סוציאל דמוקרטיה בין נוסטלגיה להוויה פוליטית רלוונטית



בעת מחאת הסטודנטים של 2005 השתתפתי  בהפגנות ובכנסים, ליהגתי על בירה בנושאי חברה וכלכלה  וקראתי לעת ליל  על דני האדום, על מרד הסטודנטים בפריז של שנות ה-60  על רוזה האדומה של שנות העשרים ותחושה של התפעמות הציפה אותי.  למרות הלהט  חשתי שחסרה לי תודעה הפוליטית, שתאפשר  לי להתמודד עם השאלות השונות שעלו במהלך המאבק.  ולכן תרתי אחר בית פוליטי, בעקבות זאת התפקדתי  למפלגת העבודה, בה ראיתי לא  רק בית פוליטי אלא גם מסגרת תנועתית  שיכולה להוות  חממה  אידיאולוגית וחברתית. חדור מוטיבציה הלכתי יחד עם זוגתי לסמינר של המשמרת הצעירה באכסניה על חוף ימה של נתניה. במוקד הסמינר ניצבה השאלה, כיצד מפלגת העבודה יכולה להפוך לאלטרנטיבה שלטונית רלוונטית בישראל של ראשית המאה ה-21?

פגשנו צעירים אידיאליסטים, עסקנים סוג ז', בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד שרצו להנחיל את רוח התנועה לרבים ועוד עפיפונים טועים כמונו. אחרי החלוקה לחדרים התחלקנו לקבוצות עבודה  בהם דנו על עתידה של תנועת העבודה. במסגרת הפעילות  הוקראו בעיקר טקסטים של בן גוריון וברל כצנלסון.
 
 לעת ערב הועברו דאחקות שקשורות בהווי התנועות הכחולות  ובעיקר ליהגנו על תנועת העבודה ההיסטורית וגורלה המר בהווה.  זו הייתה קבוצה קטנה ואליטיסטית של סטודנטים ללא פועלים או עובדי כפיים שדיברו על תנועה שנמוגה, על אתגרים שהשתנו. בידיהם היו טקסטים ארכאיים שמלבד הוד והדר של קדמונים לא יכלו לספק להם את התשובות לאתגרי השעה. כמו בתנועת נוער הדיונים נסובו על ערכים נעלים, המילים היו עמומות ותחושה של תלישות פשתה באוויר. חוסים תחת כנפי מנהיגי האתמול המסוככים אותנו  מפני מנהיגי ההווה. לקראת צאת השבת הגיעו כמה פוליטיקאים מהשורה הראשונה (אופיר פינס, איתן כבל, שלי יחימוביץ') לפאנל בו הוחלפו דעות והועלו סוגיות. השיח היה בעיקר מנותק וחסר מעוף. הרגשתי שלמרות המילים הגדולות אני ניצב אל מול חבורה סגורה ומסוגרת שאינה חפצה בהרחבת השורות ושהשיח בה אינו מצליח לענות בצורה רלוונטית על אתגרי השעה.  למרות זאת המשכתי להגיע  פקדתי כנסים, שמעתי שירי מולדת והתנדבתי בלב ליבו של הסוציאל דמוקרטיה המתחדש, משרדה של שלי יחימוביץ'. למרות כל זאת הרגשתי זרות, המפלגה הייתה מצומצמת ולא פנורמית. למרות תקוותי מאז המפלגה המשיכה להתרחק מהציבוריות הישראלית והיא כמעט ואינה מהווה חלופה שלטונית רלוונטית. הסוציאל דמוקרטיות שלה נראה פעמים לא רלוונטי, ופעמים כמו רפרודוקציה חיוור של קפיטליזם זוהר.

השנים חלפו ועשור לאחר אותה שבת בעקבות המלצה בקורס, מאקרו כלכלה, התחלתי לקרוא את ספרו של אנתוני גידנס, הדרך השלישית (ידיעות אחרונות, 2000).  בספרו סוקר גידנס את האתגרים אל מולו ניצב השמאל האירופאי בראשית שנות התשעים של המאה ה-20, לאחר נפילתה של ברית המועצות וכניסתם המואצת של ערכים ניאו-ליברלים לכלכלה ולפוליטיקה האירופאית. בצורה קולחת שפעמים מובילה לעמימות מושגית מצליח גידנס להציב את השאלות המרכזיות שעימם השמאל צריך להתמודד על מנת לשמור על עצמו כאלטרנטיבה אידיאולוגית ושלטונית הרלוונטית לדורנו. וכיצד באמצעות תהליך של יצירה מחדש הצליחו מפלגות השמאל בגרמניה ואנגליה לשוב לכס השלטון, לאחר שנים ארוכות בהם הוגלו ממנו בשעט נפש.

באמצעות הסתייעות במחקרים מגוונים מתחומי הכלכלה, הסוציולוגיה ומדעי המדינה מראה המחבר שהחלוקה הדיכוטומית בין שמאל לימין אינה רלוונטית עוד, וששינו צורך בשינוי פרדיגמה. זאת משום שהתפיסה הקוטבית של קומוניזם אל מול קפיטליזם אינה קיימת עוד  ועל כן יש לסדר מחדש את המפה הפוליטית באופנים המאפשרים למנהיגים להתנודד עם בעיות השעה ולא עם בעיות מדומיינות.

כתיבתו התמציתית פוגמת ביכולת של הקורא להבין את הנושאים השונים לעומקם, ופעמים רבות ישנה תחושה של תפסת מרובה לא תפסת. למרות זאת גידנס מספק בספרו  תמונה כללית מהימנה ומרתקת המהווה תמריץ טוב לפניה לקריאה נוספת.  בעקבות  הספר נושאים רבים העומדים במוקדו של השיח הכלכלי-חברתי  החלו להתרקם בתודעתי. כך התחדדו לי  קשרי הגומלין בין גלובליזציה-זכויות עובדים וריכוזיות.  בעקבות הספר הבנתי שעל אף ששנים אני קורא הדוק במדורי הכלכלה, חסרו  לי בסיסי ידע שיסייעו לי לחבר בין פיסות המידע השונות. ספרו של גידנס סיפק לי מפת התמצאות שהפכה את אסופת האירועים לכדי תמונה מגובשת וברורה.   

לאורך הקריאה החזקתי את הראש שוב ושוב  ואמרתי לעצמי איך זה ייתכן שישבנו בסמינר מפלגתי ב-2005, עשר שנים לאחר שגידנס פרסם את ספרו באנגלית וחמש שנים לאחר תרגומו לעברית ואיש לא הזכיר אותו. בעוד שאוצר בלום זה מונח בכוננית אנו המשכנו לפטפט על ברל ועל עוד שוכני עפר שעם כל הכבוד נאלצו להתמודד עם מציאות פוליטית שונה בתכלית. בחברה  שעוד איננה מדינה, במציאות בה ברית המועצות עודנה מעצמה, בעידן בו החקלאות הייתה משוש כל הארץ. ליהגנו וליהגנו ובינתיים הפסדנו בעוד מערכת בחירות ועוד אחת, והמשכנו להיות לא רלוונטיים. דיברנו על רלוונטיות אך היינו מצוידים בכלים הלא נכונים.

למרות שכיום עשרים שנה לאחר הדפסתו  ספרו של גידנס נראה  מעט מיושן,  עדיין הוא יכול להוות כלי משמעותי בארגז הכלים של הסוציאל דמוקרטיה המתחדשת. יש בו תובנות ומחשבות שיכולות לסייע לתנועה חשובה זו לייצר את עצמה מחדש ולהעמיד אותה כחלופה רלוונטית גם במאה ה-21. הצגתם של אזורי המתיחות בין הגישות הכלכליות השונות תוך הארת נתיבי מפגש מאפשרת שיח שאינו מושתת על קוטביות מאבקית בנוסח מרכס אלא על דיאלוג התר אחר נקודת שותפות האינטרסים. יש שיראו בספר ניאו ליברליזם בכסות אדומה אולם שיפוטיות מעין זו אינה תורמת  לדיון אלא רק מרחיקה מהנתיבים הפוריים אל עבר שיח של התנצחות אידיאולוגית.  

לסיכום, אני ממליץ בחום לאלו החפצים לגבש לעצמם תודעה פוליטית עמוקה לקרוא את ספרו של גידנס. המהווה  פלטפורמה ראשונית לקריאה נוספת ומעמיקה שתצמיח מנהיגות חושבת ורלוונטית שאינה רק מפריחה סיסמאות או מתרפקת על עברה  אלא מקבלת החלטות מתוך היכרות מעמיקה עם אתגרי השעה והחלופות השונות הקיימות להתמודדות עמן. תוך שהיא נעה במתח המובנה שבין ראליזם פוליטי למחויבות אידיאולוגית.  

אנתוני גידנס, הדרך השלישית- תחייתה של הסוציאל דמוקרטיה,
 תרגם עופר שור, ידיעות אחרונות, 2000, 195 עמ'.

תגובות

רשומות פופולריות