מתנשא מעל הקלישאות

שגיא כהן, כולם נשא הרוח, עם עובד, 2016 198 עמ'

העיסוק הספרותי בחיפוש אחר זהות במהלך גיל ההתבגרות הפך לקלישאה חבוטה וידוע מראש. באופן קבוע  ניצב  במרכז העלילה גיבור הבוחן את אמונותיו  באמצעות שורה של התנסויות המעמידות במבחן את "האני" המדומיין שהיה מנת חלקו בשנות ילדותו. על פי רוב דרך החתחתים  אותה עובר הגיבור רצופה במהמורות מיניות, אתיות ועלילתיות ההופכות את הדרך למסע  מתמשך הבוחן את הגבולות פעם אחר פעם. סוגה ספרותית זו שתחילתה ברומני הגרמנים של ראשית המאה ה-20, קנתה לה אחיזה בכל רחבי העולם המערבי וביטוייה באו לידי ביטוי ברומנים כדוגמת "התפסן בשדה השיפון" ו"אל תיגע בזמיר" שהפכו במהרה לרבי מכר ולאייקונים תרבותיים. תופעה זו לא פסחה על מחוזותינו העבריים והיא שירשתה בראשית שנות המדינה את האתוס הציוני במלוא מרצה בספרים שהפכו לקנונים כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ואחרים. בעשרים השנים האחרונות סיפורי ההתבגרות הרחיבו את מעגלי ההתייחסות שלהם ולפתע גילינו שגם מתבגרים בשכונות מוחלשות, בריכוזים חרדיים בירושלים ובהתנחלויות מבודדות בשומרון עוברים תהליכי התבגרות על פי התבנית המוכרת.  כך כפיטריות אחרי הגשם צצו יצירותיהם של שרה שילה, דודי בוסי ודב אלבויים ולאחרונה גם ספרו של שגיא כהן, "כולם נשא הרוח" (עם עובד, 2016).

במרכז ספרו של כהן ניצב, מושיקו, נער מתבגר בן למשפחה מזרחית המתגוררת בהתנחלות "בית חשמונאי" השוכנת על טהרתה האידיאולוגית במעלה אחת הגבעות ביו"ש. הסיפור מסופר בגוף ראשון בו נגלים קורותיו של מושיקו לאורכו של גיל ההתבגרות המייסר. החיים בקהילה סגורה ולאחר מכן בפנימית הישיבה מצריכים אותו לבחון שוב ושוב את מקומו כיחיד אל מול הקבוצה. פעם אחר פעם הוא מרפרף בין הגבולות פעם עם חוברת פורנו ופעם בליטופים עם חבריו לחדר הישיבה. על אף הפיתוי להימשך לתלם, הזהות המינית, שנחרש זה מכבר ביצירותיו של דב אלבויים (זמן אלול) כהן מצליח לפלס לעלילתו דרך עצמאית וזאת הודות להוספתם של נדבכים נוספים לעלילה, כדוגמת: היחסים של אמו של מושיקו עם האליטה של היישוב סביב סוגיות של אמונה ויחס לערבים, היחסים הנרקמים בין הר"מים לבין תלמידיהם וכמובן הרצון של הגיבור למצוא את זהותו הייחודית במקום בו הזהויות נגזרות מקטלוג מובחן וברור.

כוחו המרכזי של הרומן טמון ביכולתו של כהן להיכנס לעולמן של הדמויות ולהתחקות בדייקנות מרשימה אחר המשלבים הלשוניים ואופני מחשבתם של גיבוריו. כמי שגדל בציונות הדתית יכולתי ממש לראות את הדמויות קמות לתחייה לנגד עיני. החל מרב היישוב ועד לרב אריה המנסה לבצר את עולמם הרוחני של תלמידיו הנאבקים ברוחות הזמן. בעיקר אהבתי את החלקים המתארים את הרבנים הצעירים המלמדים בישיבה המנסים בכוחותיהם הדלים לבנות מסד אמוני לתלמידיהם המתלבטים בזהותם. רצונם לנתב את תשוקותיהם לכיוונים של פעולה דתית מניעה את הרבנים לכלות את שאלותיהם בעיסוק בלתי פוסק בעשיה לאומית ובפרקטיקה דתית המהוות סם מאלחש עד להתברגנות המקבעת של נישואין ואחריות לפרנסת הבית.

הודות לכתיבתו המיומנת מצליח המחבר לחשוף את  הפער בין השיח "בגובה העיניים" לבין ההתבצרות מאחורי דוגמות דתיות פשטניות, גזענות ולאומיות רדיקאלית. כך גבולות ההכלה מסתיימים ברגע שהשיח עובר ממחוזות התיאוריה למציאות החיים. בית הכנסת האשכנזי אינו מאפשר לאב לקרוא את ההפטרה על פי הנוסח הספרדי, התלמיד בעל הנטיות מורחק מהלימודים, והאם המשוחחת עם תלמידיה על שלום מורחקת מהכיתה. חשיפת הפערים התהומיים בין החזון למציאות הופכת את הרומן ליצירה שאינה נופלת במלכודות הקלישאה האורבת ליצירת התבגרות מעין זו. כישרונו של המחבר לתבל את ניתוחיו החדים בהומור ובחמלה, שמרו על האיזון שבין ביקורת חברתית העלולה להיות מייגעת לבין חוויה ספרותית המשלבת הנאה ושעשוע.

למרות ההנאה הרבה שהפקתי לאורכה של הקריאה ניכר שזו יצירת ביכורים ועל כן דמויות המשנה המאכלסות את הסיפור (האחות, האב, האם) נשארות שטוחות וכמעט לא מפותחות וזאת על אף שיש להם תפקיד משמעותי בהתפתחותה של העלילה.

לסיכום, "כולם נשא הרוח", הינה יצירה מהנה המשלב  בטוב טעם בין ביקורת חברתית נוקבת לבין הומור ועלילה סוחפת. אני מאמין שיכולותיו הגבוהות של כהן בתווית עלילה, בהקפדה על שפה אותנטית וביצירת מתח מובנה הכופה על הקורא לעבור מעמוד לעמוד במהירות, יזמנו לנו בעתיד עוד יצירות משובחות שיצאו מתחת לידיו האמונות.