#אברהם אייזן ממליץ - המלצות וביקורות פודקאסטים, סדרות, ספרות

סמי מיכאל- חצוצרה בוואדי  לפני כמה שבועות יצאנו לנופש משפחתי בחיפה. לאחר שנים בהם לא הגענו לעיר הצפונית, חזרנו לכרך שבין הכרמל לים. זו עיר עם אופי ייחודי והיסטוריה מפתיעה (למי שרוצה להרחיב מומלץ לשמוע את הפודקאסט על העיר במנהר הזמן ). בחיפה ישנו  שילוב בין אוכלוסיות, נוף ממגנט ורחובות שמערבבים ישן וחדש, תפאורה לספרים אהובים: מעלילותיה של יהודית קציר ועד למולכו של א.ב יהושוע. כאשר עברנו ברחובותיה נזכרתי בגעגוע בספרו של סמי מיכאל, חצוצרה בוואדי (עם עובד, 1987). עם חזרתי לנווה הבורגנות בו אני מתגורר מיהרתי לספריה והשאלתי את הספר שקראתי אותו זה מכבר לפני שני עשורים כחלק מתוכנית הלימודים בספרות. יש קסם מיוחד בספר שמגולל סיפור על עיר בה ביקרת לאחרונה, אך יתרה מכך ישנו חוויה מיוחד במינה לחזור לספר נעורים כזה שנצרב כזיכרון, כחלק מתקופה.  ואדי ניסנאס- מחוזות חיפאיים ייחודים מפגשים בשולי הוואדי במרכז עלילת, חצוצרה בוואדי, ניצבות שורה של  דמויות שוליים המתגוררות באחת משכונותיה הזנוחות של עיר, ואדי ניסנאס. במוקד ניצב סיפורה של משפחה ערבית-נוצרית המתגוררת בדמי מפתח תחת חסדיו של...

לאחרונה אני נהנה להקשיב לפודקאסטים שעוסקים בשאלות הגדולות של החיים, לשמחתי זהו נושא שזוכה לעיסוק נרחב על ידי פודקאסטרים שהרימו את הכפפה ועוסקים בנושא.  אחד מהם הוא ליאור טל שדה שבפודקסט שלו, קולות של רוח , הקדיש לנושא ארבעה פרקים מרתקים . בכל פרק נבחנת השאלה באמצעות שיחה מעמיקה המתמקדת בהוגה אחר. כך נפגשים להם הרב סולוביצ'ק המעמיק מבריסק, האדמו"ר ר' נחמן מברסלב, הסופר פרנץ קאפקא והפסיכיאטר הווינאי ויקטור פרנקל. כל אחד מהם ניסה למצוא את דרכו בסבך המודרני מתוך כמיהה למצוא משמעות לעצמו ולהולכים אחריו.   מגורל לייעוד דרכו של הגרי"ד סולביצ'יק ב פרק ראשון מארח ליאור טל שדה את פרופ' יהודה הלינגר המציג בבהירות את אחד מעמודי התווך של האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב משנות החמישים ועד למותו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, ר' יהודה דוד סולוביצ'ק . בפרק נסקרת כתיבתו הענפה של הרב תוך התמקדות   בהבחנה בין גורל לייעוד, בבדידותו של האדם הדתי ובחיפוש המתמיד אחר מימושה של הברית בין האדם לאלוהיו. סולוביצ'ק היה רחוק מדמות הרב הסטראוטיפית וכתיבתו מתכתבת עם גדול...

השיח הזהותי לא חייב להיעצר בגן הילדים תודעת החגים שלנו עוצבה בשנות הגן והילדות המוקדמת. הגננת שרה גבאי היא זו שצרבה את שירי החנוכה, הציבה את גבולות הסיפור של חג החנוכה, סימנה את החשמונאים כמושיעים ואת היוונים כרשעים מבלי הציין כלל את בני הברית המתייוונים. צריבה זו כה עמוקה, עד שגם שיעורי היסטוריה בתיכון ובאוניברסיטה לא הצליחו לעמעם את הנחות היסוד שהניחה שרה. עבור רבים תודעת החגים נשארה אי שם בטווח הגילאים 3-6, וככאלו הם הופכים למעין איים של נוסטלגיה ופחות לעוגנים המקנים משמעות ללוח השנה ולקיום היום יומי של אנשים בוגרים המתמודדים עם אתגרי החיים. גורלם של הוגים שאתגרו את החשיבה היהודית במשך מאות בשנים מברוך (בנדיקטוס) שפינוזה ועד לביאליק ואחד העם, לא שפר עליהם. היו שנשכחו בכלל ומלבד מספר מלומדים לא זכו להיזכר והיו כאלו שנכנסו לבחינות הבגרות וכך הם הפכו מהוגים ויטאליים ומעוררי מחשבה לחומר ממוקד לבגרות. מעין תחליף לוף צה"לי שרק עם דמיון פראי במיוחד יכול להיחשב כמנת בשר הגונה. השילוב בין המרחב הילדותי לבין בחינות הבגרות יצרו חיץ במעט בלתי עביר בין האדם שאינו דתי, לבין תרבותו היהודית. ת...

מאי 2020, עשרים שנה לנסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון.   התקשרות הישראלית לא נשארה אדישה למאורע. אחרי שנים של שתיקה לפתע הגיע פרץ של התעניינות: כתבות מגזין בידיעות אחרונות, ראיונות עם לוחמי עבר במהדורות החדשות. בכאן 11, הגדילו לעשות והקדישו לעלילות רצועת הביטחון שתי סדרות דוקו: לבנון מלחמה בלי שם , ריחן מוצב המוות . העיתונאי חיים הר זהב הוציא את ספרו,  לבנון המלחמה האבודה ( הוצאה עצמית, 2020) ,שעורר גל   של זיכרונות בקרב לוחמי עבר שפתחו את סוגר ליבם בקבוצת הפייסבוק, סיפורים מלבנון מה שקרה במוצבים. מי משלם את מחירי הקונספציה? רותקתי, לעדויות לסיפורים ובעיקר לשתי שאלות ששבות ומעסיקות אותי פעם אחר פעם. האחת, כיצד נוצרות קונספציות שמבנות מציאות חברתית, פוליטית וצבאית? השנייה, מי משלם את המחיר של אותן תבניות חשיבה? העיסוק בשתי השאלות הללו מוביל אותי לקרוא שתי סוגות ספרותיות במקביל. האחת, ספרות העוסקת בשאלות של אסטרטגיה ומדיניות. לרוב היא נכתבת מגובה עשרת אלפים רגל מביטה בתמונה הרחבה בלי לשים לב לפרטים. ספרות זו פותחת אפיקי חשיבה אך גם מסוכנת משום שהיא אינה רואה את האדם הבו...

פניה עוז-זלצברגר, ישראלים-ברלין, כתר, 2001, 207 עמ' מרחק הזמן   ועידן השמיים הפתוחים, קצת עמעמו את המורכבות שחשים ישראלים כלפי היבשת בה הפכו מיליוני יהודים לעשן ואפר. אולם הרחובות המוארים וההומים של בירות אירופה רצופות באנדרטאות ולוחיות זיכרון שמזכירות שכאן ממש כאן לפני פחות ממאה שנה חיו קהילות משגשגות שתוך פרק זמן קצר הובלו להמתה בבורות, בצידי הדרכים, במחנות עבודה ובתאי גזים.   עבור אנשי העסקים והנופשים העצירה משטף החיים היום יומיים והחוויות הנאגרות, מהווה אתגר כמעט בלתי נתפס. מי רוצה לעצור את הילולת הקניות בוורשא ולחשוב ולו לרגע על חומות הגטו שהתנוססו רק לפני שבע עשורים והבידלו בין החיים לבין המתים? בעוד אלו כושלים את משא הזיכרון נושאים על גבם אנשי הרוח והמחנכים שמשמרים את הזיכרון ומצביעים על המורכבות המתעמעמת בינות לאדי הבירה וריח העוגות המשכר. הכמיהה לעולם שהראה לנו את הדרך לפי התהום רפרוף מהיר על מדפי הספרים   בביתי, מעלה רשימה נאה של יוצרים ישראלים שרצו להתמודד עם המתח שבין משיכה עזה לבין הכרה שהיבשת הירוקה והנאה הקיאה את הוריהם וסביהם כמזון מבאיש שיש...

בחוגי חסידים מוכר סיפורו של ר' שמחה בונים מפשיסחה בדבר האוצר שמתחת לגשר . הסיפור מספר על חסיד החולם שאוצר טמון מתחת לגשר בעיר פראג. האיש אורז את מטלטליו ונוסע בדרכים לא דרכים מביתו בקרקוב לפראג העיר הגדולה. כאשר הוא מגיע נגלים לעיניו גשרים השמורים על ידי כוחות המשמר שאינם מרשים לאיש לחבל בגשרים ובוודאי שלא לחפור מתחתיהם. מתעצב האיש ועומד נכלם אל מול הגשרים, ניגש אליו מפקד המשמר ושואל לפשר עצבונו, האיש מספר את סיפורו. צוחק השומר ואומר לו שהוא חלם על אוצר שנמצא מתחת לתנורו של יהודי החי בעיר קרקוב. ושהוא מעולם לא היה בקרקוב או פגש כל יהודי ועל כן החלום הזה נראה בעיניו כשטות גמורה. שומע היהודי את דברי השומר ואץ לביתו, שם הוא מוצא מתחת לתנורו אוצר שמעשיר אותו ואת בני ביתו. המוסר ההשכל לסיפור זה מובן ופשוט, פעמים צריך לצאת לדרך ארוכה ומייגעת על מנת להכיר בעובדה שהאוצר טמון ממש מתחת לאפינו. נזכרתי בסיפור זה כאשר התוודעתי ליצירתה של הסופרת הקוסמופוליטית, איילת צברי, "המקום הכי טוב" (עם עובד, 2016). צברי נולדה בשכונת, מחנה יהודה, בפתח תקווה, בגיל 10 התייתמה מאביה ומאז ל...