אי שם אדם תר אחר זהותו

אני מאמין ששאלות הנוגעות לזהות מלוות את האדם מיום עמידתו על דעתו ועד שבינתו מסתלקת ממנו והוא נשאר כקליפה של רקמות, עצמות ודם. החיפוש אחר הזהות איננו אחיד, פעמים הוא מתקיים בעצימות גבוה ופעמים בעצימות נמוכה אך כנשמת האדם הוא אינו נפסק לעולם, רק האופנים בהם הוא מתגלה משתנים בהתאם לנסיבות החיים. ישנם רגעים המוקדשים לחיפוש אינטנסיבי כדוגמת: טיול ארוך במזרח, שיחות נפש לתוך הלילה וכו'. בעוד שלפעמים השאלות הללו מודחקות ונתחבות לקרן זווית עד לכדי שכחה. ברגעים מעין אלו  לספרות  ישנו תפקיד מהותי בהסרת האבק  המחשבתי ובקידומם לקדמת הבנה של שאלות שנדחקו מפאת צוק העיתים לקרן זווית. ספרו האחרון של זוכה פרס הנובל לספרות, ג'.מ.קוטזי, ילדותו של ישו (עם עובד, 2015) שייך בהחלט לסוגה ספרותית זו.

במרכזו של הספר ניצבות שתי דמויות, האחת מבוגרת והשנייה ילד זב חוטם. שתיהן מגיעות על סיפונה של ספינה ללא שם למדינה בלתי מוגדרת שתושביה מדברים זה עם זה בספרדית. עם הגעתם השניים מקבלים מהרשויות תעודות הנושאות שמות חדשים וכך שני הזרים הופכים לסימון ודוד. בעיר החדשה  נצרכים השניים לעבור  בינות לשיכונים, רציפי נמל, בית ספר, מרכזים קהילתיים ועוד מרחבים רבים המעלים שוב ושוב את השאלה העומדת בבסיסו של הספר, מהם הגורמים המעצבים את זהותו של האדם, והופכים אותו למי שהינו? מהם היסודות המהותיים ההופכים קבוצה של אנשים למשפחה? ועוד כהנה וכהנה שאלות הנסובות סביב הקשר שבין הסובייקט לזהותו.

שאלות אלו נידונות בעיקר באמצעות השיחות הרבות שמנהל סימון עם סביבתו, כפילוסוף היווני, סוקרטקס,  סימון מנהל בכל מקום ובכל עת שורה ארוכה של דיאלוגים שתכליתם לעורר בשומעים מחשבות ותהיות על האמונות העומדות בבסיס חייהם. פעמים שאלותיו המרובות מעוררות אי נחת או רוגז אך על פי רוב השומעים מצטרפים לשיח ומנסים לתור יחד עמו  אחר זהותם. כך דנים סימון וחבריו על מושגים כדוגמת: חברות, ערך העבודה, משפחה, ועוד כהנה וכהנה נושאים הנמצאים בלב ליבה של ההוויה האנושית. קוטזי אינו  מאמץ רק את המתודה הסוקרטית אלא הוא מסתייע גם בדיונים מבית מדרשו של הפילוסוף הידוע, אריסטו, הדן במהותו של הסובב ובהפרדה שבין מהותם של העצמים  לבין פרדיקטים כצבע, גודל וכו' המתווספים אל העצמים אך איננם משנים  ממהותם.הדיון במהותו של הסובב מהווה למעשה דיון משלים לשאלת האדם החי בעולם ומגדיר באמצעות הסובב אותו את זהותו שלו. 

כחובב פילוסופיה מצאתי בדיאלוגים הרבים המרכיבים את הספר עניין אולם כחובב ספרות הרגשתי שהעלילה מהווה פעמים רבות אך תירוץ במעבר מדיאלוג אחד למשנהו. ועל כן העלילה אינה סוחפת או מלווה בשיאים עלילתיים. באופן כתיבה זה מצטרף החיבור למסורת כתיבה דיאלוגית שהייתה מצויה ברנסאנס האיטלקי, הוקפאה ושבה במלוא הדרה לספרות של ראשית המאה ה-20, מסורת זו רואה את היצירה הספרותית כפלטפורמה לדיון פילוסופי (לדוגמא: כתיבתו של הרצל כפי שבאה לידי ביטוי בספרו אלטנוילד או משה הס בספרו רומי וירושלים). אולם בשונה ממסורות ספרותיות אלו שהונעו על ידי אידיאולוגיה ברורה, כתיבתו של קוטזי אינה מכוונת לפעולה מסוימת אלא היא משאירה את הקורא בשלב השאלות המנקרות ללא רחם מבלי לקבל תשובה ברורה ומובחנת עימה בה המחבר מבעוד מועד. היעדרותה של תשובה מן המוכן מהווה את אחת מנקודות העוצמה של החיבור שאינו נופל למלכודת קלישאתית אלא הוא שומר על ייחודו כחיבור המעורר לשאלות אך לא בהכרח כמציב תשובות. 

כבספריו הקודמים (חרפה-1999,עלומים-2004) שגם הם דנים בזהויות במשבר גם בספרו הנוכחי קוטזי אינו מציע לקוראיו דרך קיצור, הגיבורים אינם מוצאים תשובות לשאלות המטרידות את מנוחתם, אלא לכל היותר מספקים זוויות ראיה חדשות דרכם ניתן לבחון את השאלות ולהגיע באמצעותן לתובנות. פעמים התובנות העולות הינן מרתקות ומאירות עיניים ופעמים בנליות ומייגעות. בין כך ובין כך החיפוש אחר מענה מהווה את הציר המרכזי שסביבו נע הרצף העלילתי  בו הגיבורים מחפשים אחר מזור למצוקות גופותיהם ונפשותיהם.

לסיכום ספרו של קוטזי, ילדותו של  ישו, אינו קל לקריאה ועל כן יש צורך לצרוך אותו במנות מדודות, המאפשרות להרהר בשאלות היסוד העולות בו מבלי להתייגע יתר על המידה. זהו איננו ספר לטיסות, לשפת בריכה  או ללילות בחדרי בקרה ופיקוד. יחד עם זאת הוא יכול להיות חבר נאמן מעורר למחשבה בדקות שבין הכניסה למיטה לבין הרגע הקסום בו התנומה נופלת ומשכיחה ולו לכמה שעות את החיפוש המתמיד אחר משמעות.

ג'.מ. קוטזי, ילדותו של ישו, תרגם מאנגלית אברהם יבין, עם עובד, 2015, 320 עמ'

נ.ב-לא  הבנתי מה הקשר בין העלילה לבין השם, ילדותו של ישו בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים יקרי ערך.