דרשנות מרקסיסטית- אנטי גלובליזציה בעידן בקפטיליזם העכשווי

בשנת 1999 הייתי עסוק מעל הראש בשאלות הרות גורל: להיכן אתגייס בשנה הבאה?  האם תהייה לי תעודת בגרות או שאאלץ לבזבז ימים ושעות יקרות לאחר הצבא בהשלמת החומר?  והאם השירות הצבאי יכלול אפיזודה לבנונית או שעד שאתגייס צה"ל ייסוג מלבנון ושירותי  הצבאי יהיה  דומה יותר לשירות בשוויץ מאשר לשירות צבאי במזרח התיכון? שאלות אלו ואחרות אטמו את תודעתי והרחיקו אותי מהבלי העולם ומהמאבקים החברתיים שבערו בו. אחד מהמאבקים שהתרחשו באותה העת וזכו להתייחסות חברתית נרחבת התרחש בעיר סיאטל שבארה"ב. אלפי מפגינים יצאו במחאה כנגד ארגון הסחר הבינ-לאומי וגרורותיו, וקראו להפסקת שלטון העריצות של המדינות החזקות המנצלות את משאביהם של המדינות החלשות ופוגעות בציבור העובדים במדינותיהן.  בקרב בעלי תודעה מהפכנית מהומות אלו מהוות נקודת תפנית תודעתית בעלת משמעות, שעוררה גל של כתיבה ופרסומים אינטלקטואלים המבקרים את השיטה הכלכלית ומציעים לה פתרונות. כפי שציינתי המהומות ונקודת התפנית שהן חוללו לא חדרו לעולמי מאז 1999 ועד לפני כשבועיים עת פתחתי את הספר , "אנטי-גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי" (רסלינג, 2002) בעריכת אפרים דוידי. לטובת אלו שכמוני פספסו את המחאה ותוצאותיה מוגשת סקירה זו.

במרכזו של הקובץ ניצבים חמישה מאמרים הבאים לתת כיוונים למאבק כנגד הגלובליזציה וההגמוניה האמריקאית בשיח הפוליטי והחברתי.  חמשת הכותבים מייצגים גישות רדיקליות הקוראות לשינוי פרדיגמות. כלומר למהפכה שאינה מסתפקת בתיקונים של השיטה הקפיטליסטית אלא לשבירתה של השיטה והחלפתה בתפיסה סוציאליסטית המעודדת התערבות ממשלתית ענפה לצורך חלוקה מחודשת של ההון. תפיסתם הרדיקלית הקוראת למהפכה פוליטית וחברתית יוצאת באופן חריף כנגד גישתו של  אנתוני גידנס, הדרך השלישית- תחייתו של הסוציאל דמוקרטיה,  שאומצה בחום על ידי נשיא ארה"ב, קלינטון וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר. לעומתם גישתו אינה קוראת למהפכה אלא דווקא  לשינויה  של השיטה הכלכלית מבפנים באמצעות ריסון הקפיטליזם והגברת הלכידות החברתית תוך הימנעות מבחירה בקטגוריות זהות מובנות של שמאל וימין. החמישה דוחים מכל וכול את תפיסת השינוי המדוד ובוחרים דווקא באופציה המהפכנית שנוסתה זה מכבר לאורכה של המאה ה-20.

חמשת המאמרים הזכירו לי ספרי דרשות בהם מטיפים קוראים בלהט לקהלם לרשת את מלכות השמיים יהיה המחיר אשר יהיה. כאותם מטיפים המצליחים להדליק אור בעיניים כבויות לאחר ההתלהבות הראשונית נשארת תחושה קשה של אי בהירות המסתתרת מאחורי רטוריקה גבוהה שאינה לוקחת ברצינות את ההשלכות ארוכות הטווח של דבריה. מלבד הרטוריקה הגבוה דומים המאמרים לספרות דרשנית בקריאה הסלקטיבית והמניפולטיבית של המציאות אשר באה לקדם אג'נדה ברורה ללא כל קשר לעובדות ההיסטוריות. הטיה זו באה לידי ביטוי מובהק בדבריו של  הכלכלן המצרי, סמיר אמין, שמוציא מתחת  לידיו את המשפט ההזוי הבא:

"קבוצת אנשים אינה יכולה לחולל מהפכה ללא תמיכת חלק גדול של החברה, ומשום כך חייבת כל מהפכה להיות דמוקרטית" (עמ' 91).

האומנם?! כל סטודנט מתחיל יודע שהקומוניזם הסובייטי  לא הצליח לסחוף בראשיתו את ההמונים ועל כן נאלץ לנין להגות את תורת הקומץ, כלומר מעטים המובילים את הרבים אל  עבר חזון המהפכה . הקריאה  הסלקטיבית אינה מתייחד רק לתחום ההיסטורי אלא ניתן לראותה גם בהיבט המוסרי המוצג בספר:

"אין לשלול את המאבק המזוין כדרך לשינוי חברתי....הכל תלוי בזמן ובמקום. לא ניתן לצפות מראש איזו צורה תהיה יעילה יותר ברגע היסטורי מסוים (עמ' 97).

כלומר הדחיה של האלימות איננה עקרונית אלא טקטית בלבד, כך מבעד להררי הספרים, הנאומים הנמלצים ושלטי המחאה מסתתר לו אקדח טעון המצפה לשימוש. השילוב של אלימות וקריאה סלקטיבית ומגמתית של ההיסטוריה מנציחה את הממד הרדיקלי של הקובץ, המהווה למעשה מעין מניפסט קנאי שהשאיר בי פחד עמום בבטן התחתונה.

הספר נחתם בהקשר הישראלי  המובא על ידי העורך אפרים דוידי, הידוע כעיתונאי ופעיל חברתי מחוגי חד"ש. במאמרו מתוארים ההקשרים הלוקליים של התהליכים המאקרו כלכלים שהובילו למהומות סיאטל. הנקודות המועלות על ידו היו בראשית שנות האלפיים  מעין חידוש שכיום כבר מזומר בפי כל: ריכוזיות ההון, הקטנת שיעורי הרווחה, שינויים בשוק התעסוקה, פניה לגלובליזציה של תהליכי הייצור. הניתוח הכלכלי מעניין ומראה כיצד  קבוצה קטנה של בעלי אינטרס השתלטה במרוצת שלושת העשורים האחרונים בחסות המדינה על משאבים כלכלים אדירים. התמונה העגומה המתוארת בחלק הראשון של מאמרו ממקדת את הקורא בסכנות הקיומיות של מדינת ישראל: ניכור, התרחבות הפערים ושחיקתה של תחושת הסולידריות בין העובדים.

בחלק השני של המאמר שב המחבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושוב הוא כורח כאיש שמאל ותיק בין סולידריות וכיבוש, בין זכויות עובדים לזכות התנועה של הפלסטינים. אכן לכיבוש ישנן אדוות חברתיות רחבות, ולשלום מבית מדרשו של שמעון פרס יש יותר מניחוח אימפריאליסטי מאשר כמיהה לשלום בין שווים.  לדעתי,  הכריכה של השיח הכלכלי והשיח הביטחוני-מדיני בקשר בל יינתק מוביל לכך שהקיפאון המדיני מוביל לקיפאון בתחום זכויות העובדים והרפורמות במשק. וכך למעשה משחק המחבר לידיהם של הניאו-ליברלים שחפצים בכריכת הסדר הכלכלי במשבר הביטחוני בו ישנה הגמוניה ברורה לפרגמטיזם בטחוני הדוחק לקרן זווית ערכים שהשמאל מנסה לקדם. כמיהתם  לשינוי טוטלי הכורך יחדיו הן את הנושא המדיני והן את הנושא הכלכלי פוגע במידת הישימות של הרעיון הסוציאליסטי בישראל וגוזר על המאמינים בו  להיות מוצבים אי שם בירכתי השיח הפוליטי. השוליות של קבוצות אלו במפת הכוחות של הפוליטיקה הישראלית הופכת אותם לסוכני שינוי שאינם יכולים לחולל את השינוי בשינויה של השיטה אלא לכל היותר כקטליזטורים היכולים במקרה הטוב לאתגר את הגושים המרכזים לחולל שינוי מבפנים.

לסיכום, הקובץ אינו טומן בחובו חידושים מחשבתיים מסעירים משום שבמרוצת 15 השנים מיום צאתו לאור השיח בישראל שאב רבות מהתיאוריות המתוארות בספר. נראה שכיום אנו מבקרים את המציאות בכלים מרקסיסטים מבלי לדעת זאת. ההיכרות עם תפיסה מחשבתית זו הינה מאתגרת ומעוררת למחשבה, גם בידיעה שאימוצה של הביקורת למדיניות כוללת עלולה להיות מסוכנת והרסנית. והיא יכולה להוות כלי משמעותי להבנה רבת ממדים ועמוקה יותר של המציאות הכלכלית הסובבת אותנו שאינה מהווה תולדה של סדר בראשתי אלא היא תוצר מעשה ידי אדם שבכוחנו ויכולתנו לשנותו.

אנטי גלובליזציה-ביקורת הקפיטליזם העכשווי, עורך אפרים דוידי, רסלינג, 2002,