ישי שריד, מפלצת הזיכרון, עם עובד, 2017, 136 עמ' בשבתות הקיץ החמימות והארוכות הרבתי להוריד ממדף הספרים את האינציקלופדיה של השואה ולדפדף בה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. על אף העניין שגיליתי בתחום והעיסוק האינטנסיבי בו בביתנו כאשר החל הגיוס למשלחת הבית ספרית לפולין, החלטתי שלא להצטרף לקרנבל המוות. לא הבנתי כיצד מבט על צריפים וגדרות ישפרו את הבנתי לגבי שנות השמד, כיצד הליכה ברחובות שוממים שהיהודים נעקרו מהם יפתחו צוהר לזהותי היהודית. כך כאשר המשלחת התארגנה לה ליציאה נשאבתי לחוויות נעורים והחוויה פסחה מעלי, אלו שיצאו שבו וציינו שהיה מטלטל ומשמעותי, ואלו שנשארו בארץ הקודש משכו כתף והמשיכו בחדוות הנעורים שלהם. על אף שהמסע היווה פסגה התבגרותית בחיי תלמידי החטיבה העליונה, כתלמידים במערכת החינוך הישראלית העיסוק בנרטיב הציוני של השואה היה חלק בלתי נפרד מתהליכים העיצוב שהמערכת העבירה אותנו מגן הילדים ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב. מיום שאני זוכר את עצמי כתלמיד ולאחר מכן כמורה יום הזיכרון, לשואה ולגבורה, נותב להנחלת תפיסה שטחית המציגה את הדיכוטומיה בין היהודי הגלותי הצועד כ
המלצות, ביקורות וסקירות על פודקאסטים,סדרות בנטפליקס, סרטים, ספרי עיון, ספרי פרוזה ומדי פעם גם מחשבות על תרבות וחברה.