חפש בבלוג זה

דרשנות מרקסיסטית- אנטי גלובליזציה בעידן בקפטיליזם העכשווי


בשנת 1999 הייתי עסוק מעל הראש בשאלות הרות גורל: להיכן אתגייס בשנה הבאה?  האם תהייה לי תעודת בגרות או שאאלץ לבזבז ימים ושעות יקרות לאחר הצבא בהשלמת החומר?  והאם השירות הצבאי יכלול אפיזודה לבנונית או שעד שאתגייס צה"ל ייסוג מלבנון ושירותי  הצבאי יהיה  דומה יותר לשירות בשוויץ מאשר לשירות צבאי במזרח התיכון? שאלות אלו ואחרות אטמו את תודעתי והרחיקו אותי מהבלי העולם ומהמאבקים החברתיים שבערו בו. אחד מהמאבקים שהתרחשו באותה העת וזכו להתייחסות חברתית נרחבת התרחש בעיר סיאטל שבארה"ב. אלפי מפגינים יצאו במחאה כנגד ארגון הסחר הבינ-לאומי וגרורותיו, וקראו להפסקת שלטון העריצות של המדינות החזקות המנצלות את משאביהם של המדינות החלשות ופוגעות בציבור העובדים במדינותיהן.  בקרב בעלי תודעה מהפכנית מהומות אלו מהוות נקודת תפנית תודעתית בעלת משמעות, שעוררה גל של כתיבה ופרסומים אינטלקטואלים המבקרים את השיטה הכלכלית ומציעים לה פתרונות. כפי שציינתי המהומות ונקודת התפנית שהן חוללו לא חדרו לעולמי מאז 1999 ועד לפני כשבועיים עת פתחתי את הספר , "אנטי-גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (רסלינג, 2002) בעריכת אפרים דוידי. לטובת אלו שכמוני פספסו את המחאה ותוצאותיה מוגשת סקירה זו.
במרכזו של הקובץ ניצבים חמישה מאמרים הבאים לתת כיוונים למאבק כנגד הגלובליזציה וההגמוניה האמריקאית בשיח הפוליטי והחברתי.  חמשת הכותבים מייצגים גישות רדיקליות הקוראות לשינוי פרדיגמות. כלומר למהפכה שאינה מסתפקת בתיקונים של השיטה הקפיטליסטית אלא לשבירתה של השיטה והחלפתה בתפיסה סוציאליסטית המעודדת התערבות ממשלתית ענפה לצורך חלוקה מחודשת של ההון. תפיסתם הרדיקלית הקוראת למהפכה פוליטית וחברתית יוצאת באופן חריף כנגד גישתו של  אנתוני גידנס, הדרך השלישית- תחייתו של הסוציאל דמוקרטיה,  שאומצה בחום על ידי נשיא ארה"ב, קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. לעומתם גישתו אינה קוראת למהפכה אלא דווקא  לשינויה  של השיטה הכלכלית מבפנים באמצעות ריסון הקפיטליזם והגברת הלכידות החברתית תוך הימנעות מבחירה בקטגוריות זהות מובנות של שמאל וימין. החמישה דוחים מכל וכול את תפיסת השינוי המדוד ובוחרים דווקא באופציה המהפכנית שנוסתה זה מכבר לאורכה של המאה ה-20.
חמשת המאמרים הזכירו לי ספרי דרשות בהם מטיפים קוראים בלהט לקהלם לרשת את מלכות השמיים יהיה המחיר אשר יהיה. כאותם מטיפים המצליחים להדליק אור בעיניים כבויות לאחר ההתלהבות הראשונית נשארת תחושה קשה של אי בהירות המסתתרת מאחורי רטוריקה גבוהה שאינה לוקחת ברצינות את ההשלכות ארוכות הטווח של דבריה. מלבד הרטוריקה הגבוה דומים המאמרים לספרות דרשנית בקריאה הסלקטיבית והמניפולטיבית של המציאות אשר באה לקדם אג'נדה ברורה ללא כל קשר לעובדות ההיסטוריות. הטיה זו באה לידי ביטוי מובהק בדבריו של  הכלכלן המצרי, סמיר אמין, שמוציא מתחת  לידיו את המשפט ההזוי הבא:
"קבוצת אנשים אינה יכולה לחולל מהפכה ללא תמיכת חלק גדול של החברה, ומשום כך חייבת כל מהפכה להיות דמוקרטית" (עמ' 91).
האומנם?! כל סטודנט מתחיל יודע שהקומוניזם הסובייטי  לא הצליח לסחוף בראשיתו את ההמונים ועל כן נאלץ לנין להגות את תורת הקומץ, כלומר מעטים המובילים את הרבים אל  עבר חזון המהפכה . הקריאה  הסלקטיבית אינה מתייחד רק לתחום ההיסטורי אלא ניתן לראותה גם בהיבט המוסרי המוצג בספר:
"אין לשלול את המאבק המזוין כדרך לשינוי חברתי....הכל תלוי בזמן ובמקום. לא ניתן לצפות מראש איזו צורה תהיה יעילה יותר ברגע היסטורי מסוים (עמ' 97).
כלומר הדחיה של האלימות איננה עקרונית אלא טקטית בלבד, כך מבעד להררי הספרים, הנאומים הנמלצים ושלטי המחאה מסתתר לו אקדח טעון המצפה לשימוש. השילוב של אלימות וקריאה סלקטיבית ומגמתית של ההיסטוריה מנציחה את הממד הרדיקלי של הקובץ, המהווה למעשה מעין מניפסט קנאי שהשאיר בי פחד עמום בבטן התחתונה.
הספר נחתם בהקשר הישראלי  המובא על ידי העורך אפרים דוידי, הידוע כעיתונאי ופעיל חברתי מחוגי חד"ש. במאמרו מתוארים ההקשרים הלוקליים של התהליכים המאקרו כלכלים שהובילו למהומות סיאטל. הנקודות המועלות על ידו היו בראשית שנות האלפיים  מעין חידוש שכיום כבר מזומר בפי כל: ריכוזיות ההון, הקטנת שיעורי הרווחה, שינויים בשוק התעסוקה, פניה לגלובליזציה של תהליכי הייצור. הניתוח הכלכלי מעניין ומראה כיצד  קבוצה קטנה של בעלי אינטרס השתלטה במרוצת שלושת העשורים האחרונים בחסות המדינה על משאבים כלכלים אדירים. התמונה העגומה המתוארת בחלק הראשון של מאמרו ממקדת את הקורא בסכנות הקיומיות של מדינת ישראל: ניכור, התרחבות הפערים ושחיקתה של תחושת הסולידריות בין העובדים.
בחלק השני של המאמר שב המחבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושוב הוא כורח כאיש שמאל ותיק בין סולידריות וכיבוש, בין זכויות עובדים לזכות התנועה של הפלסטינים. אכן לכיבוש ישנן אדוות חברתיות רחבות, ולשלום מבית מדרשו של שמעון פרס יש יותר מניחוח אימפריאליסטי מאשר כמיהה לשלום בין שווים.  לדעתי,  הכריכה של השיח הכלכלי והשיח הביטחוני-מדיני בקשר בל יינתק מוביל לכך שהקיפאון המדיני מוביל לקיפאון בתחום זכויות העובדים והרפורמות במשק. וכך למעשה משחק המחבר לידיהם של הניאו-ליברלים שחפצים בכריכת הסדר הכלכלי במשבר הביטחוני בו ישנה הגמוניה ברורה לפרגמטיזם בטחוני הדוחק לקרן זווית ערכים שהשמאל מנסה לקדם. כמיהתם  לשינוי טוטלי הכורך יחדיו הן את הנושא המדיני והן את הנושא הכלכלי פוגע במידת הישימות של הרעיון הסוציאליסטי בישראל וגוזר על המאמינים בו  להיות מוצבים אי שם בירכתי השיח הפוליטי. השוליות של קבוצות אלו במפת הכוחות של הפוליטיקה הישראלית הופכת אותם לסוכני שינוי שאינם יכולים לחולל את השינוי בשינויה של השיטה אלא לכל היותר כקטליזטורים היכולים במקרה הטוב לאתגר את הגושים המרכזים לחולל שינוי מבפנים.
לסיכום, הקובץ אינו טומן בחובו חידושים מחשבתיים מסעירים משום שבמרוצת 15 השנים מיום צאתו לאור השיח בישראל שאב רבות מהתיאוריות המתוארות בספר. נראה שכיום אנו מבקרים את המציאות בכלים מרקסיסטים מבלי לדעת זאת. ההיכרות עם תפיסה מחשבתית זו הינה מאתגרת ומעוררת למחשבה, גם בידיעה שאימוצה של הביקורת למדיניות כוללת עלולה להיות מסוכנת והרסנית. והיא יכולה להוות כלי משמעותי להבנה רבת ממדים ועמוקה יותר של המציאות הכלכלית הסובבת אותנו שאינה מהווה תולדה של סדר בראשתי אלא היא תוצר מעשה ידי אדם שבכוחנו ויכולתנו לשנותו.

אנטי גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי, עורך אפרים דוידי, רסלינג, 2002,

מי רואה את האנשים השקופים ?


תיירים משוטטים ברחובות פריז עם מצלמות תלויות על צווארם, מצטלמים לרגלי מגדל אייפל. מתרגשים בשדרות המרכזיות לצדן של מאפיות שופעות כל טוב. בירידה למטרו הם קונים חולצה עם ציור של דובון הלובש כובע צרפתי מעוקם. הם נראים מאושרים בעיר הקולטת לחיקה מיליוני תיירים מדי שנה השמחים להידבק באורותיה ובאווירה המתקתק המלווה אותם גם בשובם לארצות מוצאם. רק בודדים מכל אותם לגיונות של תיירים חורגים ממעגלי התיור המוכרים ופונים אל עבר השכונות הרחוקות בהם מתגוררים בשיכונים ארוכים מיליוני מהגרים המנסים להשאיר את הראש מעל המים.
הסופר היהודי-צרפתי, סמואל בנשטרית, בוחר בספרו "רואים את הלב" (כתר, 2011) לקחת את הקוראים דווקא לביקור ברובעים אלו הרחוקים מן העין. במרכזה של העלילה ניצב שארל ילד כבן 10 המתגורר יחד עם אימו ואחיו הנרקומן בבניין שיכון חסר ייחוד. אמו, מהגרת בלתי חוקית ממאלי נלקחת בוקר אחד במפתיע על ידי רשויות ההגירה ולפתע שארל הקטן נשאר בבדידותו. הסיפור מגולל יום בחייו במהלכו הוא  תר בחיפושים נואשים אחר סימנים שיאפשרו לו לגלות להיכן נלקחה אמו. דרך החתחתים שעובר שארל כוללת תחנות רבות ומגוונות בשכונת מגוריו, תחנות אלו פותחות בפני הקורא צוהר לעולמם הסמוי מן העין של אלו שאינם יכולים להרשות לעצמם להנות מיופיה של העיר.
בין נרקומונים המקוששים פרוטה לפרוטה לטובת מנת הסם לה הם זקוקים לבין עזובה ונחשלות מצליח שארל לשרבב פחים קטנים של תקווה. אהבה ילדותית לילדה המתגוררת מחוץ לשכונת העוני, זוג הזקנים שאמו של שארל עובדת במשק ביתם החוגגים יחדיו עשרות שנים של זוגיות משותפת ועוד כהנה וכהנה אפיזודות של חברות וחמלה מצליחים לפוגג ולו במעט את מציאות החיים הקשה לאיה נחשף הקורא. שיריו של המשורר הצרפתי,  ארתור רמבו, השזורים לאורכו של הסיפור מנצנצים כיהלומים הפזורים בביב שופכין וכך בין ערמות הפסולות המצחינות מאירים את עיניו של הקורא ונותנים לו אשליה של אופק ותקווה.
הסיפור שמגולל בנשטרית אינו מפעים או מפתיע, אולם למרות העלילה שאינה מסעירה הוא מצליח לקחת את הקורא למסע מאתגר בשיכונים הפריזאים הרחוקים מן העין. השימוש בשפה ילדותית ורזה אינו ייחודי והוא נפוץ מאוד בכתיבה הספרותית המתארת מציאות של עוני ומצוקה דרך עיניו של ילד. בישראל היה זה הסופר, דודי בוסי,  שהצליח בספרו, "פרא אציל" (כתר, 2003)  לתאר מציאות חיים דרך עיניו של ילד שוליים שמתמודד עם תלאות החיים. ספרו של בוסי טלטל אותי במידה רבה יותר מ"רואים את הלב", לכן אני ממליץ לאלו החפצים לראות את התחתית דרך עיניהם של ילדים שיפנו לבוסי. אולם לאלו החפצים באומללות עם ניחוחות צרפתיים שמקלים על תוגת השיכונים כדאי דווקא לפנות לספרו של בנשטרית. אשר מצליח למרות התכנים הקשים לשמור על אופטימיות במקום בהם התקווה מתכסה בעבים קודרים.

רואים את הלב, סמואל בן שטרית, תרגמה מצרפתית: לי עברון-ועקנין, כתר, 2011, 191 עמ'  

סל הכביסה של הרעיונות- קיצור תולדות הניאו ליברליזם מאת דייויד הארווי, מולד, 2015


תאורטיקנים ניאו-ליברלים גורסים שהקריסות הכלכליות במדינות כמו ארגנטינה ויוון, הן פועל יוצא של מדיניות כלכלית כושלת, מגזר ציבורי מנופח והתנהלות כלכלית בזבזנית של אזרחי המדינות. בקיצור העניים אשמים בגורלם והמציאות הכלכלית משקפת את התנהלותם הכושלת. אמונה זו מונחלת עמוק בתודעתו של ראש ממשלתנו המצויד בסוללה של כלכלנים מהבנק הבינלאומי ומהידידה הגדולה במערב המלבים את אמונתו ומסייעים בידו לצאת למסע ההפחדות שבמרכזו ניצבות שתי ססמאות: "שלא נהייה כמו יוון\ארגנטינה", "האיש הרזה אינו יכול לשאת עוד את האיש השמן". אמונתו הכלכלית מחד ופחדיו של הציבור מאידך אפשרו לו להוביל כבר מהימים בהם היה שר אוצר, מדיניות ניאו-ליברלית אגרסיבית שכללה: צמצום במתן קצבאות, הפרטת שירותים ציבורים (קופות הפנסיה), העברת בעלויות של חברות ממשלתיות ונכסי צאן ברזל של המדינה לידי בעלי הון. כל זאת תחת כסות של תהליך התייעלות של השירות הציבורי וצמצום תחומי פעילותה של המדינה דבר האמור לפתח את המגזר העסקי שתופס את מקומה בתחום נתינת שירותים. בד בבד על מנת לשמר את הלכידות החברתית ההולכת ומתערערת לנוכח הגדלת אי השוויון והפערים בין אלפיון עליון מנותק לבין שאר הציבור. ממשלותיו תידלקו את הציבור בשלל פחדים המסיטים את הדיון מהפן הכלכלי-ערכי לפן של שרידות קיומית. 

המשקפיים של הארווי- תיאוריות ניאו מרקסיסטיות 

סיפרו של דיויד הארווי. קיצור תולדות הניאו-ליברליזם (מולד, 2015- הספר ראה אור לראשונה באנגלית ב-2005), שם את התהליכים הללו בקונטקסט עולמי רחב שבאמצעותו ניתן לראות את ההתרחשויות כחלק מתהליך כלל עולמי בו משתלט השיח הניאו-ליברלי על כלכלות מדינות העולם. התיזה העומדת במרכז החיבור גורסת, שהשתלטות הניאו-ליברלית היא ביטוי נוסף למאבק מעמדי בו האליטות הכלכליות מרחיבות את כוחן באמצעות חלוקה מחודשת של ההון המסתתרת תחת כסות של מילים וערכים כדוגמת: חירות, שיוויון, תחרות ומריטוקרטיה. בעוד שבפועל מתקיים תהליך הפוך של הדרה, ניצול ורישוש שאר המעמדות. 


לדידו ההשתלטות מתבצעת באמצעות תהליכי הפרטה אגרסיביים שמקטינים את אחריות המדינה וכוללים מלבד התפרקות מנכסים גם צמצום של רגולציה והעברת האחריות המוסרית מהמדינה לפרט. מהלכים אלו יוצרים תנאי תחרות נוחים לבעלי הממון ומחלישים את מנגנוני ההגנה של המעמדות האחרים (שבירת ארגוני עובדים, חוזי העסקה אישיים, הפרטת קופות הפנסיה, הפרטת שירותי החינוך והבריאות ועוד). כצעד משלים מתקיים תהליך מקביל של השתלטות על השיח הציבורי באמצעות כלי התקשורת, עמותות, מכוני מחקר ובעיקר שורה ארוכה של לוביסטים המשווקים את החלופה הניאו-ליברלית כחלופה מיטיבית המובילה לשגשוג ולחירות. בזכות פעולותיהם חובקות השווקים מצליחים בעלי ההון להרדים את המעמדות האחרים ולהפוך אותם לשותפים למהלכים שלמעשה מובילים להתרוששותם הכלכלית ולפגיעה אנושה בחירותם הפוליטית. 


יין ישן בכלים חדשים

מבחינה פילוסופית אלו אינם רעיונות חדשות והם רווחים בשיח השמאלי כבר מימי מלחמת העולם הראשונה, עת נצרכו המרקסיסטים להסביר כיצד חזון "פועלי כל העולם התאחדו" מומר בכך שהפרולטריון טובח ונטבח בקווי החפירות. בשנות ה-20 היו אלו חברי "אסכולת פרנקפורט" שהשקיעו מאמצים רבים בפיתוחו של המושג, "תודעה כוזבת", הבא להסביר מדוע הפועלים פונים לפשיזם ולא לסוציאליזם המיוחל. בשנות ה-60 וה-70 עם התעצמותו של הסדר הקפיטליסטי במערב היו אלו הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו ומישל פוקו שניסו להראות כיצד מנגנוני כוח נסתרים מתעתעים בתפיסת המציאות של הפועלים ומובילים לכינונה של מציאות חברתית שאינה משרתת את האינטרסים שלהם. נראה שבשנות ה-2000 ממשיך הארווי בספרו המזכיר יותר מניפסט רחב יריעה את שרשרת הטיעונים הללו. 


המחבר אינו מתיימר להיות פילוסוף אלא סוציולוג ועל כן עיקר עיסוקו טמון בהצגת ההשפעות החברתיות של התהליכים הכלכליים הנסקרים. יחד עם זאת צרם לי מאוד שהוא אינו כותב לפחות מבוא תאורטי קצר המציג את הקו הרעיוני אליו הוא משתייך, שאינו נולד עם עליית הניאו-ליברליזם בשנות ה-70 אלא שורשיו נטועים עמוק בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. לדעתי מחיקת ההקשר האינטלקטואלי הרחב (מלבד הערות שוליים קצרות המפנות למחברות הכלא של אנטוניו גרמאשי) מציג את נקודת החולשה המרכזית של הספר אשר בוחר לתאר מציאות בצורה פלקטית ומוטה וללא הצגת נקודת המבט האידיאולוגית שדרכה הוא מתאר את המציאות מחד ואת האידאולוגיה שאל מולה הוא יוצא מאידך.
מלבד חולשתו הפילוסופית הספר גם לוקה בכתיבתו ההיסטורית בכך שהוא אינו מצליח להסביר במה כוחו של הסדר הניאו-ליברלי, כך שמתנגדיו התקיפים ביותר, הסטודנטים של 1968, נהו אחריו כבר בסוף שנות השבעים.? הסברת הצטרפותם למחנה הנגדי באמצעות תיאוריות של "תודעה כוזבת" מובילה לטעמי לרידודו של השיח ולקביעה פטרונית שרק מרקסיסטים רואים את המציאות נכוחה וכל השאר הנם בחזקת "תינוקות שנישבו".


אם לא די ברדידות הפילוסופית ובקוצר היד ההיסטורי, לוקה ספרו של הארווי בנגע נוסף- היעדר יושרה אינטלקטואלי. הארווי כרבים מהאינטלקטואלים בשמאל (נזכרתי בסארטר שנודה מהמפלגה הקומוניסטית הצרפתית בשל ביקורתו כנגד הטיהורים הסטליניסטים) מתעלם לחלוטין מכך שהקפיטליזם על צורותיו היווה במהלך המאה ה-20 אלטרנטיבה לשיטות פוליטיות מטילות אימה לא פחות. לא ניתן לדבר על שנות השבעים והשמונים מבלי להגיד ולו מילה אחת על הענק הרוסי הגווע במזרח שתחת מנגנוני הביטחון שלו נמקו מילוני פועלים שעונו בשם אחוות העמים. או העיסוק בסין ללא אזכור של מחנות כפיה של חינוך מחדש, סחר באיברים, הוצאות להורג ורמיסה של זכויות אזרח. התבוננות בצמיחת הקפיטליזם ללא בחינה של ההסדרים החברתיים-כלכלים האלטרנטיביים שפועלים במקביל אליו, מובילים להצגתה של תמונה היסטורית עמומה ולא מדויקת. אם לא די בכך הוא אינו מזכיר ולו במעט את אחריותם של גורמים סוציאליסטים לקריסתה של מדינת הרווחה הקלסית. כיצד איגודי עובדים חמסנים הביאו את קופות המדינה להידלדלות שעלולה הייתה להוביל אותם לפשיטת רגל. או כיצד השיח השמאלי קידם בעת ובעונה אחת מדיניות שאולי מיטיבה עם אירופה וארה"ב אך בהחלט ממשיכה את תהליכי הניצול במדינות המתפתחות. 

בים המלל שני פנסים מהבהבים ונותנים אופק לקורא המטושטש

על אף שלושת המגרעות שמניתי הספר ראוי לקריאה ולו בשל שלוש נקודות המצויות בו. האחת, החיבור מעורר למחשבה ביקורתית על הסדר הקיים, בכך שהוא מציע נקודות מבט שעבורי היו מאירות עיניים (לא מעצם הטענות שמוכרות אלא מחיבורם של סך הטענות לכדי פסיפס מעורר מחשבה). יכולותיו של המחבר להביט על מגוון רחב של נושאים הקשורים למארו-כלכלה, עליית דתות, פעילות המגזר השלישי, גלובליזציה ועוד ולקשור ביניהם הינן נדירות. ההישג אך מתעצם לנוכח השפה היחסית בהירה ונגישה המאפשרת לעבור בין הנושאים ולא לאבד ידיים ורגליים (יחד עם זאת אוסף הנושאים הקנה לי תחושה של לאות ועל כן לקח לי כמעט חודשיים כדי לגמוע את 260 עמודי הספר). ניתן לומר שהספר מהוה בראש ובראשונה הזמנה לדיון כך שכל קורא יוכל לצלול לעומקם של הנושאים המעניינים אותו. הביבליוגרפיה העדכנית בסיום הספר יכולה להוות נקודת מוצא טובה להמשכן של החקירות שרק נפתחו בספר הנוכחי, וזאת על אף שהיא עשירה במקורות מהגדה השמאלית וכמעט נעדרת ממקורות ימניים, כך שהשיח שמציע המחבר מוטה לחלוטין ורחוק משיח אקדמי פתוח אשר אמור להציג את שתי הדעות באופן שווה ולאפשר לקורא לשוטט במרחבי הדעת ולא להיות שבוי בקונספציה אחת. עד לכדי כך שהספר הופך בהדרגה למניפסט אגרסיבי הבא להשחיר את פניו של הניאו-ליברליזם והמחשבה השמרנית ופחות להציג תהליך חברתי-כלכלי המעצב את המציאות בה אנו חיים. 


השנייה מצויה בביקורת שהוא מותח כנגד השיח הפוסט-מודרני אשר תחת כסות של רלטיביזם מוסרי ופלורליזם משטח את השיח הציבורי ומונע את התגבשותן של דעות המפרידות באופן מובהק בין טוב לרע. השטחה זו פותחת פתח לשיח צרכני בו הכסף מהווה אמת מידה יחידה לקביעה מוסרית. הביקורת הנוקבת שמשמיעה הארווי כנגד לוטייר (המצב הפוסט מודרני) וחבריו, מהווה עבורי חידוש גדול משום שעד כה ראיתי את ההתנגדות לשיח הרב-תרבותי כשיח של הימין השמרני החושש בעיקר מרלטיביזם מוסרי, ולפתע אני רואה שגם השמאל מתנגד לו ורואה בו כסות לשיח הגמוני המשאיר את הנחשלים בנחשלותם ומבצר את מעמדם של המעמדות החזקים (עדות לכך ניתן למצוא בהרצאותיו של דני גטווין על אי שיוויון בישראל ומערכת החינוך).

השלישית, הוא מדגים בצורה יפה כיצד אובדן הסולידריות החברתית מוביל להעלאת הפשיעה בשכונות ברמת המיקרו. וברמת המאקרו לחיפוש אחר נקודות עגינה חברתיות המובילות להיווצרותם של תהליכים חברתיים רחבי היקף הבאים לידי ביטוי מסין שבמזרח וטנסי שבארה"ב. תהליכים אלו כוללים פניה לדת בצורותיה הפרימיטיביות ביותר וזאת מתוך כמיהה ליסוד מארגן, לרשת חברתית ולאמונה אלטרנטיבת שתיתן מענה לתחושת האינדבידואליזים המכרסם והדכאני. 


לסיכום, טוב עשו במכון מולד להתחדשות הדמוקרטיה שטרחו והוציאו את הספר לטובת הקורא העברי. קירובו של השיח החברתי-כלכלי לציבור הרחב מהווה מפתח מרכזי בשינוי תודעתי. יחד עם זאת יש לזכור שידע נבנה שכבה על גבי שכבה ודווקא ההקשרים הפילוסופים וההיסטוריים בין השכבות הן אלו המקנים לו עומק וממשות. העלאתם של רעיונות ניאו- מרקסיסטים בכסות חדשה ללא אזכור המקורות ההיסטוריים-פילוסופים דווקא מובילים לרידודו של השיח ולא להעמקתו. על כן עיקר כוחו של הספר אינו מצוי בהיבטים התאורטיים וההיסטוריים אלא בהפניית זרקור לתהליכים כלכלים-חברתיים המטלטלים כיום את עולמנו. 

מנדלקורן וההקשר הישראלי

לעומת סגנון המטיף בשער של הארווי, אחרית הדבר של רונן מנדלקון, היוותה משב רוח מרענן. במאמר המסכים את הספר מתאר מנדלקורן את ההקשר הישראלי למהפך הניאו-ליברלי שהכה בה בעוז עם כניסתה של תוכנית הייצוב בשנת 1985. בשונה מהארווי מנדלקורן אינו מסתיר את חלקן של התנועות הסוציאליסטיות ביצירתו של המשבר שהוביל למפנה האידיאולוגי שהוביל לירידת קרנה של מדינת הרווחה.. תיאוריו המאוזנים מנפצים את התמונה הוורדה שמנסה השמאל הישראלי לספק בדבר העבר המקסים שהיה כאן בטרם עלה הליכוד לשלטון. בכך הוא משרטט תמונה שקולה ומאוזנת המראה את חלקו של השמאל בעלייתו של הניאו-ליברליזם ככוח נגד הבא להכרית את הסיאוב שפשה במערכות. על אך דברי הביקורת על סיאובה של מדינת הרווחה בדגם המפאיניקי, מנדלקורן אינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדיניות הניאו-ליברלית של בנימין נתינהו המעצבת את המשק הישראלי בעשרים השנים האחרונות. בתקופה בה נראה שאין אלטרנטיבה ושנתניהו והסדר החברתי-כלכלי שהוא מציע נראים כחזות הכל, ישנה חשיבות דווקא להרחבת השיח ולהצגתם של נרטיבים היסטוריים וחלופות מדיניות ישימות שיהוו אלטרנטיבה לקיים.


עם תום הקריאה  התחזקה בי ההכרה שהאתגר המרכזי אל מולו ניצב הזרם הסוציאל-דמוקרטי הוא להציע תזה רעיונית רלוונטית המושתת על מסורת פילוסופית-מוסרית איתנות שאינן שוגות בחלומות אוטופיים אלא הן מעוגנת במבנים כלכלים ברי ביצוע. הביקורת כנגד הקפיטליזם אינה יכולה להיות אידאולוגיה העומדת בזכות עצמה, אלא עליה להציע הצעות עם עומק תאורטי וישימות כלכלית על מנת להביא לתיקונו. בוודאי שספרו של הארווי אינו עומד במשימה כבדת משקל זו אך הוא בהחלט מהווה קטליזטור לקידומה.