חפש בבלוג זה

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת


פקעת של סודות, אליאס ח'ורי, תרגם יהודה שנהב-שהרבני, מכון ון ליר, 2016,
נפילתם של צאדם חוסיין בעיראק ומועמאר קדאפי בלוב, בישרו את פתיחתה של תיבת פנדורה שהלאומיות הערבית הצליחה להשאיר סגורה במשך עשרות שנים. עם התערערותן של מדינות הלאום בין בעקבות פלישתם של מעצמות חוץ ובין בעקבות התקוממויות פנימיות, המחלוקות האתניות והדתיות שהיו חבויות מתחת לשטח התפרצו במלוא עוצמתן. גלי  ההרס והזעם שבאו בעקבות זאת  הכו בזה אחר זה את המשטרים השברירים בסוריה, מצרים ועתה גם בלבנון. חושפים מבלי רחם את הבריתות הרופפות שהתקיימו על מנת לקיים את  מדינות הלאום שהסתופפו תחת דגל, הימנון ומנהיגות כריזמטית שהבטיחה להמונים זהות ושייכות. הללו נפלו כמגדל קלפים עם בואן של רוחות הזעם שהביאו עימן את קולות המלחמה והקיטוב. כבספרו הקודם , פנים לבנות (הקיבוץ המאוחד, 2014)  גם בספרו הנוכחי, פקעת של סודות (ואן ליר, 2016), הסופר  הלבנוני, אליאס ח'ורי, לוקח את הקורא  למאבקים הבינ-עדתיים המבתרים את לבנון  מזה מאות בשנים ומקבלות ביטוי בדורנו במלחמת האזחרים של 1979 שעודנה מעצבת את פני המשטר והחברה הלבנונית היום.
מסעו של ח'ורי אינו מתנהל בדרך המלך אלא דווקא בקרב דמויות שוליים כאיבראהים נאצר הערירי, נורמה עבד אלמסיח שחיכתה עד בוש שאבראהים שיגאל אותה מרווקותה, חנא אלסאלמן אלמאלח הסנדלר השכונתי המשמש מלבד אומנתו  כצלע במשלוש האהבים של נורמה ואיבראהים. לצידן טווה המחבר את סיפורם של דמויות שוליים נוספות כזונות ומבריחי גבול המקבלות פנים וזהות בינות לדפים. העלילה הראשית ועלילת המשנה  זורמת  לאורכו של החיבור כנהר נסתר המניע זרמי עומק שרק מעטים מבחינים בו.  כסופר הקולומביאני ,גבריאל גארסיה מרקס, גם חו'רי מטשטש את הדיכוטומיה בין דמיון למציאות, בין פנטזיה לריאליזם, בין העבר להווה. כך מיטלטל הסיפור בין מלחמות האזרחים המבתרות את הארץ מ-1860 ועד למלחמת האזרחים של 1979.

על אף שהספר איננו עב משקל התקשיתי מאוד לסיימו לאחר קריאת שמונים העמודים הראשונים, הקריאה בספרו שינתה את פניה מהליכה קלילה בפארק למסלול למיטיבי לכת. השתרגותם של הסיפורים והדמויות אלו באלו, ושילובן של רמיזות לעולמות  תרבותיים כה מגוונים הפכו את החיבור למבוך אינטלקטואלי ותרבותי בו הלכתי לאיבוד. בשלבים מסוימים נשארתי רק עם הממד האסתטי של הסיפורים עצמם וללא כל הבנה להיכן מתקדמת העלילה אם בכלל. בשונה מספרות ריאליסטית, הבילוש אחר מותו של איבראהים לא הביא עימו כל פתרון, עד לכדי כך שהבנתי שפיענוחו של המוות הוא חסר משמעות ממש כמו החיים המתוארים. מלבד תחושת הכאוס לא הצלחתי לדלות תובנות משמעותיות או ידע שילווה אותי והדבר בהחלט עורר בי תיסכול שכמעט והרפה את ידי לאורכה של הקריאה.
ייתכן שחובבי גרסיה ימצאו בספר עניין משום שהם יראו כיצד הספרות הלטינית מבית מדרשו של הסופר הדרום אמריקאי מקבלת תפנית ופרשנות מזרח תיכונית. כך עלילות, מאה  שנים של בדידות,  נדדו להם ממחוזות העיר הדמיונית של מרקס  להרי השריף של לבנון. גם השימוש בארוטיקה שמאפיינת  את כתיבתו של מרקס זלגה לחיבור, אולם השימוש התכוף במין כדי לסמן נקודות מפנה בעלילה, הפכו את טכניקת הכתיבה החושנית למעשה שבשגרה ובכך נטלו את עוקצו וטעמו. השימוש הרשלני בתעלולי הכתיבה של מרקס הופכים את הספר לחיקוי זול ההופך בהדרגה לחוסר טעם מביך.
עם סיומה של הקריאה אני מתקשה להבין מדוע מכון ון-ליר שבחר לפתוח בתרגומה של ספרות ערבית בת ימנו, תחת סדרת הספרים "מכתוב" מתוך כוונה לגשר בין התרבויות השוכנות  לצידנו.  בחר דווקא ביצירה בלתי נגישה של סופר שכבר תורגם מספר פעמים לעברית תחת הוצאות אחרות. הבחירה בו מציבה את סדרת מכתוב כסדרה אוונגרדית המכוונת את פניה לקבוצה קטנה של אינטלקטואלים בעלי טעם מעודן, השומרים על מרחבם המנותק מההמון.  אני מאמין  שדווקא בתקופה בה מתגבהות החומות, והיכולת של הציבור היהודי להבין את שכניו מעבר לסטראוטיפים המקובלים הולכת ומצטמצמת, ספרות המדגישה את חיי היום יום ומאובחנת בריאליזם ובשלד עלילתי מובחן יכולה לסייע במידה רבה יותר לשיח הבינ-תרובתי. וזאת לעומת כתיבתו הייחודית של ח'ורי המתאימה ליחידי סגולה (שאף אני לא נמנה עליהם).
לסיכום, התהפכות החברתיות להם אנו עדים בשנים האחרונות ששורשיהן נטועים עמוק באדמתו של המזרח התיכון, עדיין מחכות לסופר שיאפשר לקורא הנבוך לפתוח צוהר לעברן. עם קצת פחות התחכמות ואלטיזם המשתמש בפשוטי העם כתפאורה להפגנת וירטואוזיות פרוזאית היינו יכולים לצאת עם עלילה מרתקת שתאתגר את השיח ותאפשר לקורא הישראלי להבין ולו במעט את שכניו מצפון.
  



מתנשא מעל הקלישאות

שגיא כהן, כולם נשא הרוח, עם עובד, 2016 198 עמ'
העיסוק הספרותי בחיפוש אחר זהות במהלך גיל ההתבגרות הפך לקלישאה חבוטה וידוע מראש. באופן קבוע  ניצב  במרכז העלילה גיבור הבוחן את אמונותיו  באמצעות שורה של התנסויות המעמידות במבחן את "האני" המדומיין שהיה מנת חלקו בשנות ילדותו. על פי רוב דרך החתחתים  אותה עובר הגיבור רצופה במהמורות מיניות, אתיות ועלילתיות ההופכות את הדרך למסע  מתמשך הבוחן את הגבולות פעם אחר פעם. סוגה ספרותית זו שתחילתה ברומני הגרמנים של ראשית המאה ה-20, קנתה לה אחיזה בכל רחבי העולם המערבי וביטוייה באו לידי ביטוי ברומנים כדוגמת "התפסן בשדה השיפון" ו"אל תיגע בזמיר" שהפכו במהרה לרבי מכר ולאייקונים תרבותיים. תופעה זו לא פסחה על מחוזותינו העבריים והיא שירשתה בראשית שנות המדינה את האתוס הציוני במלוא מרצה בספרים שהפכו לקנונים כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ואחרים. בעשרים השנים האחרונות סיפורי ההתבגרות הרחיבו את מעגלי ההתייחסות שלהם ולפתע גילינו שגם מתבגרים בשכונות מוחלשות, בריכוזים חרדיים בירושלים ובהתנחלויות מבודדות בשומרון עוברים תהליכי התבגרות על פי התבנית המוכרת.  כך כפיטריות אחרי הגשם צצו יצירותיהם של שרה שילה, דודי בוסי ודב אלבויים ולאחרונה גם ספרו של שגיא כהן, "כולם נשא הרוח" (עם עובד, 2016).
במרכז ספרו של כהן ניצב, מושיקו, נער מתבגר בן למשפחה מזרחית המתגוררת בהתנחלות "בית חשמונאי" השוכנת על טהרתה האידיאולוגית במעלה אחת הגבעות ביו"ש. הסיפור מסופר בגוף ראשון בו נגלים קורותיו של מושיקו לאורכו של גיל ההתבגרות המייסר. החיים בקהילה סגורה ולאחר מכן בפנימית הישיבה מצריכים אותו לבחון שוב ושוב את מקומו כיחיד אל מול הקבוצה. פעם אחר פעם הוא מרפרף בין הגבולות פעם עם חוברת פורנו ופעם בליטופים עם חבריו לחדר הישיבה. על אף הפיתוי להימשך לתלם, הזהות המינית, שנחרש זה מכבר ביצירותיו של דב אלבויים (זמן אלול) כהן מצליח לפלס לעלילתו דרך עצמאית וזאת הודות להוספתם של נדבכים נוספים לעלילה, כדוגמת: היחסים של אמו של מושיקו עם האליטה של היישוב סביב סוגיות של אמונה ויחס לערבים, היחסים הנרקמים בין הר"מים לבין תלמידיהם וכמובן הרצון של הגיבור למצוא את זהותו הייחודית במקום בו הזהויות נגזרות מקטלוג מובחן וברור.
כוחו המרכזי של הרומן טמון ביכולתו של כהן להיכנס לעולמן של הדמויות ולהתחקות בדייקנות מרשימה אחר המשלבים הלשוניים ואופני מחשבתם של גיבוריו. כמי שגדל בציונות הדתית יכולתי ממש לראות את הדמויות קמות לתחייה לנגד עיני. החל מרב היישוב ועד לרב אריה המנסה לבצר את עולמם הרוחני של תלמידיו הנאבקים ברוחות הזמן. בעיקר אהבתי את החלקים המתארים את הרבנים הצעירים המלמדים בישיבה המנסים בכוחותיהם הדלים לבנות מסד אמוני לתלמידיהם המתלבטים בזהותם. רצונם לנתב את תשוקותיהם לכיוונים של פעולה דתית מניעה את הרבנים לכלות את שאלותיהם בעיסוק בלתי פוסק בעשיה לאומית ובפרקטיקה דתית המהוות סם מאלחש עד להתברגנות המקבעת של נישואין ואחריות לפרנסת הבית.

הודות לכתיבתו המיומנת מצליח המחבר לחשוף את  הפער בין השיח "בגובה העיניים" לבין ההתבצרות מאחורי דוגמות דתיות פשטניות, גזענות ולאומיות רדיקאלית. כך גבולות ההכלה מסתיימים ברגע שהשיח עובר ממחוזות התיאוריה למציאות החיים. בית הכנסת האשכנזי אינו מאפשר לאב לקרוא את ההפטרה על פי הנוסח הספרדי, התלמיד בעל הנטיות מורחק מהלימודים, והאם המשוחחת עם תלמידיה על שלום מורחקת מהכיתה. חשיפת הפערים התהומיים בין החזון למציאות הופכת את הרומן ליצירה שאינה נופלת במלכודות הקלישאה האורבת ליצירת התבגרות מעין זו. כישרונו של המחבר לתבל את ניתוחיו החדים בהומור ובחמלה, שמרו על האיזון שבין ביקורת חברתית העלולה להיות מייגעת לבין חוויה ספרותית המשלבת הנאה ושעשוע.
למרות ההנאה הרבה שהפקתי לאורכה של הקריאה ניכר שזו יצירת ביכורים ועל כן דמויות המשנה המאכלסות את הסיפור (האחות, האב, האם) נשארות שטוחות וכמעט לא מפותחות וזאת על אף שיש להם תפקיד משמעותי בהתפתחותה של העלילה.

לסיכום, "כולם נשא הרוח", הינה יצירה מהנה המשלב  בטוב טעם בין ביקורת חברתית נוקבת לבין הומור ועלילה סוחפת. אני מאמין שיכולותיו הגבוהות של כהן בתווית עלילה, בהקפדה על שפה אותנטית וביצירת מתח מובנה הכופה על הקורא לעבור מעמוד לעמוד במהירות, יזמנו לנו בעתיד עוד יצירות משובחות שיצאו מתחת לידיו האמונות.