יהלום ספרותי- הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני (עם עובד, 2014)

מידי שנה  שוטפים את חנויות הספרים אלפי כותרים של ספרות מקור וספרות מתורגמת. עם עלייתן של ההוצאות העצמאיות מספר הכותרים רק הולך וגדל והיכולת לברור בין אוקיינוס הספרים יצירה משובחת הולכת וקטנה. לכן על פי רוב אני פונה בראש ובראשונה ליצירותיהם של סופרים שכבר קנו להם שם, ולאחר מכן אני פונה לספרים שהומלצו על ידי חברים, מבקרים, טורי אורח בעיתונות וכו' ורק לבסוף אם נשארו בי קצת כוחות נפש ומעות בארנק אני פונה להתנסויות חדשות ולרוב בחשש מפני בזבוז זמן וחיסרון כיס.  מתוך כך פניתי בחשש לקריאת ספר הביכורים  של צדוק צמח, הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני (עם עובד, 2014), ספר שזכה לשבחים אבל משקלו המועט  העלה בי את החשש שלפני אסופה בלתי גמורה שלא התגבשה לכדי ספר של ממש. אולם כבר בדפים הראשונים הוכתי באלם  ונשביתי בקסמו של הספר המהווה פנינה ספרותית המפארת את הפרוזה הישראלית.

הספר מאגד שישה סיפורים המתרחשים בתקופות ובמקומות שונים. ראשיתו בקורותיו של צייר עזוב ואומלל החי בין פירנצה למילנו בשלהי המאה ה-15, המשכו בישראל של שנות השמונים ואחריתו בגרמניה של ראשית שנות האלפיים.  ביד אומן מצליח צמח להתחקות אחר שפתם הייחודית של גיבוריו ולשלבה במרחבים ההיסטוריים בהם הם פועלים. זוהי איננה מלאכה של מה בכך בהתחשב בכך שבין סיפור לסיפור מפרידים 400 שנה, ואלפי קילומטרים. על אף מרחק הזמן  והשוני הגיאוגרפי בין העלילות, חוט שני שוזר בדוק של קסם  בין הדמויות המאכלסות את ששת הסיפורים.  כל הדמויות  כלואות בסד של שתיקה והדחקה. המילים אגורות בקרבן מאיימות להתפרץ, אך מסיבות שונות הן נשמרות במעמקי הבטן משאירות את  רישומן כמורסות חולות, כהפרשות גופניות כהתייפחויות בלתי נשלטות ועוד שלל תופעות פיזיות המדגישות שכל הדחקה סופה להתפרץ במוקדם או במאוחר. וכאשר הן מתפרצות הן שוטפות את הקורא כשיטפון מטלטלות וסוחפות אותו מארץ ציה  וציניות לגעש רגשי בלתי נשלט, להתפרקות בעיניים לחות  לרטט בשפה ולפעימות לב מואצות. נחשולי העלילה סחפו אותי במהירות וכך מצאתי את עצמי בעמודו של הספר תוך פחות מ-24 שעות מרגע תחילתו.

בספריהן של יעל הדיה ודורית רביניאן , האהובות עלי עד מאוד,  התרגשתי אך ההתרגשות שחוויתי בקריאת ספריהן  הייתה כאין וכאפס לעומת הסערה שאחזה אותי בספרו האחרון של צדוק צמח. ובעיקר בסיפור, פרח, המתאר את ההכנות לחתונתה של פרח בת יצחק ופרחה ואת הדרמה המשפחתית הנלוות ליום זה.  יצירתו היא מלאכת מחשבת מעט המחזיק את המרובה, פסיפס אנושי מורכב ומרהיב שכאשר חזיתי  בו נעתקו  המילים מפי וההכרה שלפני יצירת מופת הכתה בי במלוא עוצמתה. זוהי יצירה שראוי לשוב ולקרוא בה באיטיות, להתמכר למילותיה לצלול לנבכי הסיפורים, להשתכר מתעצומות הרגש המושקעין בה ולאחר מכן לחזור בתובנות מחודשות לעולם הסובב.

שמחתי שהסופר וההוצאה לא התפתו להוספת סיפורים נוספים לקובץ והשאירו אותו בהיקפו הקטן והמוקפד (166 עמ').  הרגשתי שהספר מזוקק ברמה כזו שכל המוסיף היה גורע מעוצמתו ועל כן ייתכן שזו הסיבה שהסיפור האחרון בספר, הרצפלד, הינו  לדעתי הסיפור החלש שבחבורה. ייתכן שפחות אהבתי את הסיפור האחרון  משום שאני סולד מדמויות אנטי-גיבוריות במובהק, הנעות בעולם באופן פאסיבי. למרות הסיפור האחרון  איכותו של הספר אינה מוטלת בספק והיא יוצאת דופן הן מבחינת יכולת הכתיבה והן מבחינת התוכן הגלום בו.

אני מקווה מאוד שהספר מהווה רק מתאבן שלאחריו נזכה לעוד יצירות נוספות פרי עיטו של הסופר המוכשר, צמח צדוק, הסולל נתיבים חדשים במשעולי הרגש באמצעות יצירתו הספרותית.  

צמח צדוק, הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני, עם עובד, 2014, 166 עמ'