הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

פקעת של סודות, אליאס ח'ורי, תרגם יהודה שנהב-שהרבני, מכון ון ליר, 2016,

נפילתם של צאדם חוסיין בעיראק ומועמאר קדאפי בלוב, בישרו את פתיחתה של תיבת פנדורה שהלאומיות הערבית הצליחה להשאיר סגורה במשך עשרות שנים. עם התערערותן של מדינות הלאום בין בעקבות פלישתם של מעצמות חוץ ובין בעקבות התקוממויות פנימיות, המחלוקות האתניות והדתיות שהיו חבויות מתחת לשטח התפרצו במלוא עוצמתן. גלי  ההרס והזעם שבאו בעקבות זאת  הכו בזה אחר זה את המשטרים השברירים בסוריה, מצרים ועתה גם בלבנון. חושפים מבלי רחם את הבריתות הרופפות שהתקיימו על מנת לקיים את  מדינות הלאום שהסתופפו תחת דגל, הימנון ומנהיגות כריזמטית שהבטיחה להמונים זהות ושייכות. הללו נפלו כמגדל קלפים עם בואן של רוחות הזעם שהביאו עימן את קולות המלחמה והקיטוב. כבספרו הקודם , פנים לבנות (הקיבוץ המאוחד, 2014)  גם בספרו הנוכחי, פקעת של סודות (ואן ליר, 2016), הסופר  הלבנוני, אליאס ח'ורי, לוקח את הקורא  למאבקים הבינ-עדתיים המבתרים את לבנון  מזה מאות בשנים ומקבלות ביטוי בדורנו במלחמת האזחרים של 1979 שעודנה מעצבת את פני המשטר והחברה הלבנונית היום.

מסעו של ח'ורי אינו מתנהל בדרך המלך אלא דווקא בקרב דמויות שוליים כאיבראהים נאצר הערירי, נורמה עבד אלמסיח שחיכתה עד בוש שאבראהים שיגאל אותה מרווקותה, חנא אלסאלמן אלמאלח הסנדלר השכונתי המשמש מלבד אומנתו  כצלע במשלוש האהבים של נורמה ואיבראהים. לצידן טווה המחבר את סיפורם של דמויות שוליים נוספות כזונות ומבריחי גבול המקבלות פנים וזהות בינות לדפים. העלילה הראשית ועלילת המשנה  זורמת  לאורכו של החיבור כנהר נסתר המניע זרמי עומק שרק מעטים מבחינים בו.  כסופר הקולומביאני ,גבריאל גארסיה מרקס, גם חו'רי מטשטש את הדיכוטומיה בין דמיון למציאות, בין פנטזיה לריאליזם, בין העבר להווה. כך מיטלטל הסיפור בין מלחמות האזרחים המבתרות את הארץ מ-1860 ועד למלחמת האזרחים של 1979.

על אף שהספר איננו עב משקל התקשיתי מאוד לסיימו לאחר קריאת שמונים העמודים הראשונים, הקריאה בספרו שינתה את פניה מהליכה קלילה בפארק למסלול למיטיבי לכת. השתרגותם של הסיפורים והדמויות אלו באלו, ושילובן של רמיזות לעולמות  תרבותיים כה מגוונים הפכו את החיבור למבוך אינטלקטואלי ותרבותי בו הלכתי לאיבוד. בשלבים מסוימים נשארתי רק עם הממד האסתטי של הסיפורים עצמם וללא כל הבנה להיכן מתקדמת העלילה אם בכלל. בשונה מספרות ריאליסטית, הבילוש אחר מותו של איבראהים לא הביא עימו כל פתרון, עד לכדי כך שהבנתי שפיענוחו של המוות הוא חסר משמעות ממש כמו החיים המתוארים. מלבד תחושת הכאוס לא הצלחתי לדלות תובנות משמעותיות או ידע שילווה אותי והדבר בהחלט עורר בי תיסכול שכמעט והרפה את ידי לאורכה של הקריאה.

ייתכן שחובבי גרסיה ימצאו בספר עניין משום שהם יראו כיצד הספרות הלטינית מבית מדרשו של הסופר הדרום אמריקאי מקבלת תפנית ופרשנות מזרח תיכונית. כך עלילות, מאה  שנים של בדידות,  נדדו להם ממחוזות העיר הדמיונית של מרקס  להרי השריף של לבנון. גם השימוש בארוטיקה שמאפיינת  את כתיבתו של מרקס זלגה לחיבור, אולם השימוש התכוף במין כדי לסמן נקודות מפנה בעלילה, הפכו את טכניקת הכתיבה החושנית למעשה שבשגרה ובכך נטלו את עוקצו וטעמו. השימוש הרשלני בתעלולי הכתיבה של מרקס הופכים את הספר לחיקוי זול ההופך בהדרגה לחוסר טעם מביך.

עם סיומה של הקריאה אני מתקשה להבין מדוע מכון ון-ליר שבחר לפתוח בתרגומה של ספרות ערבית בת ימנו, תחת סדרת הספרים "מכתוב" מתוך כוונה לגשר בין התרבויות השוכנות  לצידנו.  בחר דווקא ביצירה בלתי נגישה של סופר שכבר תורגם מספר פעמים לעברית תחת הוצאות אחרות. הבחירה בו מציבה את סדרת מכתוב כסדרה אוונגרדית המכוונת את פניה לקבוצה קטנה של אינטלקטואלים בעלי טעם מעודן, השומרים על מרחבם המנותק מההמון.  אני מאמין  שדווקא בתקופה בה מתגבהות החומות, והיכולת של הציבור היהודי להבין את שכניו מעבר לסטראוטיפים המקובלים הולכת ומצטמצמת, ספרות המדגישה את חיי היום יום ומאובחנת בריאליזם ובשלד עלילתי מובחן יכולה לסייע במידה רבה יותר לשיח הבינ-תרובתי. וזאת לעומת כתיבתו הייחודית של ח'ורי המתאימה ליחידי סגולה (שאף אני לא נמנה עליהם).

לסיכום, התהפכות החברתיות להם אנו עדים בשנים האחרונות ששורשיהן נטועים עמוק באדמתו של המזרח התיכון, עדיין מחכות לסופר שיאפשר לקורא הנבוך לפתוח צוהר לעברן. עם קצת פחות התחכמות ואלטיזם המשתמש בפשוטי העם כתפאורה להפגנת וירטואוזיות פרוזאית היינו יכולים לצאת עם עלילה מרתקת שתאתגר את השיח ותאפשר לקורא הישראלי להבין ולו במעט את שכניו מצפון.