את מי משרתים מסעות הזיכרון?

ישי שריד, מפלצת הזיכרון, עם עובד, 2017, 136 עמ'

בשבתות הקיץ החמימות והארוכות הרבתי להוריד ממדף הספרים את האינציקלופדיה של השואה ולדפדף בה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. על אף העניין שגיליתי בתחום והעיסוק האינטנסיבי בו בביתנו  כאשר החל הגיוס למשלחת הבית ספרית לפולין, החלטתי שלא להצטרף לקרנבל המוות. לא הבנתי כיצד מבט על צריפים וגדרות ישפרו את הבנתי לגבי שנות השמד, כיצד הליכה ברחובות שוממים שהיהודים נעקרו מהם יפתחו צוהר לזהותי היהודית. כך כאשר המשלחת התארגנה לה ליציאה נשאבתי לחוויות נעורים והחוויה פסחה מעלי, אלו שיצאו שבו וציינו שהיה מטלטל ומשמעותי, ואלו שנשארו בארץ הקודש משכו כתף והמשיכו בחדוות הנעורים שלהם. על אף שהמסע היווה  פסגה התבגרותית בחיי תלמידי החטיבה העליונה, כתלמידים במערכת החינוך הישראלית העיסוק בנרטיב הציוני של השואה היה חלק  בלתי נפרד מתהליכים העיצוב שהמערכת העבירה אותנו מגן הילדים ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב.

מיום שאני זוכר את עצמי כתלמיד ולאחר מכן כמורה יום הזיכרון, לשואה ולגבורה, נותב להנחלת תפיסה שטחית המציגה את הדיכוטומיה בין היהודי הגלותי הצועד כצאן לטבח לבין היהודי הארץ ישראלי הלוקח אחריות על גורלו. המטסים הצבאיים מעל אושוויץ וצעדות החיים שבכותרתם לעולם לא עוד, היוו נדבך נוסף להעצמתו של מסר פשטני זה. בשם הפשטה זו צומצמה היסטוריה בת אלפי שנים לשתי שקופיות שלאחריה בפירוט רב הודגשו תהליכי ההרחקה, ההרעבה ולבסוף ההשמדה של מיליונים מבני עמנו.  

במרכז ספרו של הסופר, ישי שריד, "מפלצת הזיכרון" (עם עובד, 2017), ניצב מפעל הזיכרון הלאומי כפי שהוא מעוצב על ידי מערכת החינוך והצבא.  החיבור כתוב כמונולוג המובא כמכתב שכותב היסטוריון צעיר ונטול שם  ליו"ר יד ושם. לאורכו  מתגולל   סיפורו מיום היותו סטודנט שבשל מיעוט מלגות נדחק לחקר השואה ועד להיותו מדריך מוערך ובעל שם המתמחה במנגנון ההשמדה הגרמני  שפותח בששת מחנות המוות ברחבי פולין. ככל שהעלילה מתפתחת נחשף הקורא לאובדן שפיותו של המדריך\היסטוריון. אובדן  המאפשר לו להוריד את המסווה מעל ההבניה החברתית שעומדת מאחורי המסעות.  כך עם הסרת המסווה עולות שאלות נוקבות: מדוע הישראלים מוחלים לגרמנים מחוללי הפשע אך נוטרים טינה ושנאה לפולנים ולאוקראינים שבוודאי לא היו האדריכלים של האסון? מדוע הקורבנות זוכים לכתף קרה בעוד שמיעוט המורדים שלא זעזעו את מכונת ההרג מועלים על נס? מדוע המיקוד ההיסטורי מושם על שנות ההשמדה ולא על למעלה מאלף שנות תרבות משגשגת? ושאלת השאלות כיצד אנו היינו מתנהגים באותם שנים אם היינו גרמנים, יהודים או פולנים?  

שאלות אלו ואחרות צצות לכל אורכו של  הספר, אך ככל שהעלילה מתפתחת הן מקבלות ממדים נוספים ההופכים אותן למרכזיות ובעלות משמעות, שאלות שלא ניתן לפתור במשיכת כתף. התהליך שיוצר שריד הזכיר לי את תפיסתו של הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו כפי שזו מוצגת בספרו, תולדות השיגעון. בו מתאר פוקו את תפקידם הייחודי של המשוגעים והשיגעון בחשיפתם של מבני הכוח החברתיים שעל פי רוב נדמים כחלק מסדר העולם. הדיאלקטיקה המתקיימת  בין חשיפה לדחייה יוצרת את המתח החיוני לשימורו של המשוגע תחת פיקוח ומעקב אך יחד עם זאת היא מוצאת בו  ערך שמונע את השמדתו הסופית. גיבור הספר הנע במתיחות זו חושף ונדחה לכל אורך העלילה, תוך שדחפיו להתפרנסות וליוקרה מניעים אותו שוב מהחיבוק של הנורמטיביות לדחיה לה זוכים סוטים ומשוגעים.

לצד התהליכי החשיפה של זרמי העומק החברתיים, מצליח שריד לשזור ברומן קטעי הומור גרוטסקים המעצימים את חווית הקריאה ונותנים לה ממד נוסף של חוסר פשר ומעבר מתמיד בין מציאות לבדיון. כאשר המציאות עולה על כל דמיון הבלתי אפשרי הופך לאפשרי ושם ללעג את תבניות החשיבה המוכרות שמתגלות אז כהיום כמשענת קנה רצוץ.  

על אף מידותיו הצנומות של הרומן המאגד רק 134 עמודים, לפנינו יצירה מטלטלת, אמיצה וחדה שמצליחה לגעת בבטן הרכה של החברה הישראלית. בפחדיה, באופני הזיכרון המאפיינים אותה ובעיקר ברדידות המנתבת אותה לדבר בקלישאות נבובות השואפות לנרטיב פשטני של הם ואנחנו הן אל מול הנרצחים והן אל מול הרוצחים. המערבולת שעורך שריד בין כלל ההפרדות המלאכותיות הללו, לקחה אותי לחוויה מטלטלת ומרוכזת (קראתי את הספר בנשימה אחת) שאיימה להטביע אותי מבחינה רגשית ואינטלקטואלית.

לסיכום, מפלצת הזיכרון, מאת ישי שריד  הינו ספר מופת שצריך להיות מונח לצד מיטותיהם של מחנכים, מפקדים ומקבלי החלטות שצריכים לבחון באופן אמיץ, מדוע הם בוחרים לקחת את צאן מרעיתם למרבדי המוות הפרוסים בפולין? מהו הערך החינוכי המוסף המתקבל לנוכח חיזוק תחושת הקורבנות מחד והעוצמה היהודית כיום, האם תהליכים אלו מיטיבים עם החברה הישראלית ויוצרים פה חברה טובה יותר, או שמא הם מזינים את מפלצת השנאה והגזענות בכסות של התוודעות היסטורית?