חפש בבלוג זה

תאונות לא קורות מעצמן לרוב הן תוצאה של רשלנות



חופשות ארוכות מזמנות פנאי שהוא מצרך נדיר בימים בהם אנו נעים במהירות בין מקום העבודה, מטלות הבית והטיפול בילדנו. לפתע ישנן שעות שאינו גנובות מעיקרן וניתן לשקוע בהן בין דפי הספרות. בנקודה זו עולות שאלות הטורדות את הנפש ויכולות להביא לא עלינו לידי קיפאון מה ניטול מבין כל המבחר העצום המונח לפתחנו. האם נצלול לספר הגות פתלתל שייסר את מוחנו? או  אולי דווקא מותחן קליל שיסעיר את דמיוננו אך עם תומו לא ישאיר בנו כל סימן. לפתע מתגנב רצון לקרוא רומן שיעביר אותנו בין סיפורי גיבוריו הנפרסים על פני יבשות וימים, רומן שימלא כמיהת לב לנדודים ולקבלת פרספקטיבה אנושית. שאלות אלו טורדות את מנוחתי בפתחה של כל חופשה, ולבסוף אני מחליט שלא להחליט. ועל כן אני עורם בצד השולחן כותר מכל סוגה ואני קורא בכל אחד לסירוגין, בחלק מהפעמים רק בכדי להשקיט את המצפון האינטלקטואלי שלי ובחלק מתוך סקרנות ועניין. אודה ואתוודה שפעמים רבות פשוט בא לי להיסחף בתוך עלילה, שתדמה למותחן בו העלילה היא כל הסיפור, כלומר מה שאתה רואה זה מה מקבל, ללא רבדי עומק או נפתולי נפש. פשוט אקשן, המונגש במשפטים קצרים, בגיבורים שטוחים שנעים במהירות בין זירת פשע אחת לשנייה מתוך דחף הישרדותי למניעתו של הפשע הבא. כזהו המותחן , התאונה, פרי עטו של  סופר המותחנים, כריס פאבונה. הספר ראה אור בעברית  ב-2015 בהוצאת סלע, המתמחה באיתור מותחנים הזוכים להיות רבי מכר עולמים והבאתם לפתחם של הקוראים העבריים הצמאים לעלילות מפותלות עתירות בדם והומור קליל.
במרכזה של העלילה ניצב כתב יד מיסתורי המגיעה לידיה של  הסוכנת הספרותית איזבל ריד. כסוכנת מוערכת היושבת בליבה של התעשיה הספרותית האמריקאית, מגיעים לידיה מאות כתיב יד מידי שבוע. אך הודות לחדות אבחנתה היא מצליחה לזהות שלפניה כתב יד נדיר וייחודי, אשר יכול להביא לרעידת אדמה פוליטית ולמיטוטה של אימפריה תקשורתית בבעלותו של המיליארדר רב ההשפעה, צ'רלי וולף. המותחן מתאר יום אחד בחיה החל מהרגע בו כתב היד מונח על שולחנה ועד לסיומה של העלילה בעלות השחר העוקב. ב-24 השעות הללו, וולף ובא כוחו, היידן גריי, סוכן CIA בעל גמישות מוסרית ראויה לציון עושים כל שביכולתם על מנת למנוע את פרסומו של כתב היד. בצר להם הם בוחרים באלימות משולחת רסן המופנית כלפי כל מי שידיו נוגעות בכתב היד החושף את קלונם ברבים. כך בזו אחר זו נערמות גופותיהם של אסיסטנטים, מפיקי קולנוע, שומרי ראש, מגיהים ועוד שורה ארוכה של גיבורי משנה המגיחים במהירות וישר מופנים לעולם שכולו טוב מבלי שהייתה לי שהות להכירם לעומק או לאמוד אחר אופיים או פעולותיהם. במהירות שבה הם מגיחים כך נלקחת נשמתם מי באש, מי בחניקה ומי ביריה כל דמות ומותה הייחודי, אך כולן  מאוחדות באנונימיות פלקטית שהשאירו אותי זר ומרוחק, אפילו אדיש למותן חסר החשיבות.

ככתוב מיומן מצליח המחבר להעביר את הקורא בין ממדי זמן שונים, וכך בין סחף האירועים המהיר מגיחות אפיזודות מן העבר הרחוק והעבר הקרוב, המונגשות כקרעי זיכרונות ולעיתים כסקירות מקיפות הפותחות צוהר לעולמם של הגיבורים הראשים.  הגחתו של העבר להווה התזזיתי סייע לי לשמור על הקצב, ולנוח מבין שדות הקטל שנגלו לעיני במהירות מסחררת. כמו כן הצגתו של העבר מסייעת בהבנת העלילה לעומקה ובכך מתווסף לה ממד נוסף המהותי לכל מותחן המעוניין לצאת אל מעבר להתרחשויות ההווה. למרות הפניה לעבר השופכת אור על מניעי הדמויות השונות, המותחן נעדר עומק  ולמעשה למרות החשיפה ההדרגתית של זהות כותב כתב היד ומניעיו, הספר אינו מביא עמו תחכום ייחודי. אלא להפך יש בו שטחיות והיעדר כל תחכום בפיתוחה של העלילה, כאשר הבניית ההקשרים נדמת לא פעם כמאולצת עם נטייה חזקה לקיטש, ההולך ומעמיק ככל שמסכת הקשרים נטוות במופרכות המונעת מרצונו של הכותב להעלות את מפלס הדרמה באופן מלאכותי. כך נקבצות להן עלילות משנה הכוללות: אהבות נכזבות, ניסיון לתקיפה מינית, רצח מהעבר, מותו של פעוט בשל הזנחה הורית, משברי גיל עמידה, משברים כלכלים הפוקדים את תעשיית הספרים האמריקאית ועוד כהנה וכהנה צרות הנרקחות יחדיו על מנת להמשיך ולהזין את הקורא התר אחר ריגושים שאינם יודעים שובע.  
למרות התחושות הקשות (שרובן עלו בי בדיעבד)  קראתי את 374 עמודי הספר במהירות ובדריכות, כתיבתו של המחבר מהנה והיא משאירה חוויה הדומה לצפיה בסדרת משטרה מוכרת ולא מתיימרת, שלמרות היעדר העומק המצוי בה היא מצליחה לרתק אותי למסך למשך שעה שלמה. אני מאמין שזו הסיבה שהספר זכה להצלחה מסחרית מרובה הוא אינו מאתגר את הקורא, לא מצריך ממנו תעצומות נפש ובוודאי לא מחשבה יתרה יחד עם זאת הוא מספק לו כמה שעות נעימות של ציפה המתודלקת באדרנלין מנחם. כך שהמותחן יכול להוות פרטנר טוב למגוון רחב של סיטואציות חיים שאינן מאפשרות התמסרות מוחלטת לספר אלא כמעין נשנוש בין פעולות שונות בבריכה, בהמתנה לטיסה, בדקות שבין רתיחת הביצים הקשות ואריזתם בתיקי הילדים. בקיצור ספר לבית הבורגני הממהר לשגרת יומו.

לסיכום, תאונה, אינו מותחן מופת ואין בו מידה יתרה של תחכום או עומק. ניתן לדמות אותו כהמבורגר עם צ'יפס במזללת מזון מהיר, לכאורה יש בו את כל הרכיבים המסודרים בטוב טעם אסתטי על מגש הפלסטיק הוא משביע רעב אך עם סיומה של הארוחה והשקטת הרעב המידפק נשארת תחושה של ריקנות קולינרית וכמיהה למנה דומה המבוצעת ברמה גבוהה יותר.  

החיים שמעבר למחסום


שעות רבות מימי שירותי הצבאי העברתי במחסומים הפזורים לאורכה ולרוחבה של הגדה המערבית. ממחסום גבעת אבות בחברון, דרך  בית אנון, בואכה בידו שבצפון ירושלים,,חווארה שבשכם ועוד אי אלו מחסומים מאולתרים שהוקמו בחיפזון  על מנת לתת מענים לנוכח האיומים שעלו בכל גזרה וגזרה. פעמים מעטות חשבנו על התושבים שעברו תחת ידנו. בעיקר היינו עסוקים בלהעביר את הזמן, בניסיון לדלות כמה מילים בערבית ובזמנים של התראות להעביר את המשמרת בשלום בין שלל האיומים שהתרגשו עלינו חדשות לבקרים. לא פעם שעות העמידה הארוכות בגשם ובשרב העלו את מפלס העצבים שלנו ושל הפלסטינים ואז לא פעם הדברים גלשו לחילופי גידופים, לדחיפות ופעמים נדירות אף לתגרות ידיים ומעצרים. היו אלו רגעים של התפרצות בהם שני הצדדים הוטחו זה בזה בעצמה מעין גייזר אנושי המנסה להעלות את זרמי העומק מעל לפני הקרקע. במקומות בהם היינו מוצבים זמן רב החלו להתפתח מחוות אנושיות ואנו הפכנו לחלק מהמרחב החברתי של הכפר. מודעים לחתונות וללוויות, מגלגלים שיחה קלה עם פועלים שבעבר עבדו בישראל והשפה שגורה על לשונם. גם אלו היו רגעים נדירים, כך שבין תחושה של לבביות לבין התפרצויות זעם, נפרסו אוקיינוסים של שעמום ושיגרה יום יומיות בהן עמדנו שעות ארוכות וחיכינו שהיום יגיע לקיצו.
 לתיאורה של שיגרה כיבושית זו מתווסף גם רומן הביכורים, לא זמן טוב לאהבה (הקיבוץ המאוחד,2015) שחובר על ידי- יוסי יונה, איש האקדמיה, חבר הכנסת ולאחרונה מסתבר גם סופר. הרומן מתאר את חייהן של שתי זוגות החיים משני עברי המחסום- יואב וטלי מן העבר האחד  והדיל והיאשם מהעבר השני.
יואב וטלי- זוג סטודנטים העומדים על סף לימודי תואר שלישי מעבר לים, חווים משבר לנוכח השינויים הרבי הפוקדים אותם עם סיומה של השגרה האוניברסיטאית המתקיימת לצד הדשאים המוריקים והשלווים. אם לא די בכך, יואב מוזמן לשירות מילואים בגזרת רמאללה ושם הוא מאייש את אחד מהמחסומים המכתרים את העיר. בין משמרת למשמרת הוא נזכר בעברו, מתחכך עם האוכלוסייה המקומית ומנסה למקם את עצמו בין חבריו הניצים לבין שורשיו המשפחתיים הנטועים בעולם הערבי. חברתו, טלי, מצידה נקרעת בין רצונה בשמירה על מערכת היחסים לבין כמיהתה לפיתוח ומימוש אישי. גם היא מוטלת לסכסוך הישראלי פלסטיני באמצעות סדרת מפגשי דו-קיום המנסים לפתח שיח בין סטודנטים ישראלים לפלסטינים. מפגשים אלו אינם מצליחים להתרומם והם מהווים מעין משל למציאות הקפואה בה נתונה מערכת היחסים שבין פלסטינים וישראלים בעשור השני של המאה ה-21.
במפגשים אלו  פוגשת טלי את הצלע הנוספת של הרומן, הדיל- עובדת סוציאלית פלסטינית המקדישה את זמנה לסיוע לנשים הנמצאות בין הפטיש והסדן החברתיים בהם נתונה החברה הפלסטינית. מאבקה המגדרי והלאומי אינם מתנהלים בוואקום אלא יש להם השלכות לעולמה האישי הנתון בסערה בשל נישואיה המתפרקים  ויחסיה המורכבים עם משפחתה. הצלע הרביעית ברומן שייכת לבעלה של הדיל, היאשם, משורר מתוסכל המנסה לנוע  במתח המגדרי המתקיים בין ציפותיה של החברה למציאות החיים בביתו לבין אהבתו ותמיכתו בפעולותיה של הדיל. את תסכוליו  מבית ומבחוץ הוא מטביע באהבתו הרבה לשירה ערבית קלאסית אותה הוא מרבה לצטט מבלי כל קשר לתגובות היגעות של קבל שומעיו.
צירי העלילה נעים בנפרד, אך כצפוי הן משתרגים זה בזה לנוכח המציאות המורכבת המפגישה את הדמויות פעמים באקראי ופעמים במתכוון. המפגשים נושאים לרוב אופי שטחי אך מעת לעת ישנם רגעים החורגים מהממד השיגרתי שנדון עד לזרא בהקשרו הפוליטי. הניסיון כשלעצמו מעניין וחשוב אולם אופן התגשמותו לקוי משום שיונה דחס למפגשים בין הדמויות את כלל הדילמות המופיעות בחקר הסוציולוגי הבוחן את הקונפליקטים עימם מתמודדות החברות הפלסטיניות והישראליות בפתחה של המאה ה-21. כך בין דפי הרומן מגיחות עוד ועוד דילמות ומבואות סוציולוגיות, כדוגמת: פערי מעמדות, משברי הגירה, מתיחות מגדרית, מרכז ופריפריה, תרבות פופולרית אל מול תרבות גבוה, יחסי צבא וחברה ועוד כהנה וכהנה. היעדר המיקוד מוביל לכך שכל נושא נידון באופן שטחי, ושזירתם של כלל הנושאים יוצרת תחושה של עומס ומחנק הפוגמים קשות בחוויית הקריאה.
אין ספק שליונה יש כישרון כתיבה, רגישותו למצבים אנושיים והכרתו הן עם התרבות הישראלית והן עם הפלסטינית מקנות לו אדנים מבוססים לכתיבה ספרותית השעונה על ידע וחוויה. אולם בספר זה  ידענותו האקדמית בעוכריו משום שהיא הופכת את הספר למיזוג לא מוצלח בין מחקר אקדמי ליצירה ספרותית. דבר הבא לידי ביטוי בתיאור יתר של מקורותיהם הסוציולוגים של הדמויות, רשימות מכולות ארוכות של אינטלקטואלים ערבים מתקופות שונות וכמובן הציטטות הארוכות משירת ערב.  אני מאמין שמעורבות מוגברת של עורך היה יכול להיטיב את הספר ולהשאיר על רצפת חדר העריכה פסקאות שלמות שמקומן בחדרי ההרצאות ולא בין דפיו העדינים של רומן הבא לגשר בין עולמו של הקורא לבין הדמויות המתנהלות לאורכו.
 למרות כל זאת מצאתי את רומן הביכורים של יונה כרומן מעניין הפותח צוהר בעיקר לעולמם של הפלסטינים החיים מעבר למחסומים וגדרות ההפרדה, כל זאת מבלי ליפול לקלישאות נבובות. התיאורים הראליסטים מחד ושימת לב לניואנסים בדיאלוגים מאידך, מזכים את הקורא בהבלחות ספרותיות מעניינות. יחד עם זאת אלו החפצים ברומן מהוקצע יצטרכו ככל הנראה לחפשו במקומות אחרים, או להמתין לספרו הבא שבו בתקווה יעשה שימוש רב יותר בעורך פרוזאי שימרק את הכתיבה  ויוציא ממנה את המרגליות הטמונות בה.

יוסי יונה, לא זמן טוב לאהבה, הקיבוץ המאוחד, 2015, 310 עמ'

זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים- מירה מגן בוחנת שוב את קשריה עם ריבונו של עולם


תקופת החגים היא ירח הדבש לאוהבי ספר, שעות הקריאה מתרבות והמבצעים צובעים את חנויות הספרים בשלל צבעים ההופכים את הכניסה בשעריהם לחוויה של ממש. בעודי עומד בקו הקופות צדה עיני מבצע על ספרה האחרון של מירה מגן, אחותו של הנגר, שצאתו לאור חמקה ממני בשל שטף הספרים המגיח חדשות לבקרים וכל ספר מעולה, של סופרת אהובה ממתין בערימת המבצעים של 29.90 ₪, בתחושה של חדווה ושמחה לקחתי אותו לביתי בציפיה לכמה שעות של חסד בהן אוכל לצלול בין דפיו.  
מירה מגן היא מהסופרות החביבות עלי בספרות הישראלית הנכתבת בימים אלו, כוחה מצוי ביכולתה לשלב בין עלילה קולחת לבין דמויות הבנויות לעילא. בכל אחד מספריה היא מפגישה את הקורא עם דמויות שלכאורה אין בהן דבר המייחד אותן משאר באי עולם. הן אינן הרפתקניות, לא צולחות נהרות ולא מפענחות קודים סודיים הן חיות במרחב בו אנו חיים ומתנהלות במסגרת חיים שמוגדרים על פי רוב, חיי יום יום. ימיהן אינן רצופים בדרמות החורגות מאירועים המוכרים לנו מחיינו אנו או לכל היותר מחיי שכננו. אם כן מדוע הן מעניינות, מדוע להשקיע בהן שעות ארוכות של כתיבה, ייסורי נפש ועריכה? את התשובה ניתן למצוא ביצירות כדוגמת ספרה האחרון, אחותו של הנגר (זמורה ביתן, 2015) המצליח דרך עלילות היום יום לפתוח לנו צוהר נוסף לעולם בו אנו חיים, להעשיר את קיומנו ולפתוח בפנינו אפיקים חדשים דרכם אנו יכולים להתבונן בקיום האנושי. זוהי ספרות במיטבה המשלבת באופן מדויק בין חוויה רגשית לבין גירוי אינטלקטואלי המעודד את הקורא לצאת מנקודת הנוחות שלו ולחשוב על סביבתו ועולמו לא מתוך נקודת התבוננות מרוחקת אלא מתוך חוויה נוכחות קיומית
במרכזה של העלילה ניצבת, נאווה, אלמנה טריה ששכלה בתאונה את בעלה ובנה הפעוט. החלל שנוצר בחייה האישים בעקבות אובדנם המפתיע מוביל להתנתקותה מחייה המרוטשים, דבר הבא לידי ביטוי בפרישתה מעבודתה כמעצבת פנים ופנייתה לעבודה כקופאית בסופר שכונתי. בנוסף לשינוי התעסוקתי היא  נוטשת את דירתה הנוחה ומעתיקה את מגוריה למושב זקנים השוכן בין דקלים תמירים לאורות ניאון מהבהבים. המעבר החד מעולמה הבורגני והמסודר, לעולמם של קשישים הנמצאים בישורת האחרונה של חייהם מזמן לנאווה שורה של מפגשים מרתקים המסייעים לה לבחון את חיה מזוויות מבט שונות. מלבד מערכות היחסים הנרקמות עם באי בית האבות, קושרת נאווה ידידות אמיצה עם חברתה לעבודה, אולה, גרושה בראשית שנות השלושים לחייה התרה אחר נתיבי מילוט מחיי הדלות החומרית אליהם נקלעה בשל נסיבות חייה המורכבות. השתיים מפתחות מערכת יחסים המושתת על אהבה וחמלה  המצליחות  לגשר על פערי השפה והתרבות שלכאורה מפרידים ביניהן. לגלריית הדמויות מצטרף, שלומי, אסיר משוחרר העובד בנגרית אחיה של נאווה. פשטותו וקשיחותו הופכים אותו למעין כומר מוודה המסייע לה להתמודד עם חיה שסטו מנתיבם.
בשפתה הרגישה והקשובה מצליחה גם הפעם מגן לקשור קשר אמיץ בין הדמויות, ולהפוך את השגרתי למרטיט לב. כך שיחות כלאחר יד הנאמרות בקו הקופות הופכות בכתיבתה לאסופת פנינים  הפותחת מסילות ללב ולתודעה. מלבד זאת מצליחה מגן לעבור בין משלבי הלשון השונים ובכך להקנות לדמויות ממד אותנטי וייחודי, שמשמר את ייחודיותן אך אינו נופל לשבלוניות או לכתיבה סטראוטיפית המבנה את הדמויות כקריקטורות. אלא להיפך הן בנויות בצורה אמינה, רב ממדית, המקנה להם עומק המהווה את נשמת אפה של ספרות איכותית.
כמו בספריה הקודמים, גם ספרה הנוכחי מהווה זירת התגוששות עם ריבנו של עולם. שוב ושוב הגיבורים מעלים שאלות על רחמנותו של האל, והאופנים בהם הוא בוחר לנהל את עולמו. משל היה חברת ביטוח שחתמה על התחייבות עם קהל לקוחותיה החשים מרומים לאחר שהסכם ההגינות ביניהם לבינו לא קויים. לאורך הקריאה הרגשתי שקטעי ההתחשבנות הללו אינם תורמים לקידומה של העלילה או לפיתוחן של הדמויות. מלבד זאת  השימוש שנעשה בהקשרים אלו בשפה מעולמות התפילה והיצירה התלמודית פגמו בשטף הקריאה ופגעו באמינותן של הדמויות שלפתע נאלצו להשתמש בדיבורם בעולמות מושגים שכלל לא התאימו לשטף דיבורם הקבוע. קטעים אלו הם החלשים ביותר בספר, וטוב היו עושים מגן ו\או עורכיה לו היו גורעים אותם מהיצירה ובכך שומרים על רעננותה הייחודית, שאינה נצרכת ללקונות פובליציסטיות המורידות אותה ממעמדה כיצירה פרוזאית מהמעלה הראשונה.  
לסיכום,  אחותו של הנגר, הינו ספר נהדר השומר על מינון נכון בין רגש לבין רצף עלילתי. קראתי אותו בשקיקה וסיימתי אותו במהלך סוף שבוע אחד, לאלו החפצים בספר חכם ומעורר למחשבה בערבו של יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, ימצאו בספר זה בן ברית מובטח.
מירה מגן, אחותו של הנגר, זמורה ביתן, 2015, 317 עמ'

סוד הקסם- סיפורה של מכונת הצופן הגרמנית


 
תעלולי מרגלים מצליחים לסחוף קוראים ברחבי העולם, לעורר את הדמיון וללהטט בין המציאות הנחוות למציאות הנסתרת המצליחה להסתתר מאחורי שגרת  היום יום. לפתע, בתי קפה שכונתיים הופכים לנקודות מפגש בין סוכנים עלומים, מיתות חסרות הוד מהוות כסות לסגירת חשבונות בין ארגוני ביון חובקי עולם, ואירועים באנליים של חיי יום יום הופכים לתפאורה לעלילות מסמרות שיער .  אני מאמין שסוד כוחן של עלילות אלו הזוכות לעיסוק הולך וגובר בתרבות הפופולרית מצוי בכך שהן מצליחות להעניק למציאות היום-יומית ממד נוסף הנוצר כביכול על ידי אנשים היכולים להיות בכל עת השכן ממול שאינו משתייך לסוגת הגיבורים הקלאסיים בעלי הלסתות הגבריות ושרירי החזה המפותחים. אלא להפך היא נוצרת על ידי גיבורים צנומים וממושקפים ,בעלי יכולות פיזיות נמוכות שכוחם מצוי במחשבותיהם המתוחכמות ההופכות אותם  למוכנות לחימה משומנות המאפשרות למדינאים לרקום חלומות ולהגשימם רחוק מעין הסערה המתחוללת בשדות הקרב המסוקרים לעייפה.

 בשבעים השנים  האחרונות המיתוס של לוחמי הצללים זוכה להבניה מקיפה במסגרתה של התרבות הפופולרית, כאשר מלחמת העולם השנייה וגרורותיה מהוות אבן יסוד לכינונו של תהליך זה. בספרות העולמית זכור לטוב, ג'ון לה-קרה עם דמותו המונומנטאלית של הסוכן פילבי שכיכב במספר רומנים פרי עטו. גם הספרות העברית לא פסחה על סוגה ספרותית זו, ובין הכותבים הרבים שעוסקים בנושא ניתן למנות את שני הסופרים המפורסמים: מיכאל בר זוהר הוותיק ולאחרונה גם מישקה בן דוד (איש מוסד לשעבר שלאחר פרישתו לגמלאות פתח בקריירה ספרותית הזוכה להצלחה לא מבוטלת, שלא הצליחה לסחוף אותי אך בהחלט מיקמה אותו בראש טבלאות רבי המכר של מותחנים הנמכרים בישראל בשנים האחרונות).

עד היום בר זוהר מתחקה  אחר עלילות ריגול,  בשנות ה-70 וה-80 עיקר מרצו הוקדש לכתיבתם של מותחני ריגול שעלילתם עוסקת  מלחמת העולם השנייה. במסגרת זו ראה ספרו "מזימה- המרגל היהודי של היטלר" (אותו סיקרתי בעבר) וכן  ספרו, התעלומה (1979)  אותו הוציא תחת שם העט מיכאל ברק. בספר זה מתחקה בר זוהר אחר ניסיון הגניבה של מכונת הצופן הגרמנית, אניגמה, על ידי המודיעין הבריטי מפריז הכבושה. במרכזה של העלילה עומד מאבק מוחות בין נוכל בינלאומי הנשכר על ידי הביון הבריטי לבין קצין מודיעין גרמני הנשלח לעצור את המבצע בכל מחיר. כל זאת חודשים ספורים לפני הפלישה לנורמנדי וניסיון הסרק של גנרלים גרמנים להתנקש בהיטלר ולסיים את המלחמה לפני תבוסתה הבלתי נמנעת של גרמניה הנלחמת בשתי חזיתות זו זמנית. מאבק המוחות מוביל למרחץ דמים בו נטבחים לוחמי חופש צרפתיים, חפים מפשע וחיילים גרמנים. בין הררי הגופות, מגיחה עלילה מוקפדת ומתוחכמת המצליחה להתעלות מעבר לעלילה בסגנון ג'ימס בונד.
עם צאתו לאור  זכה הספר לתהודה רחבה ואף עובד למדיום קולנועי ,לאורך השנים וככל הנראה ללא קשר ישיר לכתיבתו של בר זוהר, עובד סיפורה של האניגמה והניסיונות של בעלות הברית להשיגה ללפחות שלושה עיבודים קולנועיים וספרותיים שזכו להצלחה מסחרית לא מבוטלת(The Imitation Game-2014. Sekret  Enigmy ) אני משער שבשל ההתעניינות הציבורית שנמשכה לאורך השנים ויציאתו של עיבוד קולנועי נוסף פרי יוזמתם של מפיקים אמריקאים שראו את הפוטנציאל העסקי הגלום בסיפור,  החליטה הוצאת הספרים מגל  להוציא את הרומן לאור בשנית וכך  בשנת  2009  ראה אור ספרו של בר-זוהר בהוצאה מחודשת תחת השם, אניגמה.  

בר זוהר הינו כותב מיומן והוא יודע לרקום עלילת מתח מחומרי גלם ראויים ובמינונים נכונים. הנוסחה המשלבת בין נשים יפות, מקצב עלילתי, דיוק בפרטים ההיסטוריים וגלריה של דמויות המתאימות לנסיבות ההיסטוריות מצליחות לכונן מותחן טוב הסוחף את הקורא ומשאיר אותו ער עד לשעות הקטנות על מנת לעבור מזירת התרחשות אחת לשנייה. יחד עם זאת לצד ההשקעה הרבה במקצב העלילתי המחבר לא השקיע די הצורך בבניית הדמויות הנשארות שטוחות ולא מפותחות. יש שיאמרו שזהו ייחודו של  מותחן ריגול השם את יהבו על המקצב העלילתי ופחות על בניית הדמויות אולם לדעתי זהו קו פרשת המים בין ספרות ריגול טובה מאוד (ג'ון לה-קרה) לבין ספרות ריגול טובה שאינה מצליחה להתרומם מעבר לממד העלילתי הצר. יש שיאמרו שדי להם בכך כאשר הם לוקחים עימם ספר טיסה או ספר המגשר בין יומם העמוס לבין השינה המיוחלת. ייתכן שהצדק עימם אך לאלו החפצים ברומן עמוק יותר, כתיבתו של בר זוהר לא תענה על הצורך ועליהם להמשיך ולתור אחר סופרים אחרים. אולם לאלו החפצים בקריאה קלה ומהנה, אניגמה, של בר זוהר מצטרף למדף עמוס של ספרים פרי עטו הפועלים על פי כללי הז'אנר תוך שהם סוחפים  קוראים נלהבים בארץ ובעולם הנהנים מהריגוש, ורואים בספרות כלי בידורי העומד בדיוטא אחת עם סדרות טלוויזיה וסרטים שאינם משאירים רושם גדול לאחר זמן, אך בהחלט מספקים שעות של הנאה.

מיכאל בר זוהר, אניגמה, מגל, 2009, 206 עמ'.