חפש בבלוג זה

את מי משרתים מסעות הזיכרון?



ישי שריד, מפלצת הזיכרון, עם עובד, 2017, 136 עמ'
בשבתות הקיץ החמימות והארוכות הרבתי להוריד ממדף הספרים את האינציקלופדיה של השואה ולדפדף בה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. על אף העניין שגיליתי בתחום והעיסוק האינטנסיבי בו בביתנו  כאשר החל הגיוס למשלחת הבית ספרית לפולין, החלטתי שלא להצטרף לקרנבל המוות. לא הבנתי כיצד מבט על צריפים וגדרות ישפרו את הבנתי לגבי שנות השמד, כיצד הליכה ברחובות שוממים שהיהודים נעקרו מהם יפתחו צוהר לזהותי היהודית. כך כאשר המשלחת התארגנה לה ליציאה נשאבתי לחוויות נעורים והחוויה פסחה מעלי, אלו שיצאו שבו וציינו שהיה מטלטל ומשמעותי, ואלו שנשארו בארץ הקודש משכו כתף והמשיכו בחדוות הנעורים שלהם. על אף שהמסע היווה  פסגה התבגרותית בחיי תלמידי החטיבה העליונה, כתלמידים במערכת החינוך הישראלית העיסוק בנרטיב הציוני של השואה היה חלק  בלתי נפרד מתהליכים העיצוב שהמערכת העבירה אותנו מגן הילדים ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב.
מיום שאני זוכר את עצמי כתלמיד ולאחר מכן כמורה יום הזיכרון, לשואה ולגבורה, נותב להנחלת תפיסה שטחית המציגה את הדיכוטומיה בין היהודי הגלותי הצועד כצאן לטבח לבין היהודי הארץ ישראלי הלוקח אחריות על גורלו. המטסים הצבאיים מעל אושוויץ וצעדות החיים שבכותרתם לעולם לא עוד, היוו נדבך נוסף להעצמתו של מסר פשטני זה. בשם הפשטה זו צומצמה היסטוריה בת אלפי שנים לשתי שקופיות שלאחריה בפירוט רב הודגשו תהליכי ההרחקה, ההרעבה ולבסוף ההשמדה של מיליונים מבני עמנו.  

במרכז ספרו של הסופר, ישי שריד, "מפלצת הזיכרון" (עם עובד, 2017), ניצב מפעל הזיכרון הלאומי כפי שהוא מעוצב על ידי מערכת החינוך והצבא.  החיבור כתוב כמונולוג המובא כמכתב שכותב היסטוריון צעיר ונטול שם  ליו"ר יד ושם. לאורכו  מתגולל   סיפורו מיום היותו סטודנט שבשל מיעוט מלגות נדחק לחקר השואה ועד להיותו מדריך מוערך ובעל שם המתמחה במנגנון ההשמדה הגרמני  שפותח בששת מחנות המוות ברחבי פולין. ככל שהעלילה מתפתחת נחשף הקורא לאובדן שפיותו של המדריך\היסטוריון. אובדן  המאפשר לו להוריד את המסווה מעל ההבניה החברתית שעומדת מאחורי המסעות.  כך עם הסרת המסווה עולות שאלות נוקבות: מדוע הישראלים מוחלים לגרמנים מחוללי הפשע אך נוטרים טינה ושנאה לפולנים ולאוקראינים שבוודאי לא היו האדריכלים של האסון? מדוע הקורבנות זוכים לכתף קרה בעוד שמיעוט המורדים שלא זעזעו את מכונת ההרג מועלים על נס? מדוע המיקוד ההיסטורי מושם על שנות ההשמדה ולא על למעלה מאלף שנות תרבות משגשגת? ושאלת השאלות כיצד אנו היינו מתנהגים באותם שנים אם היינו גרמנים, יהודים או פולנים?  
שאלות אלו ואחרות צצות לכל אורכו של  הספר, אך ככל שהעלילה מתפתחת הן מקבלות ממדים נוספים ההופכים אותן למרכזיות ובעלות משמעות, שאלות שלא ניתן לפתור במשיכת כתף. התהליך שיוצר שריד הזכיר לי את תפיסתו של הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו כפי שזו מוצגת בספרו, תולדות השיגעון. בו מתאר פוקו את תפקידם הייחודי של המשוגעים והשיגעון בחשיפתם של מבני הכוח החברתיים שעל פי רוב נדמים כחלק מסדר העולם. הדיאלקטיקה המתקיימת  בין חשיפה לדחייה יוצרת את המתח החיוני לשימורו של המשוגע תחת פיקוח ומעקב אך יחד עם זאת היא מוצאת בו  ערך שמונע את השמדתו הסופית. גיבור הספר הנע במתיחות זו חושף ונדחה לכל אורך העלילה, תוך שדחפיו להתפרנסות וליוקרה מניעים אותו שוב מהחיבוק של הנורמטיביות לדחיה לה זוכים סוטים ומשוגעים.
לצד התהליכי החשיפה של זרמי העומק החברתיים, מצליח שריד לשזור ברומן קטעי הומור גרוטסקים המעצימים את חווית הקריאה ונותנים לה ממד נוסף של חוסר פשר ומעבר מתמיד בין מציאות לבדיון. כאשר המציאות עולה על כל דמיון הבלתי אפשרי הופך לאפשרי ושם ללעג את תבניות החשיבה המוכרות שמתגלות אז כהיום כמשענת קנה רצוץ.  
על אף מידותיו הצנומות של הרומן המאגד רק 134 עמודים, לפנינו יצירה מטלטלת, אמיצה וחדה שמצליחה לגעת בבטן הרכה של החברה הישראלית. בפחדיה, באופני הזיכרון המאפיינים אותה ובעיקר ברדידות המנתבת אותה לדבר בקלישאות נבובות השואפות לנרטיב פשטני של הם ואנחנו הן אל מול הנרצחים והן אל מול הרוצחים. המערבולת שעורך שריד בין כלל ההפרדות המלאכותיות הללו, לקחה אותי לחוויה מטלטלת ומרוכזת (קראתי את הספר בנשימה אחת) שאיימה להטביע אותי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית.
לסיכום, מפלצת הזיכרון, מאת ישי שריד  הינו ספר מופת שצריך להיות מונח לצד מיטותיהם של מחנכים, מפקדים ומקבלי החלטות שצריכים לבחון באופן אמיץ, מדוע הם בוחרים לקחת את צאן מרעיתם למרבדי המוות הפרוסים בפולין? מהו הערך החינוכי המוסף המתקבל לנוכח חיזוק תחושת הקורבנות מחד והעוצמה היהודית כיום, האם תהליכים אלו מיטיבים עם החברה הישראלית ויוצרים פה חברה טובה יותר, או שמא הם מזינים את מפלצת השנאה והגזענות בכסות של התוודעות היסטורית?

הזמנה למסע לגלויה של הברית


תוצאת תמונה עבור אנדרה נהר זהותנו היהודית
אנדרה נהר, זהותנו היהודית, תרגם מצרפתית: עזריה שמואלי, ראובן מס, 1994, 120 עמ'.
אי שם בשיעורי החינוך של שלהי כיתה י"ב, זכורים לי דברי מורי:
 "שנת המכינה המחברת בין ימי התיכון העליזים לשירות הצבאי היא שנה של עיצוב זהות, בה תבחרו את הנתיב הזהותי שיעצב את חייכם". 
מאז אותו שיעור  עברו אי אלו שנים ולמרות חיפושים אינטנסיביים אני עדיין תר אחר זהותי. הודות להוגים אקזיסטציאלים כניטשה וסארטר אליהם התוודעתי בימי התואר הראשון ולאחרונה לספריו של הפסיכולוג ואיש הרוח קארלו שטרנגר התחדדה בי ההבנה  שתהליכי העיצוב אינם מסתיימים לעולם אלא הם מהווים חוויה אקזיסטצינלאיסית בה היחיד מעצב את אישיותו כיצירה אומנותית ההולכת ומקבלת רבדים נוספים בכל שלב בחייו. ההכרה בכך שמדובר בתהליך המושפע מהמפגש המתמיד שלי עם סביבתי האינטלקטואלית והחברתית, מעודדת אותי להרחיב את מעגלי ההתנסות ולחפש אחר רשמיהם של אחרים המתעדים את מסעותיהם הזהותיים בין אם בפרוזה, בשירה או בכתיבה עיונית המדגישה את המפגש האישי של הכותבים עם הטקסטים עימם הם מתדיינים.  
ספרו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אנדרה נהר, "זהותנו היהודית" ,(ראובן מס, 1994) מהווה  אסופה מורחבת המאגדת שורה של רעיונות העוסקים בשאלות של זהות אישית, לאומית ודתית. המסות נכתבו במקורן בצרפתית בין השנים 1946 ל-1974 . לאחר עלייתו  ארצה בראשית שנות התשעים  תורגמו כתביו לעברית והופנו לקהל הקוראים העברי. עושרו הרוחני של המחבר מפגיש בפסקאות קצרות מסורות שונות ומגוונות שהתפתחו על פני מאות בשנים. המפגש  בין מסורות פילוסופיות ומיסטיות הנרתמות יחדיו להציל את האדם ממבוכת המציאות, בהחלט מעורר עניין. כך מסה אחר מסה נידונות שאלות העומדות בבסיסה של החוויה היהודית: ברית, אחריות-אישית ולאומית, תפקידן של המצוות, אופני ההתגלות של האל ועוד. אין ספק שנדרשת מיומנות גבוהה לדון בנושאים בהם עסקו ענקי רוח שיצירותיהם גודשות מדפים על מדפים ולהכניסם לפיסקאות קצרות ובהירות. על פי רוב המחבר עומד באתגר זה תוך שהוא נמנע מהפניות טרחניות (הספר נטול הערות שוליים לחלוטין) ומדיונים אזוטריים. לכל אורך הדרך הוא נאמן לתמה המרכזית של ספרו, שרטוט קווי מתאר אינטלקטואלים לסוגיית הזהות והתווית קשר ישיר בין הדיון התיאורטי לחיי המעשה של קהל הקוראים.
יחד עם זאת העושר התרבותי המזוקק ל120 עמודי הספר, היווה לא אחת  מכשול בשטף הקריאה ולעיתים הרגשתי שאני קורא יותר קטלוג המאגד רשימה של הוגים העוסקים בנושא מסוים מאשר ספר הגות.אני מאמין שעריכה יותר קפדנית המפרידה בין רשימות פנימיות והערות של המחבר לבין הספר המיועד לקבל הרחב, יכלה לסייע בחידודם של המסרים, ונותר לקוות שמהלך מעין זה יעשה אם וכאשר תצא לאור מהדורה מחודשת של כתבי, אנדרה נהר.
עושר הרעיונות מצריך קריאה זהירה וזאת על מנת שלא להחמיץ את הפנינים המסתתרים בינות לעמודי הספר. רק לשם המחשה אביא שתי דוגמאות המדגישות את יכולת הזיקוק של נהר המצליח במילים קצרות להדגיש אמירות בעלות משמעות רבה. במסגרת הדיון בספרו של פרץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, מציין נהר את חשיבותה של החוויה היהודית שאינה יכולה להישאר כחוויה אינטלקטואלית גרידא:
"אין כל ערך להגות יהודית שאינה נחווית, שאינה משתלבת בהיסטוריה ומובילה אל הקיום. מבלעדי אלה הריהי הגות חלולה" (עמ' 29).
בשורות בודדות אלו הוא מתעמת באופן חזיתי אל מול גלי החילון החפצים לדחוק את היהדות למוזיאונים וספריות ולנתקה משטף החיים עצמו. השימוש בהגותו ובסיפורו האישי של רוזנצוויג מהווים אמצעי ייחודי המקשר בין היצירה הרוחנית לבין מציאות חייו של ההוגה, כאשר אלו ואלו נשזרים לכדי מרבד מרהיב של אמירות קונקרטיות על המצב האנושי.
דוגמא נוספת ניתן למצוא בפרקים החותמים את הספר בהן נפנה המחבר לתפקידה של היהדות במחצית השניה של המאה ה-20, עת העולם אוסף את שבריו לאחר שנות הזעם והפורענות שחוללו הנאצים ועוזריהם. גם כאן  נהר, אינו מסתפק בעיון אינטלקטואלי של הכרה והתוועדות לחוכמה וליפה אלא הוא פונה לכינונה של אחריות מוסרית המהווה עבורו את המימוש של הלוז הערכי של היהדות.
 "המטרה הדתית היסודית אינה לקרב את האדם לא-ל אלא לתקן את מצבו ומעמדו כאדם[1]".
באמירה זו מדגיש  נהר את ייחוד תפיסתו היהודית אל מול תפיסות יהודיות ונוצריות שזכו לאהדה רבה בתקופה המודרנית בה נעשו ניסיונות לדחוק את היהדות מהממד החברתי-פרקטי לממד הליטורגי המתקיים בבתי הכנסת, בבתי המדרש ובד' אמותיו של היחיד.
תוצאת תמונה עבור בוברהרצון העז להחיות את הזהות היהודית באמצעות יצירת קשר גורדי בין הממד ההכרתי לבין המחויבות הערכית לאחר בין אם הוא יהודי ובין אם לאו מציבה את נהר כחלק מתנועה פילוסופית רחבה שפעלה לאורך המאה ה-20 ברחבי העולם היהודי, בתחילה במרחב הגרמני בהגותם של בובר, רוזנצוויג וסימון ומשנות החמישים בארה"ב בהגותו של אברהם יהושוע אשל ובצרפת בהגותם של אנדרה נהר ועמונאל לוינס.  הוגים אלו חדרו אט אט להיכלי האקדמיה אולם בשנים האחרונות ניכרת התעניינות רחבה בהוגתם הן במישור המחקרי והן בערבי שיח הפונים לקהלים מגוונים. אני מאמין שהאתגר האמיתי מצוי ביכולתה של הגות זו לחלחל מעבר לכותלי בתי המדרשות, ולמצוא את דרכה כפרקטיקה של מעשים אישים ופוליטים. דווקא בימים אלו בהם  אנו עדים לדחיקתם של האינטלקטואלים לשוליים ולעלייתו של שיח מתלהם, מקומה של הגותם ספרה הציבורית מתחדדת והולכת.  
לסיכום, זהותנו היהודית, מזכיר מידעון  המזמין את הקוראים למסע אינטלקטואלי מרתק המשלב בעוז בין חוויה רוחנית לבין קריאה למעשים קונקרטיים במציאות החיים של היחיד והכלל. אלו שיענו למסע יכולים לבחור בין מגוון רחב של מסלולים בין אם למיטיבי לכת במשעולי הראי"ה ובין אם במסלולים נוחים יותר המאפשרים נינוחות הטמונה בסיפורי צדיקים שאוגדו על ידי בובר וחבריו. בין כך ובין כך, עצם ההשתתפות בו טומנת בחובה משמעות למשתתף. 





[1] עמ' 90.