עתידנות וסופו של האדם

שנה לאחר שראה אור רב המכר פרי עטו, קיצור תולדות האנושות (דביר,2014), פרסם ההיסטוריון פרופ' יובל  נוח הררי חיבור המוקדש להיסטוריה של העתיד. אוקסימורון זה אינו מהווה טעות סופרים אלא זהו השם שבחר הררי לספרו החדש, ההיסטוריה של המחר (דביר,2015). בשונה מספרו הראשון המגולל 70,000  שנות היסטוריה אנושית תוך מיפוי  תמורות מרכזיות שהיוו תפנית בדברי ימיה של האנושות. ספרו הנוכחי של הררי מוקדש לעתיד כאשר ההיסטוריה מהווה אך פלטפורמה לדיון בדבר העתיד. טענתו המרכזית של החבר הינה, שהתמורות המהירות בשדה הטכנולוגי הובילו להבסתן של שלושת האיומים המרכזים שריחפו מעל ראשו של המין האנושי: מחלות, מלחמות ורעב. ועתה לאחר שמרבית המין האנושי נמלט מחרבם המתהפכת הגיעה העת ליצירתו של אדם חדש הנישא על גלי הטכנולוגיה. אדם זה יצא לשורה של אתגרים חדשים ובהם: השגת אושר, חיי נצח והידמות לאלים בכל הקשור ליצירה. אתגרים אלו יוכלו להיות מושגים הודות לטשטוש בין האדם לבין הטכנולוגיה יצירת כפיו שתוביל עמה ליצירתו של על-אדם מסוג חדש. על אדם זה יהפוך לשליט העולם ובהדרגה ישמיד\ישעבד את האדם המוכר לנו כשם שההומו-ספניאס השמיד את הניאנדרטליים לפני עשרות אלפי שנים, והפך בהדרגה לשליט הבלתי מעורער של כוכב הלכת, ארץ.
במהלך הקריאה חשתי כמטפס העולה במעלה מגדל  מרובה מדרגות שככל שהוא מטפס במעלה המדרגות נשימתו מתקצרת וטווח הראות הולך וקטן מפאת העננים המסתירים את האופק. כך גם ספרו של הררי מכביד את הנשימה מפאת ריבוי המחקרים הגורמים לאיבודה של  האוריינטציה ולטשטושו של חוש השיפוט.  במהלך הקריאה הרגשתי שהררי נהנה לסחרר את הקוראים ועל כן הוא עובר ביעף מתחום לתחום, עד לכדי כך שגם הקורא המשכיל מרגיש במהירות בור גמור. תחושת הבורות מקלה על ההתמסרות וההופכת את הקריאה להשהיה ממושכת של שיפוטיות, מה שהזכיר לי בעיקר כנסים של חזרה בתשובה, בהם המרצה מצטט מפה ומשם במהירות מסחררת וקהל המאזינים מתעורר לפתע בפתחו של גן העדן מדומה. הררי משתמש בטכניקה דומה אולם בשונה מחיי הנצח המובטחים על ידי הדרשנים המסורתיים דרשתו של הררי מעניקה תחושת חידלון קשה.  תחושה הנובעת מכך שלדידו האדם הינו  יצור בר חלוף, אוסף של אלגוריתמים המקבלים החלטות עבורו והופכים אותו למכונה שבהדרגה מאבדת מערכה ועל כן צריכה לפנות את הזירה לגרסאות משופרות יותר.  
המניפסט המדעי  של הררי היוצא בשצף קצף כגד תפיסות דתיות הנדמות בעיניו כהמצאות ילדותיות, הופך גם הוא לחיבור פולמוסי הנדמה יותר ויותר לחיבור דרשני מאשר לספר מחקר. בשונה מדרשנים מסורתיים המציעים חלופה סדורה להבלי העולם הזה , הררי הוא תוצר של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, ועל כן הוא רואה את תפקידו רק  כנביא מוכיח בשער החושף את הכשלים במציאות אולם אין הוא אחראי  לתוצאות האתיות של דבריו.
המהפכה התפיסתית בדבר קיצו של ההומניזם המערבי מחד ושל והדתות הגדולות מאידך איננה ניטראלית מבחינה מוסרית אלא היא נושאת עמה השפעה בררוה על העתיד. אני הרגשתי שככל שהתיאוריה מוסיפה עוד ועוד נדבכים האדם המוצג בה  משיל מעצמו חובות מוסריות נוספות, עד לכדי כך שחייו  מאבדים ממשמעותם והקשרים החברתיים בהם הוא שרוי  נראים כאסופה של בדיות. בעודי שוקע בדכדוך נזכרתי במשל המתכות האפלטוני ונרגעתי. בספרו, המדינה, מציע אפלטון לחבר מיתוסים המובילים  ליצירתה של המדינה האידיאלית. עבורו, ערך האמת של הסיפור איננו הדבר המשמעותי אלא עיקר המשמעות טמונה בחברה שהוא מעוניין להקים. כך במשל קצר הצליח אפלטון לפני 2,500 שנה להצביע על תפקידם של בעלי התיאוריות. נראה שבעניין זה היושר האינטלקטואלי של הררי מוביל אותו להטיף בשם המחקר דווקא לסופה של החברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה. ייתכן שחלק מדבריו בדבר ההקשרים הפסיכו-ביולוגים נכונים אך הבחירה בזווית זו כאפיק פרשני מרכזי להוויה האנושית,  מהווה רדוקציה של החוויה האנושית והופכת אותה לחוויה כמעט מיותרת וחסרת משמעות הן לפרט והן לחברה. מתוך כך אינני מבין את הכמיהה לפתח תיאוריות מעין אלו, מהו הערך המוסף שהן נותנות ליחיד ולקבוצה? אני מבחינתי מעדיף לחיות באשליה מסוימת ולחיות חיים עשירים ומגוונים מאשר להכיר ב"מציאות" ולמאוס בחיי.
בשונה מספרו הראשון שפתח בפני נתיבי מחשבה מרתקים על התפתחותה של החברה האנושית, הספר הנוכחי נראה לי בעיקר כמנטרה מדכדכת המציגה את אפסיותו של האדם. מעת לעת נחשפתי לניתוחים מחכמים אך לרוב היה זה מסע די מייגע בנבכי הפסיכו-ביולוגיה. אני מבחינתי מעדיף את הררי ההיסטוריון מאשר את  הררי העתידן. כך שאלו שנהנו מהחיבור הראשון, קיצור תולדות האנושות, אינם חייבים  להמשיך ולקרוא את הספר הנוכחי העוטף בעטיפות מחקריות גלולת מוות לאדם.
יובל נוח הררי, ההיסטוריה של המחר, דביר, 2015, 496 עמ'




תגובות

רשומות פופולריות