רשומות

מי מספר את הסיפור?

תמונה
אסף ענברי, הטנק, ידיעות אחרונות, 2018 חברה מושתת על נרטיבים, סיפורים מכוננים, שמאגדים את הפרטים שלכאורה הקשר בניהם רופף. סיפורים טובים, מוציאים אנשים ממיטות חמימות אל שדות קרב קרים ורווי דם, הם מאפשרים למנהיגים להיבחר ולמוסדות שלטונים לשלוט במיליונים. ובצד החיובי הם נותנים אפשרות לכונן חברה פועלת, יוצרת המוציאה את היחיד מבדידותו ומקנה לו חיים גשמים ובעלי משמעות. בילדותי חשבתי שסיפורי אגדות נועדו לילדים ושאנשים מבוגרים מאמינים בעובדות, ככל שהתבגרתי הבנתי שאגדות הילדים הם רק הפרומו לאגדות האמיתיות המאפשרות לחברה להתקיים ולכן כל דור בודה את אגדותיו על מנת לקדם את מטרותיו. בכל דרמה משטרתית או סדרת ריגולהגיבור יוצא למשימתו עם טיפ זהב ,"תשקר הכי קרוב לאמת ותשזור לאורכה של העדות עובדות אמיתיות". עצה זו משרתת את כותבי המיתוסים כבר אלפי שנים והיא לא פסחה על סיפורו של הטנק הסורי שנעצר בשעריה של דגניה ב-20 במאי 1948. אין חולק על כך שטנק סורי נבלם על ידי מגינים יהודים, אולם מי עצר את הטנק? זהו כבר סיפור אחר שלכל בעל אינטרס יש את סיפורו. בספרו האחרון, הטנק, איש הרוח והסופר בין קיבוץ אפיקי…

זיכרונות מארץ אבודה

תמונה
בזיכרון ההיסטורי נצרבות קטסטרופות ותרבויות של יום יום נוטות להישכח. כך בזיכרון הלאומי מבית שני נשאר החורבן והגלות, ממאות שנות התיישבות במזרח אירופה נשארו פרעות ת"ח ות"ט, ומיהדות פולין מאורעות השואה שבמחי של חמש שנים נחקקו יותר מאשר מאות שנים של יצירה יהודית ענפה כמעט בכל תחומי היצירה והכתיבה. כך גם מלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה מאז 2012 מוחקת בכל יום עוד דף מההיסטוריה התרבותית-חברתית של חברה כה עשירה ומגוונת מבחינה אתנית ותרבותית שבשנים האחרונות משאירה אחריה שובל של גופות, הרס ופליטים השוטפים את כל מדינות האזור. דווקא בימים אלו של סער ומדון  ישנו ערך לחזור לסוריה שלפני מלחמת האזרחים, מדינה שעל אף עוניה הכלכלי הכילה עושר תרבותי לו תרמו מוסלמים, יזדיים, אשורים, כורדים, יהודים, עלוווים ודרוזים. הסופר הגרמני-סורי, רפיק שאמי (בשמו האמיתי סוהיל פאדל)  לוקח  בספרו, "המיית הסנונית" (שוקן, 2004) את הקוראים למסע מרתק בדמשק של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. קורותיה של העיר וסמטאותיה מסופרים דרך עיניו של, לוטפי, נער עני ושחור עור  התר בסמטאות אחר פרנסה וחוויות. סיפורו מת…

ממילת הבשר למילת הלב- דרשה לברית מילה

תמונה
טקס המילה איננו פשוט הוא נושא עימו את עול הדורות, ומהווה התנגשות חזיתית עם אמונות ודעות  המתקיימות במרחב התרבותי בו אנו חיים. אני מאמין שקיים מרחב רב בין הליכה בתלם מבלי להעלות את הקושי לבין בחירה לוותר על הטקס ואף על הברית עצמה. הדברים שהעליתי על הכתב מבטאים את ההתמודדות שלי כהורה עם מציאות מורכבת זו בה מחד אנו איננו שומרים על ההלכה ומצד שני איננו רוצים לנתק את עצמו משרשרת הדורות, אלא להפך לצקת למציאות חיינו משמעות רלוונטית היונקת ממקורותינו התרבותיים. מתוך כך ניסתי לקשור בברית של בני בין מסורת ישראל סבא לבין עולם הערכים והדעות אליו אני שואף להשתייך היום. בין השניים אין בהכרח סתירה אלא מתח מפרה וחיוני המצריך התמודדות אותה העליתי על הכתב בדברים המובאים לעייל, אני מקווה שדברים אלו יצטרפו לשיח הפורה המתקיים בשנים האחרונות סביב יציקת הרלוונטיות לטקס המילה בדורנו (מוזמנים לקרוא את דבריו של רגב דוד, שמחת הבן-וכאב הברית : הצעה להתמודדות עם אתגר ברית המילה, הסוקר בצורה מעניינת את הדילמה ומעלה כיוונים להתמודדות) 

אנו שמחים ונרגשים לראות את בני משפחתנו שהגיעו מכל קצוות הארץ על מנת לערוך עמנו …

כשהצדק מפנה את מקומו לאינטרסים פוליטיים

תמונה
רוברט האריס, קצין ומרגל  (An Officer and Spay) ב-1895 אלפרד דרייפוס, סרן צעיר בחיל התותחנים של הצבא הצרפתי נכלא בעוון בגידה. המודיעין הצבאי מגובה בראיות נסיבתיות מצביע עליו כמרגל גרמני שפעל במשך שנים  במסדרונות המטה הכללי. ההקשרים בין הראיות הנסיבתיות לבין אלפרד נטווים במיומנות על ידי שורה של פוליטיקאים ואנשי צבא שהפרופיל הביוגרפי של אלפרד מתאים לתפיסותיהם החברתיות והתרבותיות. לדידם אך טבעי שיהודי בן לחבל אלזס (שתושביו מדברים גרמנית ושהשליטה הפוליטית עליהם נעה ונדה בין גרמניה לצרפת), יגלם את דמות המרגל הערמומי התר  אחר סודותיה של צרפת בעבור בצע כסף. הודות לתקשורת ההמונים שהלה לעשות שימוש בריאנוע וצילום בעיתונים, הפרשיה זכתה לתהודה תקשורתית רחבה. פוליטיקאים מימין ומשמאל ניצלו אותה על מנת לנגח איש את מחנה רעהו, וראו בפרשה הזדמנות לעיסוק בשאלות רחבות יותר כדוגמת: מקומם של היהודים בחברה האזרחית ומעמדו של הצבא אל מול המערכת הפוליטית והמשפטית. יכולותיה הכלכליות של משפחת דרייפוס ואינטרסים פוליטיים מימין ומשמאל  סייעו לפרשה להמשיך ולהעסיק את הציבור הצרפתי גם לאחר הרשעתו של דרייפוס והגלייתו &q…

הפקעת נשארה בלתי מפוענחת

תמונה
פקעת של סודות, אליאס ח'ורי, תרגם יהודה שנהב-שהרבני, מכון ון ליר, 2016, נפילתם של צאדם חוסיין בעיראק ומועמאר קדאפי בלוב, בישרו את פתיחתה של תיבת פנדורה שהלאומיות הערבית הצליחה להשאיר סגורה במשך עשרות שנים. עם התערערותן של מדינות הלאום בין בעקבות פלישתם של מעצמות חוץ ובין בעקבות התקוממויות פנימיות, המחלוקות האתניות והדתיות שהיו חבויות מתחת לשטח התפרצו במלוא עוצמתן. גלי  ההרס והזעם שבאו בעקבות זאת  הכו בזה אחר זה את המשטרים השברירים בסוריה, מצרים ועתה גם בלבנון. חושפים מבלי רחם את הבריתות הרופפות שהתקיימו על מנת לקיים את  מדינות הלאום שהסתופפו תחת דגל, הימנון ומנהיגות כריזמטית שהבטיחה להמונים זהות ושייכות. הללו נפלו כמגדל קלפים עם בואן של רוחות הזעם שהביאו עימן את קולות המלחמה והקיטוב. כבספרו הקודם , פנים לבנות (הקיבוץ המאוחד, 2014) גם בספרו הנוכחי, פקעת של סודות (ואן ליר, 2016), הסופר  הלבנוני, אליאס ח'ורי, לוקח את הקורא  למאבקים הבינ-עדתיים המבתרים את לבנון  מזה מאות בשנים ומקבלות ביטוי בדורנו במלחמת האזחרים של 1979 שעודנה מעצבת את פני המשטר והחברה הלבנונית היום. מסעו של ח'…

מתנשא מעל הקלישאות

תמונה
שגיא כהן, כולם נשא הרוח, עם עובד, 2016 198 עמ' העיסוק הספרותי בחיפוש אחר זהות במהלך גיל ההתבגרות הפך לקלישאה חבוטה וידוע מראש. באופן קבוע  ניצב  במרכז העלילה גיבור הבוחן את אמונותיו  באמצעות שורה של התנסויות המעמידות במבחן את "האני" המדומיין שהיה מנת חלקו בשנות ילדותו. על פי רוב דרך החתחתים  אותה עובר הגיבור רצופה במהמורות מיניות, אתיות ועלילתיות ההופכות את הדרך למסע  מתמשך הבוחן את הגבולות פעם אחר פעם. סוגה ספרותית זו שתחילתה ברומני הגרמנים של ראשית המאה ה-20, קנתה לה אחיזה בכל רחבי העולם המערבי וביטוייה באו לידי ביטוי ברומנים כדוגמת "התפסן בשדה השיפון" ו"אל תיגע בזמיר" שהפכו במהרה לרבי מכר ולאייקונים תרבותיים. תופעה זו לא פסחה על מחוזותינו העבריים והיא שירשתה בראשית שנות המדינה את האתוס הציוני במלוא מרצה בספרים שהפכו לקנונים כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ואחרים. בעשרים השנים האחרונות סיפורי ההתבגרות הרחיבו את מעגלי ההתייחסות שלהם ולפתע גילינו שגם מתבגרים בשכונות מוחלשות, בריכוזים חרדיים בירושלים ובהתנחלויות מבודדות בשומרון עוברים תהליכי ה…

זבובי סתיו- אירן נמירובסקי

תמונה
החודש נציין  מאה שנה למהפכה הבולשוויקית ששלחה לתהומות הנשייה את בית רומנוב ששלט ברוסיה  ביד רמה מהמאה ה-18. בתוך חודשים ספורים בני האצולה הרוסית שליהגה בצרפתית  וראתה בבוז את המוני העם הוחלפו בסטודנטים, בחיילים ובעובדי חרושת שגדלו בערים ורצו לחולל שינוי בסדר החברתי הקיים. את אכזריותו של הצאר ומשטרתו החשאית החליפו בתי הדין העממיים שהנהיגו את דיקטטורת הפועלים שכפתה ביד ברזל על מיליוני רוסים את המעבר הכפוי מחברה דתית ואגררית לאומה סובייטית מתועשת ואתאיסטית. כדרכן של מהפכות הזרעים נשתלו במשך עשרות בשנים אך המאורעות המהירים שהובילו לנפילת השלטון התרחשו ביעף. כך בהבזק  אצולה שביססה את כוחה במשך מאות בשנים נמחקה ונפוצה לכל עבר משאירה מאחוריה טירות חרבות וארמונות קיץ שוממים. עתה כשפסע מפריד ביננו לבין הימים הנוראים מילותיו של משורר תהילים, " אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" מקבלים משמעות חדשה. הקלות שבו הסדר המדומיין מאבד מכוחו ולפתע נבקע וקורס מעבירה חלחלה ומצביע  באופן מובהק על השבריריות של החיים ועל היכולות המועטות של בני הסדר הישן  לחזות את נפילתם הקרובה (החל מפיחות אי…