13,000 ק"מ מפתח תקווה אישה מגלה את זהותה

בחוגי חסידים מוכר סיפורו של ר' שמחה בונים מפשיסחה בדבר האוצר שמתחת לגשר. הסיפור מספר על חסיד החולם שאוצר טמון מתחת לגשר בעיר פראג. האיש אורז את מטלטליו ונוסע בדרכים לא דרכים מביתו בקרקוב לפראג העיר הגדולה. כאשר הוא מגיע נגלים לעיניו גשרים השמורים על ידי כוחות המשמר שאינם מרשים לאיש לחבל בגשרים ובוודאי שלא לחפור מתחתיהם. מתעצב האיש ועומד נכלם אל מול הגשרים, ניגש אליו מפקד המשמר ושואל לפשר עצבונו, האיש מספר את סיפורו. צוחק השומר ואומר לו שהוא חלם על אוצר שנמצא מתחת לתנורו של יהודי החי בעיר קרקוב. ושהוא מעולם לא היה בקרקוב או פגש כל יהודי ועל כן החלום הזה נראה בעיניו כשטות גמורה. שומע היהודי את דברי השומר ואץ לביתו, שם הוא מוצא מתחת לתנורו אוצר שמעשיר אותו ואת בני ביתו. המוסר ההשכל לסיפור זה מובן ופשוט, פעמים צריך לצאת לדרך ארוכה ומייגעת על מנת להכיר בעובדה שהאוצר טמון ממש מתחת לאפינו. נזכרתי בסיפור זה כאשר התוודעתי ליצירתה של הסופרת הקוסמופוליטית, איילת צברי, "המקום הכי טוב" (עם עובד, 2016).

צברי נולדה בשכונת, מחנה יהודה, בפתח תקווה, בגיל 10 התייתמה מאביה ומאז לטענתה לא מצאה מנוח. במשך שנים הרגישה תלושה מהוויה הישראלית, ולאחר מכן יצאה למסעות נדודים בהודו באירופה ולבסוף בקנדה שם גם מצאה אהבה ומיקמה את חייה בעיר ונקובר. דווקא מוונקובר הרחוקה הצליחה צברי להתחבר לזהותה השורשית, דבר הבא לידי ביטוי מובהק בכתיבה. המפגישה את הקורא פעם אחר פעם עם דמויות המופגשות את זהותם במקומות ובסיטואציות חיים בלתי צפויות.

בספרה מאגדת צברי שורה של סיפורים קצרים שבמרכזם גיבורים וגיבורות התרים אחר זהותם אל מול סביבה הזרה להם. כך מתוודע הקורא למהגרת צעירה החיה עם בן זוגה הלא יהודי בוונקובר הרחוקה ולמפגש הטעון המתקיים בינה לבין אמה המגיעה מפתח-תקווה. לצעירה ישראלית החיה בהודו ולונדון ונפגשת עם בן מהגרים הודי, ועוד כהנה וכהנה סיפורים הכתובים ביד אומן ומתארים סיפורם של מהגרים ושורה של דמויות שאינן משתלבות בחברה הסובבת אותן. הסיפורים מרתקים ופותחים בפני הקורא תובנות רבות סביב נושאים של שייכות למעגלי זהות שונים (משפחה, עם, תרבות, לאום וכו'). על אף שהסיפורים קצרים הדמויות המוצגות הינן עגולות, שלמות ואמינות. כך בעשרות עמודים בודדים מצליחה הכותבת לבנות עולמות מרתקים הסוחפים את הקורא ומקנים לו חווית קריאה נהדרת, אליה הוא רוצה לשוב פעם אחר פעם.

הפליא אותי שצברי בחרה לכתוב את  יצירתה בשפה האנגלית, וזאת כאשר הסיפורים רצופים במילים ונופים שהם כל כך ישראלים שקשה לראותם נכתבים בשפה זרה. אני חושב שכתיבתם של הסיפורים באנגלית  (שאינה שפת אימה) וההצלחה הרבה לה זכתה , זכיה בפרס סמי הורר לספרות יהודית וחוזה נוצץ בהוצאות ספרים בינלאומיות, מקנים משנה תוקף ליכולות הכתיבה ולמעמד הבינלאומי להם היא זכתה בשנים האחרונות. כמו כן זו הצלחה של המתרגמת, ברוריה בן ברוך, שהצליחה לתת לספר ניחוח כה ישראלי עד שלא ניתן להבחין שבמקור הוא נכתב בשפה האנגלית.

לסיכום, ספרה של צברי  הוא יצירת מופת ספרותית שמצליחה לשלב בין עלילה סוחפת ומרגשת לבין שאלות מרתקות על זהות ושייכות. זהו ספר הביכורים הראשון של צברי אבל הוא בהחלט מעורר רצון עז לספרים נוספים פרי עטה של המחברת, שעל פי עדותה כבר שוקדת על כתיבתם. לעת עתה אני ממליץ לחובבי הספרות להתענג על הספר ולנסוע אתו למחוזות רחוקים מהודו ועד ונקובר בואכה פתח-תקווה.

קריאה מהנה!

איילת צברי, המקום הכי טוב בעולם, תרגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך, עם עובד, 2016, 253 עמ'