זוכרנו לחיים מלך חפץ בחיים- מירה מגן בוחנת שוב את קשריה עם ריבונו של עולם

תקופת החגים היא ירח הדבש לאוהבי ספר, שעות הקריאה מתרבות והמבצעים צובעים את חנויות הספרים בשלל צבעים ההופכים את הכניסה בשעריהם לחוויה של ממש. בעודי עומד בקו הקופות צדה עיני מבצע על ספרה האחרון של מירה מגן, אחותו של הנגר, שצאתו לאור חמקה ממני בשל שטף הספרים המגיח חדשות לבקרים וכל ספר מעולה, של סופרת אהובה ממתין בערימת המבצעים של 29.90 ₪, בתחושה של חדווה ושמחה לקחתי אותו לביתי בציפיה לכמה שעות של חסד בהן אוכל לצלול בין דפיו.  

מירה מגן היא מהסופרות החביבות עלי בספרות הישראלית הנכתבת בימים אלו, כוחה מצוי ביכולתה לשלב בין עלילה קולחת לבין דמויות הבנויות לעילא. בכל אחד מספריה היא מפגישה את הקורא עם דמויות שלכאורה אין בהן דבר המייחד אותן משאר באי עולם. הן אינן הרפתקניות, לא צולחות נהרות ולא מפענחות קודים סודיים הן חיות במרחב בו אנו חיים ומתנהלות במסגרת חיים שמוגדרים על פי רוב, חיי יום יום. ימיהן אינן רצופים בדרמות החורגות מאירועים המוכרים לנו מחיינו אנו או לכל היותר מחיי שכננו. אם כן מדוע הן מעניינות, מדוע להשקיע בהן שעות ארוכות של כתיבה, ייסורי נפש ועריכה? את התשובה ניתן למצוא ביצירות כדוגמת ספרה האחרון, אחותו של הנגר (זמורה ביתן, 2015) המצליח דרך עלילות היום יום לפתוח לנו צוהר נוסף לעולם בו אנו חיים, להעשיר את קיומנו ולפתוח בפנינו אפיקים חדשים דרכם אנו יכולים להתבונן בקיום האנושי. זוהי ספרות במיטבה המשלבת באופן מדויק בין חוויה רגשית לבין גירוי אינטלקטואלי המעודד את הקורא לצאת מנקודת הנוחות שלו ולחשוב על סביבתו ועולמו לא מתוך נקודת התבוננות מרוחקת אלא מתוך חוויה נוכחות קיומית. 

במרכזה של העלילה ניצבת, נאווה, אלמנה טריה ששכלה בתאונה את בעלה ובנה הפעוט. החלל שנוצר בחייה האישים בעקבות אובדנם המפתיע מוביל להתנתקותה מחייה המרוטשים, דבר הבא לידי ביטוי בפרישתה מעבודתה כמעצבת פנים ופנייתה לעבודה כקופאית בסופר שכונתי. בנוסף לשינוי התעסוקתי היא  נוטשת את דירתה הנוחה ומעתיקה את מגוריה למושב זקנים השוכן בין דקלים תמירים לאורות ניאון מהבהבים. המעבר החד מעולמה הבורגני והמסודר, לעולמם של קשישים הנמצאים בישורת האחרונה של חייהם מזמן לנאווה שורה של מפגשים מרתקים המסייעים לה לבחון את חיה מזוויות מבט שונות. מלבד מערכות היחסים הנרקמות עם באי בית האבות, קושרת נאווה ידידות אמיצה עם חברתה לעבודה, אולה, גרושה בראשית שנות השלושים לחייה התרה אחר נתיבי מילוט מחיי הדלות החומרית אליהם נקלעה בשל נסיבות חייה המורכבות. השתיים מפתחות מערכת יחסים המושתת על אהבה וחמלה  המצליחות  לגשר על פערי השפה והתרבות שלכאורה מפרידים ביניהן. לגלריית הדמויות מצטרף, שלומי, אסיר משוחרר העובד בנגרית אחיה של נאווה. פשטותו וקשיחותו הופכים אותו למעין כומר מוודה המסייע לה להתמודד עם חיה שסטו מנתיבם.

בשפתה הרגישה והקשובה מצליחה גם הפעם מגן לקשור קשר אמיץ בין הדמויות, ולהפוך את השגרתי למרטיט לב. כך שיחות כלאחר יד הנאמרות בקו הקופות הופכות בכתיבתה לאסופת פנינים  הפותחת מסילות ללב ולתודעה. מלבד זאת מצליחה מגן לעבור בין משלבי הלשון השונים ובכך להקנות לדמויות ממד אותנטי וייחודי, שמשמר את ייחודיותן אך אינו נופל לשבלוניות או לכתיבה סטראוטיפית המבנה את הדמויות כקריקטורות. אלא להיפך הן בנויות בצורה אמינה, רב ממדית, המקנה להם עומק המהווה את נשמת אפה של ספרות איכותית.

כמו בספריה הקודמים, גם ספרה הנוכחי מהווה זירת התגוששות עם ריבנו של עולם. שוב ושוב הגיבורים מעלים שאלות על רחמנותו של האל, והאופנים בהם הוא בוחר לנהל את עולמו. משל היה חברת ביטוח שחתמה על התחייבות עם קהל לקוחותיה החשים מרומים לאחר שהסכם ההגינות ביניהם לבינו לא קויים. לאורך הקריאה הרגשתי שקטעי ההתחשבנות הללו אינם תורמים לקידומה של העלילה או לפיתוחן של הדמויות. מלבד זאת  השימוש שנעשה בהקשרים אלו בשפה מעולמות התפילה והיצירה התלמודית פגמו בשטף הקריאה ופגעו באמינותן של הדמויות שלפתע נאלצו להשתמש בדיבורם בעולמות מושגים שכלל לא התאימו לשטף דיבורם הקבוע. קטעים אלו הם החלשים ביותר בספר, וטוב היו עושים מגן ו\או עורכיה לו היו גורעים אותם מהיצירה ובכך שומרים על רעננותה הייחודית, שאינה נצרכת ללקונות פובליציסטיות המורידות אותה ממעמדה כיצירה פרוזאית מהמעלה הראשונה.  

לסיכום,  אחותו של הנגר, הינו ספר נהדר השומר על מינון נכון בין רגש לבין רצף עלילתי. קראתי אותו בשקיקה וסיימתי אותו במהלך סוף שבוע אחד, לאלו החפצים בספר חכם ומעורר למחשבה בערבו של יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, ימצאו בספר זה בן ברית מובטח.

מירה מגן, אחותו של הנגר, זמורה ביתן, 2015, 317 עמ'