מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים

השבועות האחרונים מכים בנו בקצב מסחרר פרשת אלף מתחלפת בפרשת אלפיים, המלל גועש ברשתות החברתיות ובערוצי התקשורת. השיח נסתם באמירות ריקות של ימין ושמאל, דבר והיפוכו עד לכדי כך שבכל שעות השידור לא מבזיקה לה ולו תובנה אחת.  בכל אותה העת וקולם של אנשי הספר נדם, יש הממלאים את פיהם במים ויש המסתפקים בקלישאות נבובות אך מי  יקום ויגיד דברים של אמת, הנוגעים במוסר, במורשת באספקלריה רחבה החורגת מהכאן ומציבה את המאורעות בציר זמן המתרחק ממהדורה אחת לרעותה.

אני מאמין שדלדולה של הרוח קשור בקשר הדוק לחרב המונחת על צווארם של מדעי הרוח ולשיח המתלהם ברשתות החברתיות, בפחד מפני חרמות וגידופים, מאי קבלת מענקי מחקר עתידיים או סימון ברשימה שחורה כזו או אחרת. כפי שהיטיב לתאר מישל פוקו בספרו, Discipline and Punish, השלטת משמעת יעילה אינה נצרכת לשוטרים ולהפעלת כוח אלא למנגנונים חברתיים המשפיעים על הפרט וגורמים לו למשמע את עצמו, להתיישר על פי הנורמות המקובלות ולהשתיק את רוחו החופשית. כך הצירוף של אלימות פיזית ומילולית החוברת לאלימות כלכלית יוצרת מאזן אימה המשתק את השיח. שתיקתם של האינטלקטואלים מדאיגה אותי יותר מאשר השחיתויות שנחשפות חדשות לבקרים משום שהיא מובילה להפקרתו של השיח הציבורי למתלהמים, לקצרי הרואי, לקבוצת האלימות המצליחות לגייס רבים בסיסמאות נבובות. הללו צוברות עוד ועוד כוח בתודעה ומכאן קצרה הדרך להשתלטותם על עמדות הכוח המעצבות את חיינו.  

לפני שבועות אחדים נחשפתי לכתיבתו האמיצה של המחנך והפילוסוף, עקיבא ארנסט סימון, שנלקח לבית עולמו לפני כשלושים שנה. שנים ספורות לפני מותו ראתה אור אסופה המאגדת בשני כרכים "הזכות לחנך והחובה לחנך" (ספריית הפועלים, 1983), "והאם עוד יהודים אנחנו?" (ספריית הפועלים, 1983). מאמריו דנים בסוגיות שעדיין רלוונטיות לימנו: תפקידו של חינוך לצבאיות בחברה דמוקרטית, יחסי דת ומדינה, תפקידם של המחנכים, זהות יהודית בישראל ועוד. לצידם של מאמרים קריאים אלו כוללת האסופה גם מספר מאמרים פילוסופים מורכבים יותר ( על התמימות השנייה, גיתה וההומוניזם הדתי) בשני האחרונים הרגשתי שאני הולך לאיבוד בין ההקשרים האינטלקטואלים הקושרים יחדיו פילוסופיה גרמנית עם התלמוד והמדרש  (וזאת על אף שיש בידי תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל).  למרות היעדר הבהירות חשתי  בעת הקריאה שאני משתתף במסע הגותי מרתק המעורר  אותי למחשבה ומצליח לרומם אותי מעבר לטרדות היום.

סימון היה חלק מדור של נפילים אינטלקטואלים שאליו נמנים: הוגו ברגמן, גרשום שולם, מרטין בובר ומאגנס. הוגים אלו ספגו חינוך קלאסי שכלל לימוד שיטתי ומובנה של ספרות ופילוסופיה מימי יוון העתיקה ועד לפילוסופיה הביקורתית של ראשית המאה ה-20.  רצונם העז ליצירתו של מארג תרבותי השוזר יחדיו את בין התרבות האינטלקטואלית האירופית  שאליה נחשפו  מחד ומסורתם היהודית מאידך הובילו ליצירתה של ספרות יהודית ענפה המנסה ליצור העשרה הדדית בין המסורות השונות. הוגים לא הסתפקו במחקריהם האקדמיים או בכתיבתם הפילוסופית אלא הם הרחיבו את יריעתם  תוך שהם פועלים בזירה הציבורית כמחנכים והוגי דעות השואפים להשפיע על השיח הציבורי.  בחינה של התבטאויותיהם מעלה שהם  לא התמקמו  במרכזו של השיח אלא דווקא כאוונגרד אינטלקטואלי, שאינו מסתמא מכוח צבאי אלא מטיף לשלום במסגרת "ברית שלום", שאינו נסחף למשיחיות אלא מעוניין ביצירתה של דיכוטומיה בין הלאומיות החילונית לבין התיאולוגיה המשיחית, המפנה עורף לכור היתוך ופונה דווקא  לשימורן של תרבויות ישראל. דבריהם שנכתבו בשנות החמישים, השישים והשבעים נכונים לימנו ביתר שאת. כאלו הם אינטלקטואלים בעלי שיעור קומה המצליחים להתחקות אחר מגמות כבר בשעותיהן הראשונות. להצביע על הכיוון וסכנותיו ולהוות תמרור אזהרה מפני הבאות. אך בשונה ממוכיחים בשער המסתפקים בדברי הטפה בלבד, גישתו של סימון הינה גישה חינוכית המאבחנת את המציאות אך לא משאירה את קהל השומעים בהרהורים נוגים אלא מצביעה על דרך לשינוי. עדות לגישה  זו  מצאתי  בציטטה הקצרה ממאמרו,  האדם והתכלית החינוכית (מולד, 1960):

"צביעות הורים ומורים הולידה את הציניות של בנים ותלמידים...המורה הממוצע איננו חש בפיחות ערכן של הסיסמאות השגורות שעל ברכיהן חונך. אבל אם באמת ירצה להציל משהו מן הדליקה, יהא עליו לפתוח את אוזניו להדי קולו בלב מקשביו הצעירים ולהרגיל לשונו לשימוש בסימנים חדשים או מחודשים. הציניות של הנוער, תגובה בריאה לצביעות המבוגרים, אסור שתהא יותר מאשר מצב של מעבר. השלילה שבה צריכה להגיע לראשיתו של חיוב חדש. התפקידים הממשיים המצפים לבני נעורינו, לאמיתו של דבר הם כבירים כל כך, שיהא אולי בכוחם לשחרר אפילו את ה"ציונות" ממכראותיה האירוניות ולהחזיר לה מזיווה הראשון....יש להיזהר מפני מילים רמות שאין עמן מעשים. צריך לשמור שהצימאון למעשה השלם יעמוד בתוקפו....המשוררים מקיימים את הצימאון, אך אין להופכו לתחליף אידאה, זו מופקדת בידי הפילוסוף, "יש רק אחד", אמר קאנט שמותר לקרוא לו פילוסוף= המורה לאידיאל" .

לסיכום, לאורך הקריאה במאמריו של סימון חשתי מצד אחד התרוממות נפש ומן הצד השני דכדוך עז מתקופתנו הנוכחית. חשתי בחסרונם של אינטלקטואלים מסוגו האוחזים בבטחה הן בתרבות הכללית והן בתרבות היהודית.  למלומדים שאינם מסתתרים מאחורי כסות מחקרית על מנת להימנע מהמצוקות הנגלות לעיניהם ומתוך אומץ רב תרים אחר פתרונות שאינן יכולות להיות מנוסחים ב-140 תווים בטוויטר.  אני מאמין שחובתנו המוסרית היא להמשיך את הקרב על השיח, על התודעה  במילותינו להקים את המתרסים  כנגד האלימות הפושה. איננו צריכים לחכות לאינטלקטואלים מדופלמים הבאים מתוך מכוני המחקר והיכלי ההרצאות של האקדמיה, עידן האינטרנט מאפשר לרבים לפתוח בלוגים, לכתוב ולהביע עמדות  שיהוו את  שקי  החול העוצרים  את השיטפון המאיים להטביע את חברתנו.