא מתחת לידיה רומן בלשי שמצליח לרתק את הקורא.  יחד עם זאת ריבוי דמויות המשנה מוביל לכך שכלל הדמויות המתוארות נשארות קצת פלקטיות ועל כן אין בספר עומק ההופך אותו לרומן בלשי מהליגה הראשונה. אולם הפוטנציאל הניכר בכתיבה מעודד אותי ללכת ולתור במדפי הספריה ספרים נוספים המתחקים אחר עלילותיו של המפקח קוני שיוברג המהלך בין סערות גשם ושלג לעבר פתרונן של תעלומות המדירות שינה מתושבי סטוקהולם המושלגת.

במהלך הקריאה הוטרדתי ממבול ספרות המתח הסקדינבית המגיעה לפתחנו, מה קרה שלפתע אנו מוצפים בעשרות ספרים שעלילותיהם מתחרשות בשבדיה, דנמרק ונוברגיה. בידיעה שגל עליה נורדי לא פקד את נתב"ג שבה ועולה השאלה מה הוביל למפנה? חיפוש קצר בד"ר גוגל העלה כתבה מעניינת משנת 2011 בNRG, בה המתרגמת דנה כספי נדרשת לתופעה תרבותית זו. לאחר שהיא מפרטת בפירוט רב את התגבשותה של הסוגה הבלשית בארצות סקנדינביה, היא מצינית שהעדנה שרווה ספרות זו בישראל. אינה נובעת מגילויה של ספרות זו על ידי הקורא הישראלי, אלא דווקא בכך שממשלות סקנדינביה משקיעות כספים בהפצתה של התרבות המקומית. בזכות מפעלי תרגום אלו גדלה הכדאיות הכלכלית לתרגומם והפצתם של סופרים סקנדינביים. כך הכלכלה והתרבות משתלבים יחדיו ויוצרים מציאות תרבותית חדשה בה נחשפים מיליוני קוראים ברחבי העולם ליצירות שנכתבות בצפונה של אירופה. נראה שטוב הייתה עושה ממשלת ישראל אם הייתה משקיעה כספים נוספים בהפצתם של כותבים ישראלים וזאת על מנת לפתוח בפני קהלי הקוראים בעולם היבטים חדשים על המתרחש בישראל. אשר הללו אינם רק מתרכזים בסוגיות של צבא ומלחמה.


 

בודד במערכה- סיפורו של מסעב חסן יוסף



אי שם בראשית שנות האלפיים שיהודה ושומרון בערו באש ההתקוממות הפלסטינית, והמתח בין ישראל לבין ארגוני הטרור הפלסטינים היה בשיאו שירתי יחד עם חברי לכל אורכה של הגדה המערבית. מיאטה השוכנת בדרום הר חברון ועד למחנה הפליטים בלאטה בצפונה של העיר שכם. על אף השוני בין חברון החמאסית לבלאטה המהווה מעוז של הפת"ח, מבעד לכוונת הרובה ההתרחשות הייתה די דומה. אבנים ובקבוקי תבערה היו דבר שבשגרה ומעת לעת מטעני צד, מכוניות ממולכדות וירי מנגד שהעלו את סף האדרנלין. יחסית לחיכוך המתמיד עם האוכלוסייה האזרחית ההיכרות שלנו כחיילים עם הצד שכנגד הייתה זעירה. קצת גיליונות תוד"א שהיו תלויים בשירותים, סקירות פשטניות שקיבלנו מהקצינים וזהו. חוץ מזה כל חלון היווה מקור לקנה שיכול להציץ ולגדוע את חייך הצעירים, בקיצור היבטנו בשטח בעיניים רוויות שנאה ואלימות ובעיקר בזעם על כך שאנו יכולים להפוך במהירות מזמן הווה לזמן עבר.

לצדנו של הלוחמים הגלויים התהלכו ה"שועלים" אותם לוחמי סתר שהילכו בסמטאות והכירו את האוכלוסייה לפני ולפנים. השועלים היו כמו אורקולים קולות שנשמעים מבעד לגלי האתר מזהירים נותנים דיווחים ונעלמים בחשכת הליל. זכורים לי בעיקר שני אירועים מרכזיים  בהם נסענו יחד עימם פעם אחת ברחובות שכם להשאיר מעטפות מלאות מזומנים למשת"פים, ניווטנו בין רחובות העיר והשארנו מעטפות בינות לאבנים ודלתות מסוגרות. בפעם השניה היה זה סיור לגיוס מודיעין, נדהמתי עד כמה אנשי השב"כ מכירים את השטח ובעיקר את הנבכים הפנימיים של האוכלוסייה המקומית. מי התחתן ומי סובל ממחלה כרונית, מעין אנציקלופדיה מקומית המכוונת להשגת מידע ועוד מידע עד אין קץ.

לכן כאשר ניגשתי לקרוא את הספר בן החמאס המתחקה אחר קורותיו של סייען ההופך בהדרגה לציר מרכזי של מידע בכל הקשור לפעילות הטרור בגדה המערבית, קוננה בי ציפיה מרובה.  רציתי להתחקות בעיקר אחר הלך הרוח של הסייען, הבוחר להפנות עורף לאמונותיו ולחברה בה הוא גדל ולסייע לצד שכנגד. רציתי להבין את המעבר מצד לצד ואת חיי היום יום בידיעה שהשניות יכולה להיחשף בכל רגע ולשנות את חוקי המשחק לבלי הכר.
גם לאחר הקריאה  שאלות אלו נותרו עמומות. בעיקר משום שהחידה המרכזית, כיצד השב"כ הצליח לגייס ולתחזק את מסעב נשארה חתומה. כמו כן  תהליכי הבניה שלו כסוכן מרכזי שהפך בהדרגה לנסיך הסייענים (הנסיך הירוק) מתוארים בספר בראשי פרקים בלבד ועל כן לא הצליחו להשביע את רעבוני למידע. הקושי בזיהויים של המניעים מתעצם הודות לרטוריקה הנוצרית שמסעב מרבה להשתמש בה ומהווה מעין חוצץ המרחיק את הקורא בעננה קלישאתית של פסוקים מתקתקים מהברית החדשה.

מלבד זאת הכתיבה הבוסרית המאופיינת בהיעדר יכולות פרוזאיות בסיסיות, מובילה לכך שעל אף שהספר מתחקה אחר סיפורים מסמרי שיער הכוללים: מעצרים, חיסולים ממוקדים, החלפות זהות ועוד ועוד, מד הדופק של הקורא אינו עולה ולו במקצת.  הספר לא הצליח לסחוף אותי בעלילתו או להעביר אלי תחושות, ריחות ומראות  מלב הגדה המערבית. זאת על אף שאני מכיר באופן אישי חלק ניכר מהמקומות, התיאורים שתוארו לאורכה של העלילה. הכתיבה המרוחק והנטייה לקלישאות הובילה לכך  שלקח לי למעלה משלושה חודשים לסיים את המסע המתעקל אל עבר כריכתו האחורית של הספר (זמן שיא במונחי הקריאה שלי). לכן אני ממליץ שאלו החפצים לריגוש המעביר אם כי בצורה מעט הוליוודית את חייהם של אנשי שירות הביטחון במרחבים שמעבר לגדר ההפרדה  מוזמנים לצפות בסדרה החדשה מבית היוצר של יס, פאודה, המתחקה אחר סיפורה של יחידה מבצעית של השב"כ הפועלת בלב השטח העוין ומתמרנת בין הממד המבצעי לאישי.
 
למרות הפגמים הלא מעטים שמניתי הספר ראוי להיקרא משתי סיבות מרכזיות האחת, מבעד למלל הרב מבצבצים מעת לעת רגעים אותנטיים של חברות ורעות, של לבטים משפחתיים ובעיקר של בן הכרוך אחר אביו ונקרע בין אהבה לאדם לסלידה מהדרך. אני מאמין שאם היה שותף לכתיבה סופר צללים בעל שיעור קומה יכל היה הספר  לרגש מעת לעת ולחדור לעולמו של הקורא התר אחר תובנות המתובלות בעניין ורגש. השנייה, תובנה מהותית בדבר הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיקר בכל הקשור להלך החשיבה הפלסטיני שפעמים רבות נשאר חתום עבור הציבור הישראלי. עבורי התובנה המרכזית שהתגלתה בעמודיו האחרונים של הספר הייתה בחידוד ההבנה שהחמאס אינו מהווה רק תנועה פוליטית בעלת מבנה סדור של מנגנונים בירוקרטיים וצבאיים. אלא שהחמאס הינו בראש ובראשונה רעיון אידיאולוגי. ולכן רעיונות לא ניתנים לסיכול ממוקד ולכתישה באמצעות מהלומות מהאוויר ומהיבשה כל אלו לא מעלימים אותם אלא להפך גורמים להם להתפצל ולהתקיים בעוד מגוון רחב של פעולות. לכן על מנת להתמודד עם רעיונות יש צורך בראש ובראשונה בהצבתם של רעיונות נגדיים אשר יהוו חלופה של ממש להמונים התרים אחר משמעות ותקווה בסימטאות מוכות העוני של מחנות הפליטים, או ברחובות הסואנים של ערי הגדה. נראה שתובנה זו נעדרה מעיניהם של הקברנטים שבחרו ובוחרים  שוב ושוב לבחור בהתמודדות חד ממדית המשתיתה את פתרונו של הסכסוך בכוח ולא בהקניית אלטרנטיבות אידיאולוגיות היכולות למשוך את ההמונים מדרך הלחימה וההרס לדרך של בניה והתחדשות. אני מאמין שאם בעקבות ספר זה תובנה זו תחלחל לציבוריים ישראלים רחבים שעל פי רוב אינם חשופים להלך חשיבותו של הצד השני דיינו.
 
 בן החמאס- סיפור בנו של מנהיג החמאס שהפך לסוכן שב"כ ,מסעב  מדחאת יוסף
,תרגמה: דפנה לוי  מודן 2009, 264 עמ'

בעקבות הספר הופק כם סרט דקומנטרי, הנסיך הירוק שמתחקה אחר עלילותיו של מסעב חסן יוסף לאלו המתעצלים לקרוא את כל 264 העמודים ניתנת ההזדמנות לסיים את הסיפור בשעה וחצי של צפיה ממוקדת