מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, כתר 2013

ישנן מלחמות הנכנסות לתוך חשבון דמים עלום, וישנן מלחמות המעצבות חברה ומשנות את פניה מהקצה אל הקצה. מלחמת יום הכיפורים משתייכת לסוג השני מלבד אלפי ההורגים, עשרות אלפי הפצועים, ומעגל רחב של  משפחות שחייהן יצאו ממסלולן לעד, מלחמת "יום הכיפורים" מהווה נקודת שבר ששינתה את פניה של החברה הישראלית בכמעט כל ממד משמעותי בספרה הציבורית.  בממד הפוליטי, ההגמוניה המפא"ניקית נסדקה וכעבור ארבע שנים הועברו מושכות השלטון לידי הימין השולט במדינה מזה ארבעים שנה. בממד התרבותי, קם דור שאינו מאמין למנהיגיו ופונה לדרכים חדשות של יצירה והתבטאות הבאים לידי ביטוי בספרות, באומנות ובוודאי במוזיקה הפופולרית.

על אף מרחק הזמן השפעתה לא תמה או התפוגגה אלא להפך בכל שנה נחשפים בפנינו היבטים חדשים של הטראומה הלאומית ששינתה את החברה הישראלית. ערוצי הטלוויזיה מייחדים לה מישדרי טלוויזיה, סרטים, אולפנים פתוחים והוצאות הספרים מוציאות עוד ועוד ספרים הדנים בה כמעט מכל זוית אפשרית. ההוצאות המרובות של ספרים וותיקים הרואים אור במהדורות חדשות או ספרים חדשים היוצאים חדשות לבקרים מעידים הן על העניין הציבורי שלא תם והן על חושיהם המחודדים של בעלי ההוצאות שזיהו את רעב לקחותיהם והם משביעים אותו מכל הבא ליד.

ספרו של מישקה בן דוד, לא ראיתי חיילים שמחים, הוא עדות מצויינת לביטויים של השניים. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1982 ומאז ראה אור במהדורות נוספות היוצאות לציון השנים שחלפו מאז תום המלחמה (לא ראיתי חיילים שמחים 2003, חיילים שמחים אנשים לא כל כך-1987), מהדורתו הרביעית יצאה ממכבשי הדפוס  בשנת 2013  בה ציינה החברה הישראלית ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים. מישקה השתתף במלחמה כקצין האזנות ומעדותו האישית המלחמה היוותה עבורו חויה מעצבת. אולם חויה זו כמעט ולא באה לידי ביטוי במאה שלושים וארבעה העמודים הכרוכים יחדיו בספרו. בינות  לשלל ההתרחשויות, התובנות הפילוסופיות, הציטוטים מפנחס שדה מסתתרים להם בצנעה שלושה עד ארבעה עמודים המתארים את המלחמה. ועל כן לקורא כמוני שרצה לקרוא זכרונות של חיילים ממלחמת יום הכיפורים מצפה אכזבה קשה. ההוצאה המחודשת של הספר כוללת אחרית דבר פרי עטו של בן דוד, נראה שבמבט לאחור המחבר מודע לפער שבין הכותרת לבין המציאות. והוא מנסה לתרץ זאת כדרכו בשלל תירוצים פסיכולוגיסטים המסבירים את הדחקתה של המלחמה כביטוי לפוסט-טראומה.  

עם סיומה של הקריאה אני יכול לומר בביטחה שבאחרית הדבר יש יותר ערך מאשר בספר עצמו, וזאת משום שבה ניתן להתחקות אחר הנרטיב שמבנה בן דוד בדבר התפתחותו האישית כאדם, כסופר וכאיש משפחה. אין ספק שהאיש חי חיים מרתקים עמוסים בחוויות, כמו כן הוא מצוייד באמביציה ובאומץ הלוקחים אותו בכל מספר שנים למרחבים חדשים ומחודשים. פעמים הוא חוקר ספרות, פעמים פילוסוף , פעמים סופר ופעמים משורר. כמרגל מיומן (בן דוד שירת במוסד שנים ארוכות) הוא מצליח להיטמע בשטח ולתת לסובבים תחושה שהוא בן בית בממלכתם. אולם מבט מפוכח, שאינו מתפתה אחר הכסות לבדה יגלה שמתחת למילים הגדולות יצירתו מסתירה עלילה קטועה וחסרה בה הקורא אינו מבין מימינו ומשמאלו.

לסיכום,  אינני מבין מדוע בשנות השבעים הספר התקבל בתרועות ניצחון, ייתכן שהייתה בו חדשנות לזמנו אולם ממרחק הזמן זהו רומן מבולבל ומשעמם שמידי פעם מגיחות ממנו תובנות משעשעות שניתן במקרה הטוב לאגד אותן  במדור קולה של אמא המצוי בכריכת ירחון החיילים "במחנה". כמו ספרים רבים שהיו בשורה לשעתם גם ספרו של בן דוד צריך להיות נחלתם של חוקרי תרבות וספרות, אולם לדעתי הוא איננו  מעורר עניין בקורא בין דורנו. אני משער שהתחבטויות הנפש בהם מצוי בן דוד הקרוע בן רצונו להיות סופר פרוזאי לבין דימויו הציבורי כמחבר מותחנים (כדוגמת ספרו ,תחנה אחרונה אלג'יר שסוקר בבלוג זה) הוביל לכך שהוצאת כתר נעתרה לבקשתו  והדפיסה פעם נוספת את ספר הביכורים שלו. אני מוכרח לציין שאני מעדיף את בן דוד מחבר המותחנים מאשר את בן דוד הפרוזאי המסתובב סחור סחור כספינה ללא קברניט בדרך לגילוי עצמי.