מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני?

איזה מין ערבי אני?

היוצר, סייד קשוע, שוחה שנים  בביצת הזהויות שמזמן לו המרחב שבין הירדן לים. סיפורו האישי הוא סיפורו של דור שנולד בישראל לאחר 1967, עבורם מדינת  ישראל היא עובדה מוגמרת, ומלחמת 1948 היא פיסה היסטורית שנצרבה בזיכרונם כחוויה לאומית אך לא כזיכרון אישי.  מציאות חברתית זו מאתגרת את זהותם, לכל מקום אליו יפנו הם נאלצים להתמודד עם תוויות שמודבקות להם על ידי יחידים ומוסדות. "ערבי של 48" יקראו לו הפלסטינים, "ערבי" יקראו לו היהודים,"מתייהד" יקראו לו חבריו לכפר שיראו כיצד הוא משתלב בחברה היהודית והופך לבשר מבשרה. אסופת הקיטלוגים הזו יוצרת תחושת זרות תמידית המהווה קרקע פורייה להתמודדות משברית שמניבה יצירה ענפה המנסה לפרש את המציאות, ליצור קרקע יציבה למהגרים בארצם הנעים בין זהויות, אשר בכולן רגלם אינה מוצאת מנוח.

המסע המתמיד בין הזהויות השונות עובר כחוט השני לאורך ולרוחב של יצירתו של קשוע. מסדרות הטלוויזיה, "עבודה ערבית", ששודרה ב-2007 בערוץ השני, ו"התסריטאי" ששודרה בערוץ האשון  ב-2015. עובר בסרטו, ערבים רוקדים, וכלה בארבעת הרומנים פרי עטו. 

מתעלה מעל לקשליאות הנבובות

על אף שהנושא רווי במוקשים פוליטיים היכול בנקל להפוך למניפסט קלישאתי עמוס בסופרלטיבים הלקוחים משיח הזהויות הישראלי. קשוע מצליח פעם אחר פעם לחמוק מהמובן מאליו וזאת באמצעות הומור חד, חמלה לדמויות והיעדר יומרנות אומנותית. הוא אינו מנסה לרגש, להראות עומק אינטלקטואלי או לענות על ציפיותיהם של הקוראים. במקום זאת הוא פשוט מגולל סיפור שנעים לקרוא, שפותח את המחשבה שמעלה חיוך שמצד אחד נוגע במוכר אך מצד שני מצליח להביא עימו  זוויות ראיה חדשות.

התהום ההולכת ונפערת בין טירה לאלינוי

בספרו האחרון, עקוב אחר שינויים (כנרת-זמורה ביתן, 2017), ממשיך קשוע את המגמה שאפיינה את ספריו הקודמים. אולם כאן הוא יוצא מהמוכר ועובר לספר סיפור שנע בין יבשות לאחר שהגיבור ומשפחתו עוזבים את ארץ ישראל ועוברים למרחבים הקפואים של אלינוי. לצד השינוי הגיאוגרפי נישואיו עולים על סרטון, והמדינה החדשה גוזרת עליו בדידות שמתפוגגת רק כאשר הוא עוסק בכתיבת סיפורי חיים של יהודים בעלי ממון החפצים להעלות על הכתב את זיכרונותיהם. בפעולה כמעט חתרנית, הכותב משכתב את זכרונותיהם, מוסיף משלו ומערבב קטעי היסטוריה, שנמהלים בזכרונם הרופף של הלקוחות. הללו מודעים במידה מסויימת לחירות האומנותית שנטל על עצמו המחבר, אך הם משלימים איתה משום שהם אינם חותרים להכרת האמת אלא יותר מכל הם שואפים להרמוניה ולהכלה של עברם. ההכרה במוטיבציות הפנימיות של הלקוחות, פותחת פתח למפגש מרתק בין הכותב לבין מושאי הכתיבה, ובכך לצד המממד ההומוריסטי נפתחו בפני מרחבים של תובנות, על הדרכים בהם אנו מעצבים את הנרטיב האישי והלאומי שלנו. 

 נקודת המפנה בעלילה מתרחשת כאשר מחלתו המחמירה של אביו מצריכה את הגיבור בן דמותו של קשוע לשוב לישראל ולסעוד את אביו על מיטת חוליו בימיו האחרונים. המפגש המחודש עם המשפחה שנשארה מאחור בעיירה,טירה שבמשולש, פותחת פצעים ישנים ומצריכה את הגיבור להתמודד עם פרשיות עכורות מן העבר. ככל שהימים חולפים נחשפים סיפורים נוספים שמאירים באור חדש את הקרע שהוביל להגירתו הכפויה מהרחובות צרובי השמש של ארץ ישראל למרחבים הקפואים של אלינוי.

מבין ספריו הקודמים, עקוב אחר שינויים, הוא הפחות חד ומוצלח ולעיתים נראה שעריכה טובה וממוקדת הייתה עושה עימו חסד. לאורך הקריאה הרגשתי שרגעים דרמטיים ומרגשים נמהלו במלל רב מדי, שמוביל לכך שחלקים שלמים ביצירה מאבדים מייחודם. הפער האדיר בין הפוטנציאל הסיפורי שהגיע לידי הבשלה בספריו הקודמים לבין התוצאה בספר הנוכחי בהחלט הוציאו אותי עם תחושה של אכזבה. 

המהגר שתר אחר יציבות חמקמקה

למרות שהספר נופל ברמתו מיצירותיו הקודמות, עדיין קושע משמיע קול חשוב אל מול ההוויה הישראלית המנסה לא אחת ליצור מסגרת בינארית של הגדרות זהותיות. המורכבות המוצגת בסרטיו, ספריו ותוכניותיו הטלוויזיונית אינן מאפשרות לצופים לשבת בנינוחות בכיסאותיהם ולהגיד בצורה ברורה זה אנחנו וזה הם. המזיגה שמוצגת ביצירתו מראה שבכל עת מתקיימת מזיגה מודעת ובלתי מודעת. בשפה, בתרבות, בעולם האסוציאטיבי, בחיפוש שנע בלי משים בין עבר להווה. בכך דווקא חווית ההגירה אליה כה מודע קשוע, יוצרת מרחב משותף ליהודים וערבים החולקים יחדיו חוויה של הגירה וקליטה, תלישות וחיפוש. גם אם נרצה לדמות את עצמנו כילידים, אנו חברה של מהגרים שנוצרת מתוך מיזוג מתוך יחסי גומלין אליהן מפנה יצירתו של קשוע זרקור המאיר היבטים חבויים.

החיבור המפתיע הזה לא מתקיים רק מעל דפיו של הספר  אלא הוא התחולל גם  בעולם האסוציאטיבי שלי . לאורכה של הקריאה נזכרתי פעם אחר פעם בשירו של אושיק לוי, יונתן סע הביתה, שמגלם את סיפורם של ישראלים שהיגרו לארה"ב. למרות השוני בין קיבוצניקים שעברו לצפון אמריקה, מצאתי בתלישות ובגעגוע שלהם את סיפורו של קשוע. כך באופן אירוני שתי הקבוצות שמזהות את עצמן כילידות, נפגשות מתוך מקום של זרות בארץ המהגרים, היא ארה"ב (חיבור נוסף למפגש בין יהודים וערבים בארה"ב ולחיבור לארץ, ניתן למצוא ספרה של דורית רביניאן, גדר חיה) 

לסיכום, למרות שהספר איננו יצירת מופת ולעיתים המתח הסיפורי בו נמוג בשל מונולוגים ארוכים, נהנתי מאוד לקרוא אותו ומצאתי בו עניין רב. אני חושב שדווקא בימים של הקצנה והגבהת חומות הקריאה ביצירתו של קשוע היא כמשוב רוח רענן המצליח לפוגג את השרב בו אנו נתונים.