מי רואה את האנשים השקופים ?

תיירים משוטטים ברחובות פריז עם מצלמות תלויות על צווארם, מצטלמים לרגלי מגדל אייפל. מתרגשים בשדרות המרכזיות לצדן של מאפיות שופעות כל טוב. בירידה למטרו הם קונים חולצה עם ציור של דובון הלובש כובע צרפתי מעוקם. הם נראים מאושרים בעיר הקולטת לחיקה מיליוני תיירים מדי שנה השמחים להידבק באורותיה ובאווירה המתקתק המלווה אותם גם בשובם לארצות מוצאם. רק בודדים מכל אותם לגיונות של תיירים חורגים ממעגלי התיור המוכרים ופונים אל עבר השכונות הרחוקות בהם מתגוררים בשיכונים ארוכים מיליוני מהגרים המנסים להשאיר את הראש מעל המים.

הסופר היהודי-צרפתי, סמואל בנשטרית, בוחר בספרו "רואים את הלב" (כתר, 2011) לקחת את הקוראים דווקא לביקור ברובעים אלו הרחוקים מן העין. במרכזה של העלילה ניצב שארל ילד כבן 10 המתגורר יחד עם אימו ואחיו הנרקומן בבניין שיכון חסר ייחוד. אמו, מהגרת בלתי חוקית ממאלי נלקחת בוקר אחד במפתיע על ידי רשויות ההגירה ולפתע שארל הקטן נשאר בבדידותו. הסיפור מגולל יום בחייו במהלכו הוא  תר בחיפושים נואשים אחר סימנים שיאפשרו לו לגלות להיכן נלקחה אמו. דרך החתחתים שעובר שארל כוללת תחנות רבות ומגוונות בשכונת מגוריו, תחנות אלו פותחות בפני הקורא צוהר לעולמם הסמוי מן העין של אלו שאינם יכולים להרשות לעצמם להנות מיופיה של העיר.

בין נרקומונים המקוששים פרוטה לפרוטה לטובת מנת הסם לה הם זקוקים לבין עזובה ונחשלות מצליח שארל לשרבב פחים קטנים של תקווה. אהבה ילדותית לילדה המתגוררת מחוץ לשכונת העוני, זוג הזקנים שאמו של שארל עובדת במשק ביתם החוגגים יחדיו עשרות שנים של זוגיות משותפת ועוד כהנה וכהנה אפיזודות של חברות וחמלה מצליחים לפוגג ולו במעט את מציאות החיים הקשה לאיה נחשף הקורא. שיריו של המשורר הצרפתי,  ארתור רמבו, השזורים לאורכו של הסיפור מנצנצים כיהלומים הפזורים בביב שופכין וכך בין ערמות הפסולות המצחינות מאירים את עיניו של הקורא ונותנים לו אשליה של אופק ותקווה.

הסיפור שמגולל בנשטרית אינו מפעים או מפתיע, אולם למרות העלילה שאינה מסעירה הוא מצליח לקחת את הקורא למסע מאתגר בשיכונים הפריזאים הרחוקים מן העין. השימוש בשפה ילדותית ורזה אינו ייחודי והוא נפוץ מאוד בכתיבה הספרותית המתארת מציאות של עוני ומצוקה דרך עיניו של ילד. בישראל היה זה הסופר, דודי בוסי,  שהצליח בספרו, "פרא אציל" (כתר, 2003)  לתאר מציאות חיים דרך עיניו של ילד שוליים שמתמודד עם תלאות החיים. ספרו של בוסי טלטל אותי במידה רבה יותר מ"רואים את הלב", לכן אני ממליץ לאלו החפצים לראות את התחתית דרך עיניהם של ילדים שיפנו לבוסי. אולם לאלו החפצים באומללות עם ניחוחות צרפתיים שמקלים על תוגת השיכונים כדאי דווקא לפנות לספרו של בנשטרית. אשר מצליח למרות התכנים הקשים לשמור על אופטימיות במקום בהם התקווה מתכסה בעבים קודרים.

רואים את הלב, סמואל בן שטרית, תרגמה מצרפתית: לי עברון-ועקנין, כתר, 2011, 191 עמ'