דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מציג פוסטים מתאריך אוגוסט, 2015

ישי שריד, גן נעמי- רומן שמגלה את האנשים מתחת למכבש הכלכלי

האם ההתחדשות העירונית רואה את האנשים השקופים? בתי יוקרה ובוטיק צצים בעשורים האחרונים בתל אביב כפטריות לאחר הגשם משכונת נווה צדק בדרום  לחוף הצוק בצפון. אחדים מתנשאים לגבהים מהם ניתן לראות את הים מכל מרפסת מבלי לשאוף את צחנת האגזוזים, ואחרים שומרים על קו עיצובי אותנטי המדבר עם הלבנט אך יחד עם זאת מאפשר ניתוק מההמון באמצעות שערים וחלונות חד צדדים. אנשי החוץ פולשים למרחבי הזכוכית והבטון בתור נותני שירותים: מנקים, סדרנים, מוכרנים, שליחים ועוד כהנה וכהנה. עולמם נשאר חתום, בלתי מושג ומנוכר ובכך כבשני צירים מקבילים הם מתקיימים זה לצד זה, כאשר רק לכאורה יש ביניהם קשר של ממש. הסוציולוג הפולני,  זיגמונט באומן תיאר בספרו, מודרניות נזילה (מאגנס, 2007), את אותם נותני שירותים כאנשים שקופים (הרבה לפני שאריה-מכלוף דרעי הפך אותם לחלק ממסע בחירות מתוזמר). כאשר אל מולם מתגבש מעמד אקס טריטוריאלי שאינו משתייך למרקם החיים הגאוגרפי בו הוא חי. לטענתו, הפער בין השקופים הנטועים במרחב לבין בעלי ההון שהופכים לאזרחי העולם,   יוצר מציאות של ניכור העלולה להיות נפיצה ובוודאי הרסנית לתחושת הלכידות החברתית בד

סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית

בעת מחאת הסטודנטים של 2005 השתתפתי   בהפגנות ובכנסים, ליהגתי על בירה בנושאי חברה וכלכלה   וקראתי לעת ליל   על דני האדום, על מרד הסטודנטים בפריז של שנות ה-60   על רוזה האדומה של שנות העשרים ותחושה של התפעמות הציפה אותי.   למרות הלהט   חשתי שחסרה לי תודעה הפוליטית, שתאפשר   לי להתמודד עם השאלות השונות שעלו במהלך המאבק.   ולכן תרתי אחר בית פוליטי, בעקבות זאת התפקדתי   למפלגת העבודה, בה ראיתי לא   רק בית פוליטי אלא גם מסגרת תנועתית   שיכולה להוות   חממה   אידיאולוגית וחברתית. חדור מוטיבציה הלכתי יחד עם זוגתי לסמינר של המשמרת הצעירה באכסניה על חוף ימה של נתניה. במוקד הסמינר ניצבה השאלה, כיצד מפלגת העבודה יכולה להפוך לאלטרנטיבה שלטונית רלוונטית בישראל של ראשית המאה ה-21? פגשנו צעירים אידיאליסטים, עסקנים סוג ז', בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד שרצו להנחיל את רוח התנועה לרבים ועוד עפיפונים טועים כמונו. אחרי החלוקה לחדרים התחלקנו לקבוצות עבודה   בהם דנו על עתידה של תנועת העבודה. במסגרת הפעילות   הוקראו בעיקר טקסטים של בן גוריון וברל כצנלסון.  לעת ערב הועברו דאחקות שקשורות בהוו

גיבור בעל כורחו- רב פקד מגרה בדרכו לפיענוח נוסף

התרגלנו לכך שבמרכזה של הספרות הבלשית ניצב בלש\חוקר המהווה את הציר שסביבו נעה העלילה. ישנם גיבורים ספרותיים המצטיינים בכוח פיזי ובתושייה כגיבור ספריו של לי צ'ילד, ג'ק ריצ'ר,  החובט במתחריו ללא רחם. לעומתו ניצבים חוקרים פחות מסוקסים ובעלי אגרוף שכוחם בקדקודם וכך גם קצר רואי כפילבי של ג'ון לה-קארה יכול לזכות לעדנה ולמעריצים. כך או כך לבלשים אלו ישנו ברק ייחודי המוביל לחיבתם של הקוראים ולהיווצרותו של קשר הנפרס לעיתים על פני עשרות בשנים בהם מפתחים הדמויות מערכת יחסים סבוכה עם קהל הקוראים.   לעומת זאת עד לקריאת ספרו של הסופר הצרפתי ז'ורז סימנון, התלוי מסן-פוליין (הקיבוץ המאוחד, 2007) לא נתקלתי בגיבור מרכזי שהינו נטול כריזמה, יוקרה או כוח פיזי לכל הפחות. לעומת הגיבורים הקלאסיים גיבורו של סימנון, רב פקד מגרה, הינו פקיד אפרורי חסר חן או ברק אינטלקטואלי פעמים לאורך הקריאה ישנה תחושה שהוא שוהה בעלילה והאירועים מתרחשים כאילו מעליהם. מקרה מוביל למקרה עד לפיענוחה של התעלומה הניצבת במוקד הסיפור.    למרות שמגרה אינו לוכד את תשומת הלב הסיפורים בנויים באופן שהצליח לעורר בי

קרירות מחשמלת-מותחן סקנדינבי שישאיר אתכם ערים

בחוץ למעלה מארבעים מעלות חום, האדמה מהבילה והתחושה היא שהחפצים עומדים לשנות מצב צבירה, ממוצק לנוזל. ברדיו מזהירים משריפות, דממה מכה את הרחובות הנטושים ורק נהמת   המזגנים מפרה את דממת המוות העוטפת את רחובות העיר. בבית המזגן מופעל במלוא המרץ משרה אשליה של קרירות, המקפיא נפתח ונסגר לסירוגין ושוב ושוב אני מוציא ממנו את מאגדי הגלידות, בניסיונות נואשים לפוגג את החמימות הפושה. להשלמת חווית הניתוק אני פונה למדף הספרים ושולף את המותחן, אשמה ללא גבולות (ידיעות אחרונות, 2014) של הסופרת השבדית קארין גרהרדס. בעוד אנו מנסים למצוא מפלט ולו רגעי מהשרב המפקח קוני שיוברג מתבוסס בשלג העמוק על מנת לפענח תעלומת רצח מטלטלת. מלבד הרצון להגיע וללכוד את האיש שהשאיר אחריו שובל של דם והרס קוני נאלץ להתמודד עם עברו האישי ועם משברים הולכים ותופחים במערכת יחסיו עם אשתו. לצידה של העלילה המרכזית מתפתחות להן עלילות משנה הפותחות לקורא צוהר לחברה מסוגרת השומרת סודות מרובים מתחת למעטה של כפור ושתיקה. בעיקר הופתעתי מכך שאחד מחברי צוות החקירה נעדר למשך שלושה ימים וחבריו לעבודה כמעט ואינם מבחינים בכך. לאחר מכן כאשר

בודד במערכה- סיפורו של מסעב חסן יוסף

אי שם בראשית שנות האלפיים שיהודה ושומרון בערו באש ההתקוממות הפלסטינית, והמתח בין ישראל לבין ארגוני הטרור הפלסטינים היה בשיאו שירתי יחד עם חברי לכל אורכה של הגדה המערבית. מיאטה השוכנת בדרום הר חברון ועד למחנה הפליטים בלאטה בצפונה של העיר שכם. על אף השוני בין חברון החמאסית לבלאטה המהווה מעוז של הפת"ח, מבעד לכוונת הרובה ההתרחשות הייתה די דומה. אבנים ובקבוקי תבערה היו דבר שבשגרה ומעת לעת מטעני צד, מכוניות ממולכדות וירי מנגד שהעלו את סף האדרנלין. יחסית לחיכוך המתמיד עם האוכלוסייה האזרחית ההיכרות שלנו כחיילים עם הצד שכנגד הייתה זעירה. קצת גיליונות תוד"א שהיו תלויים בשירותים, סקירות פשטניות שקיבלנו מהקצינים וזהו. חוץ מזה כל חלון היווה מקור לקנה שיכול להציץ ולגדוע את חייך הצעירים, בקיצור היבטנו בשטח בעיניים רוויות שנאה ואלימות ובעיקר בזעם על כך שאנו יכולים להפוך במהירות מזמן הווה לזמן עבר. לצדנו של הלוחמים הגלויים התהלכו ה"שועלים" אותם לוחמי סתר שהילכו בסמטאות והכירו את האוכלוסייה לפני ולפנים. השועלים היו כמו אורקולים קולות שנשמעים מבעד לגלי האתר מזהירים נותנים דיו