התרנגול שראה הכל

כשהייתי ילד אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עלי הייתה, סדרה שעסקה בסיפורי מיתולוגיה יוונית. הסדרה שודרה בימי שישי בצהריים ולכן בימות החורף כאשר השבת נכנסה מוקדם לא יכולתי לראות את הפרקים עד תומם ועל כן  את מרבית הסדרה ראיתי לחצאין ולרבעין.  לצד המשחק המשובח והעלילה רווית הדם והיצרים זכור לי מספר הסיפור וכלבו הנאמן שכיאה לסדרה מיתולוגית היה בעל יכולת דיבור ואבחנה דקה, וכך בעוד מספר העלילה מתנדנד על כסאו ומספר בקול חרוך את סיפור העלילה הכלב בעל העיניים העמוקות היה מקשה קושיות ומספק תובנות המאירות את העלילה באור חדש ורב ממדי. השימוש בחיות המספרות צדדים חדשים בעלילה מצוי כבר באתונו של בלעם, וניתן למצוא לה עקבות רבות ביצירה האומנותית לסוגיה. בספרו של אביגדור דגן, בינת השכוי (עם עובד, 1978)  שראה  אור השנה במהדורה מחודשת בהוצאת עם עובד. תופס את מקומו של הכלב דווקא תרנגול בשם פדרו המספק תובנות למכביר לאדונו הרופא, פראן, העומד במרכזו של הסיפור.

את בדידותו של פראן מפיג פדרו באמצעות קריאות קו-קו-ריקו המרעידות את אמות הבית ותובנות פסיכולוגיות הנותנות לרופא מבט אופטימי המרווה את תמונות הכפר החד-גווני. בעודם מהלכים יחדיו בין בתי החולים הפזורים ברחבי הכפר יכולים השניים להינות משגרת היום יום,  מחמימותה של השמש, מלבלוב העצים ופריחת הנרקיסים. נקודת המבט האופטימית המלווה את פדרו ,התרגול, מצליחה לפתוח בני הרופא המלנכולי נקודות מבט חדשות המקנות משמעות אקזיסטנציאלית לסובב. כך הבחירות הקטנות של החיים מקבלות משמעות העומדת בזכות עצמה שאינה זקוקה לפילוסופיה והגות מעמיקה על מנת שיקנו לה משמעות חיצונית. המפגש בין ההנאות היום יום לבין חוויה אנושית פשוטה של שיחה ורעות בין ידידים, הופכים את חיי הרופא ותרנגולו לשיר הלל לקיום האנושי.

כתיבתו הכמעט שירית של דגן הופכת את הקריאה לחוויה אסתטית השעונה בעיקר על ההנאה משימושי השפה, מהנופים המתוארים ומהרוח האופטימית העוברת בינות לרגע השגרה כבריזה רעננה. יחד עם זאת קוראים המחפשים עלילה סוחפת ופתלתלה יכולים להתאכזב מהספר הנעדר כל התפתחות עלילתית משמעותית, וגם כאשר ישנו מפנה הוא נזנח עד מהרה לטובת המשך התיאורים האסתטיים של הסובב. מתוך כך חומרים עלילתיים היכולים להוות בסיס לסיפורים מרתקים ושובי לב, כדוגמת: התמודדות עם מות אשתו של פראן, ההתאהבות בבת הכפר הצעירה ועוד נזנחים במהירות לטובת תיאור אפיקי הנחל ופריחת הדובדבן.

הופעתי מאוד לגלות שהספר לא נכתב במקורו בעברית אלא בצ'כית והתרגום העברי מתוקן מהמהדורה האנגלית. כלומר תרגום של תרגום, על כן זהו המקום להעלות על נס את עבודתו המשובחת של המתרגם, צבי ארד, שהצליח להתקין מהדורה עברית כה בהירה וזכה המהווה שיר הלל לשפה העברית.

לסיכום,  קוראים המחפשים חוויה אקזיסטנציאלית המושתת על הנאה אסתטית גרידא ימצאו בפסרו של דגן את מבוקשם, ואלו החפצים דווקא בעלילה יצטרכו לנדוד להם לכפר אחר בו מלבד פכפוך הנחל וליטוף הרוח בצמרות העצים מתקיימות עלילות הראויות להיכתב.

אביגדור דגן, בינת השכוי, עם עובד, 2016.תרגם מאנגלית-צבי ארד.