רוחות הסתיו מביאות עימן הרהורים על מלחמה שהייתה ועודנה

מלחמת יום הכיפורים הופכת בהדרגה מהיסטוריה למיתולוגיה ישראלית, השנים שחולפות מאפשרות לבעלי עניין ואינטרס להשפיע על הנרטיב ולעצבו על מנת לתמוך בדעותיהם בהווה. המצדדים בשלום יטענו שגרירת הרגליים של גולדה ודיין אל מול יוזמות השלום המצריות בראשית שנות השבעים דחקו את מצרים למלחמה. לעומתם בעלי התפיסות הניציות יגרסו שהיעדרותה של מכת מנע ישראלית הובילה לתוצאות הקשות של קרבות הבלימה שהתחוללו בימים הראשונים של המלחמה הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית.  ככל שהיורה האסטרטגית קולחת ומבעבעת, כך קשה לדעת מה היו טיבם של המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימים של טרום הלחימה. העיתונאי, אמנון  לורד, מנסה לעשות סדר בין כל הפרטים ולצייר תמונה רחבה של המהלכים בחודשים של לפני המלחמה, במהלכה ומספר חודשים לאחריה. בספרו ,"הדור האבוד" (ידיעות אחרונות,2013), הוא יוצא למסע אישי-ציבורי הנע בין תיאור הזירה האסטרטגית, להתמקדות בקרבות המשפיעים של המלחמה משלב הבלימה ועד ההבקעה ולסיום לסקירה קצרה בדבר  השפעותיה של המלחמה על הציבוריות הישראלית ועלייתם של כוחות פוליטיים חדשים כבר בבחירות של 1974.

המאבק בין הדוד סם לדב הרוסי במישורי רמת הגולן ובחולות סיני

ספרו של לורד אינו נשען על מסמכים חדשים שהוצאו מארכיונים שמורים, או ראיונות עומק עם מנהיגים שטרם התראיינו בעבר. על כן מתעניינים מקצועיים לא ימצאו בכתיבתו ערך של ממש. יחד עם זאת הדיוטות כמוני, החפצים בתמונה כוללת העוברת בין הממד האסטרטגי לטקטי, ימצאו בספר את מבוקשם. החלק הראשון סוקר את  המהלכים שקדמו למלחמה ופותח צוהר  לשיקולים של דרג מקבלי ההחלטות ולקשר שבין צבא למדינאות. הימצאותה של ישראל בתווך שבין שתי המעצמות (ברה"מ\ארה"ב), מורכבות יחסים עם מדינות אירופה והשיקולים הפוליטיים הפנימיים ערב הבחירות שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 1973. פותחים פתח להבנה רחבה של תהליכי קבלת ההחלטות של המדינאים הישראלים שהיו במידה רבה חיילי משחק בזירת התגוששות בינגושית רוחשת יצרים ודם.סקירה זו מקבלת משנה תוקף אקטואלי בימנו אנו כאשר הדב הרוסי הולך ומחזק את אחזיתו בצפונה של ישראל והמדיניות האמריקאית הפכפכה מתמיד, כאשר שיקוליים פנימיים מתערבבים במדיניות חוץ סהרורית. 

“חבר’ה תלחמו באומץ, בנחישות ואל תוותרו לאויב, כל הזמן קדימה[1]"

החלק השני מוקדש למלחמה עצמה. תוך התמקדות בקרבות שהתחוללו בחזית הדרומית. חלק זה נשען על עדויותיהם של חיילים ומפקדים שלחמו בקרבות הבלימה ולאחר מכן בקרבות ההבקעה, הצליחה והכיתור שהכריעו למעשה את המלחמה. לצד העדויות המצמררות של הלוחמים  מצליח לורד לפתוח צוהר לאינטריגות האישיות בין חברי הפיקוד הבכיר ובעיקר ליחסם המורכב לאריאל שרון, שפיקד על האוגדה שלבסוף הכריעה את המהלכה.  הבלבול בין הממד האישי, הפער בין הדרגות לבין היכולות המקצועיות השונות והתהום שנפערה בין התכנון לביצוע (בעיקר סביב אופני הבלימה והצליחה) השאירו אותי פעור פה לא פעם ולא פעמיים. עבורי העדויות בעיקר מרמת המחלקה והפלוגה  היו מרטיטות לב, חלל הפה התייבש לנוכח האתגרים שאל מולם ניצבו הלוחמים שפשוט הטיחו את עצמם פעם אחר פעם אל מול המגננים המצריים. אלו סיפורים בלתי נתפסים, שבכל פעם שאני נתקל בהם תוקפות אותי תחושות של השתוממות והערכה לדבקות ולנחישות של הכוחות הלוחמים. לצד זאת אני נתקף אי נוחות מכך שהמערכת העצומה הזו לא נתנה להם את הכלים הבסיסים כדי לעמוד במשימתם  החל מציוד נאות וכלה במודיעין רלוונטי שיכל להציל חיים. הפערים הללו שאנו נחשפים אליהם מלחמה אחר מלחמה, לא נותנים לי מנוח ומשאירים אותי עם שאלות קשות אל מול המערכת הצבאית והפוליטית שמאפשרת למציאות זו לחזור על עצמה.

החלק השלישי, שלדעתי הוא החלש מבין החלקים המרכיבים את הספר, דן בתופעות חברתיות שחוללו בוגרי שדות הקטל. מהקמת "שלום עכשיו" ועד להתחזקותה של תנועת "גוש אמונים", מחילופי הדורות במפלגת העבודה ועד לחיזוק מעמדם של בני עיירות הפיתוח לנוכח הקורבן האנושי שהם העלו במהלכה של המלחמה. חלק זה נושא עימו פוטנציאל רב אך נראה שמספר הדפים שהוקצו למחבר ולוח זמנים דוחק של ההוצאה הובילה לכך שכתיבתו נעשתה ברשלנות, וכך ראשי פרקים ומחשבות ראשוניות גובבו לכדי מספר עמודים שאמורים לתחם את המסגרת ההיסטורית בה עוסק הספר.  

"המלחמה אינה אלא המשך המדינאות באמצעים אחרים" (קרל פון קלאזוביץ)

אהבתי מאוד את היכולת של המחבר ללהטט בין המרחב האסטרטגי למרחב הטקטי. כך תנועת הכוחות בשטח התממשקה עם חדרי הדיונים בירושלים, בוושינגטון ובמוסקבה. הקשר שתווה לורד בין שני המרחבים מציב את המלחמה בהקשר הרחב שלה, כמנוף לשינוי פוליטי ולא כמטרה העומדת בזכות עצמה. אני חושב שנקודת מבט זו מאפשרת לבחון לא רק את מלחמת יום הכיפורים, אלא היא מאפשרת לבחון בצורה מעמיקה גם את המאבקים הצבאיים שקיימה ישראל בלבנון ובעזה בשורה של סבבי לחימה. בסופו של דבר המהלכים הצבאיים נועדו לאפשר לדרג המדיני לקבל עמדות פתיחה טובות יותר למשא ומתן שמסדר מחדש את יחסי הכוחות. לכן גבורת לוחמים, ללא מדינאות חכמה ומוכוונת חזון היא חסרת ערך. צומת עכביש וציר לקסיקון בהם נהרגו תוך גבורה עילאית מאות מלוחמי צה"ל הינם חסרי ערך , אם אין דרג שיכול למנף את ההישגים לכדי הסכם שיקנה לדורות הבאים עתיד טוב יותר.

נהר החיים ממשיך בזרימתו

כך בעודי יושב מול חופי הים התיכון, הבריזה מלטפת את פני ועצי הזית המוריקים ממלאים את הלב בחדווה של פריחה, חשבתי לעצמי האם נלמדו הלקחים? לא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה הרחבה יותר של מדינאות בעלת חזון ויוזמה. עצרתי את שטף הקריאה הבטתי אל עבר המרחב, ולמען האמת לא הצלחתי לעשות סדר במחשבות. בעיקר הרגשתי התנגשות עצומה בין החלק הנאיבי הכמהה  למנהיגות אחראית ומוכוונת חזון לבין החלק הלוגי שבי הרואה את הדמויות ששומע את הקולות ובעיקר משתומם. כך בין הרהור להרהור, פלשו לתודעה קול צחוקם של הילדים, הארוחה שצריך להגיש בעוד כמה רגעים וההבנה שבסופו של דבר החיים חזקים מהכול וכמה טוב שאני בצד של המהלכים ולא של השוכבים.

- זכויות  יוצרים- התמונות ממלחמת יום כיפור צולמו על ידי לע"מ. 

---

[1] סא"ל יואב ברום ז"ל מג"ד 87,בפתיחת מבצע, אבירי לב, לצליחת התעלה.