חפש בבלוג זה

תעתועי זיכרון בכרך הברלינאי



פניה עוז-זלצברגר, ישראלים-ברלין, כתר, 2001, 207 עמ'

מרחק הזמן  ועידן השמיים הפתוחים, קצת עמעמו את המורכבות שחשים ישראלים כלפי היבשת בה הפכו מיליוני יהודים לעשן ואפר. אולם הרחובות המוארים וההומים של בירות אירופה רצופות באנדרטאות ולוחיות זיכרון שמזכירות שכאן ממש כאן לפני פחות ממאה שנה חיו קהילות משגשגות שתוך פרק זמן קצר הובלו להמתה בבורות, בצידי הדרכים, במחנות עבודה ובתאי גזים.  עבור אנשי העסקים והנופשים העצירה משטף החיים היום יומיים והחוויות הנאגרות, מהווה אתגר כמעט בלתי נתפס. מי רוצה לעצור את הילולת הקניות בוורשא ולחשוב ולו לרגע על חומות הגטו שהתנוססו רק לפני שבע עשורים והבידלו בין החיים לבין המתים? בעוד אלו כושלים את משא הזיכרון נושאים על גבם אנשי הרוח והמחנכים שמשמרים את הזיכרון ומצביעים על המורכבות המתעמעמת בינות לאדי הבירה וריח העוגות המשכר.

הכמיהה לעולם שהראה לנו את הדרך לפי התהום

רפרוף מהיר על מדפי הספרים  בביתי, מעלה רשימה נאה של יוצרים ישראלים שרצו להתמודד עם המתח שבין משיכה עזה לבין הכרה שהיבשת הירוקה והנאה הקיאה את הוריהם וסביהם כמזון מבאיש שיש לסלקו במהירות. אהרון אפלפד התרפק על המרחבים הפולנים בספרו, פולין ארץ ירוקה (כתר, 2005), אמונה אלונה בספרה, בית על מים רבים (כנרת זמורה ביתן, 2012) חזרה לרחובותיה של אמסטרדם ולרכוש היהודי הרב שנבזז על ידי הגרמנים וההולנדים וכיום הוא ספון בוילות רחבות ידיים הרחק מידי היורשים החוקיים. וכמובן דן בן אמוץ (משה תהילימזטעגר) שיצר לעצמו תדמית חדשה של צבר המנותק משורשיו האירופאיים אך בספרו, לזכור ולשכוח (1966) לקח את גיבורו למסע רווי מין ויצרים ברחובותיה של גרמניה המתחדשת.
בחיים האמיתיים לא ניתן לפתוח דף חדש, תמיד ההווה מתכתב עם העבר בין אם במודע ובין שלא במודע, העבר נוכח בשפה, בתודעה, בזיכרונות המודעים והמודחקים. לעיתים הוא מגיח תוך כדי מקלחת, בשעת לגימה של קפה מהביל ברחוב הומה או סתם בפקק תנועה כאשר המחשבה נודדת. 

מסע בנבכי הזיכרון

החוקרת ואשת הרוח פניה עוז זלצברגר יצאה לשנת שבתון של הגות וחקר בבירה הגרמנית בראשית שנות האלפיים. בספרה, ישראלים- ברלין (כתר,2001) היא לוקחת את הקוראים למסע בנבכי תודעתה המסוכסכת המתפעמת מהטבע המרהיב והשמים הזכים אך משא הזיכרונות של בני משפחתה לא נותן לה מנוח.
עולמה הרוחני של עוז הוא עשיר ומגוון כפרופסורית שמתחה בחקר ההיסטוריה  של הרעיונות, הוא גדוש בכל טוב. משירתו של גתה ועד ליצירות עלומות של שמואל יוסף עגנון. ענקי הרוח של העת החדשה מונחים לצד מיטתה והם באים ומשוחחים עימה בחלומותיה, בשעות הנסיעה הארוכות ובעת בהייה בחלון. כתיבתה הקלה מנגישה לקורא עוד ועוד יצירות המגיחות מזיכרונה הרווי. לעיתים המפגש מתיש ומדמה מצב של הצפה חושית ולעיתים יש בו עניין רב. על אף הגודש נהניתי מאוד להלך בין מדפי הספרים המאופסנים בעולמה האסוציאטיבי שטווה קשרים ומעלה תהיות בין עולמות שכבר חרבו וקשה לראותם במציאות היום יומית של גרמניה שאחרי החומה.

פניה מדדה בנעליו הגדולות של אביה

מלבד החוויה האינטלקטואלית, עוז הולכת בספרה בנעליו של אביה המנוח, עמוס עוז, וכמו בימיו כעיתונאי גם הבת לוקחת לה את הזמן ויוצאת לשיטוטים אורבניים כדי להכיר את עמך ישראל. כאן היא פוגשת כנר מצליח ושם הומוסקסואל ערבי שברח מהתיוג החברתי. לעתים היא עולה במעלות המגדלים המבהיקים שמשקיפים על העיר ולעתים דווקא חשקה נפשה להתפלש בביבים של מועדוני המין הפרוסים לאורכה ולרוחבה של העיר. לבת חסרה האוזן הרגישה של האב, אך למרות הבוסריות של הכתיבה העיתונאית היא מצליחה לחלץ מבני שיחתה אי אלו חוויות הפותחות פתח על הקהילה ההולכת ומתהווה  של בני הארץ שמצאו מרגוע לנפשם דווקא בבירה הגרמנית. אלו הן רשימות לא קוהרנטיות שאינן מספרות סיפור של קהילה אלא של יחידים שהיגרו ובאו לכרך הברלינאי, איש איש וטעמו איש ואישה ובדידותה.
ספרה של עוז ראה אור במסגרת סדרת, הישראלים, שהגיחה ממכבשי הדפוס  בראשית שנות האלפיים. המילניום החדש הפיח רוח חיים באינטלקטואלים הישראלים, שנסחפו בתחזיותיו של ההיסטוריון, פרנסיס פוקיומה, שחזה את קץ ההיסטוריה ואת עלייתו של העולם החדש שלאחר הלאומיות. רגע לפני נפילת התאומים ופריצת האינתיפאדה השנייה עוד האמינו בירושלים ובתל אביב שאנו ניצבים בפני עידן חדש. מאז העולם השתנה, המפות שהכרנו נהיו לא רלוונטיות, והחזון הקוסמופוליטי איבד מיוקרתו. כך חלק גדול מהתהיות של עוז בדבר עתידו של העולם המערבי הפכו תוך שני עשורים לארכאיות. יחד עם זאת השילוב בין המבט האינטלקטואלי לשיח הרגשי שהיא מנהלת עם עברה המשפחתי הצליח לעורר בין עניין רב. תוך שהוא מציב את יצירתה לצד ספרים נוספים כדוגמת ספרו של דניאל מנדלסון, האבודים, בו  בני הדור השני והשלישי היוצאים למחוזות המשפחתיים על מנת לגלות את העולם שחרב לבלי שוב.

בעולם של מסכים מרצדים יש ערך בהשתהות אינטלקטואלית

ישנם מסעות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, לא כולם זוכים להגשים את החלומות הרבים שהועמסו על היציאה מאזור הנוחות. אך יחד עם זאת ספרה של עוז מבליט את החשיבות שבעצם קיומו של המסע במשעולים הפיזיים והרוחניים. בתנועה עצמה, בחתירה אל עבר היציאה מהמוכר טמון סוד גדול שההולכים בעקבותיו מגלים בו עבר, הווה ועתיד.
לסיכום, זהו ספר בלי אג'נדה או סוגה ספרותית ברורה, יש בו ערבוב טעמים מעניין שמעורר מעת לעת למחשבה, לעיתים מתיש ומייגע אך בסופו של דבר הוא עוטף אותך בתחושה של משמעות. בעולם בו הטלפון מרצד כל העת יש בכך מעט המחזיק את המרובה.




קוֹל קָרָא והָלַכְתִי


השכול הישראלי נע בין הציבורי לאישי, בין הניכוס של החלל לאתוסים הגדולים לבין הרצון של בני המעגל הקרוב להשאיר את החלל בגדר שם עם פנים, ערכים וזיכרונות משותפים. בהדרגה מתיחות זו מחלחלת לשדות הספרות, השירה  ולאופני הזיכרון. לצד ספרי הזיכרון הקלאסיים המציגים את הנופלים בחייהם ובמותם, בדרך כלל עם מספר עמודי צבע הפורטים על נימי הרגש, ישנה סוגה שלמה של ספרים שמשמיעים קולות אישיים וביקורתיים שפחות עוברים בין תחנות מוכרות של נולד, התחנך, אהב את המדינה ונפל בגבורה. 

סיפורה של משפחה, סיפורה של תקופה

העיתונאי ואיש יחסי החוץ, רון פונדק, יוצא בספרו- "ציר סקרנות צומת ודאות" (כנרת זמורה ביתן, 2013)  למסע בעקבות אחיו, אורי, שנפל במלחמת יום הכיפורים וזאת מתוך סיפור סיפורה של המשפחה מראשית המאה ועד עתה. זהו סיפור יהודי שכולל נדודים, בריחה, אופטימיות מרירה וגורל. ביד אומן הוא מתחיל את הסיפור המשפחתי מערבות רוסיה עת המשפחה נמלטה מאיימת הפוגרומים של ראשית המאה, ההתאקלמות בדנמרק, הבריחה לשבדיה בעקבות האקציות המתוכננות של הגרמני, העלייה לארץ והלחימה במלחמת העצמאות, ההתבססות הכלכלית בתל אביב ולבסוף נקודת השבר המשפחתית עם מותו של אורי האח הבכור במלחמת יום הכיפורים. 
פונדק אינו נופל לקלישאות הוא מספר את סיפור משפחתו, תוך שהוא מלהטט בין הממד האישי לציבורי. בין הזיכרון החי של אחיו לבין אירועי הקרבות בהם השתתף. בנוסף החיפוש  שנפרס לאורך שנים אחר זכרונותיהם המודחקים של משתתפי הקרבות, נותן לספר ממד בלשי של התחקות אחר רגעי החיים האחרונים של אחיו ושל חבריו לטנק בגדוד 46 של השריון ולכוחות התגבור מבית הספר לשריון שחברו אל הגדוד לאורכה של הלחימה. הזיכרונות שמגיחים ומוצאים את דרכם אל תיבת המייל של המחבר שמצליח בנחישות להעלות רגעי אימה מן האוב היוצרים  תמונה עשירה הסוקרת את קורותיו של גדוד השריון  שנלחם בחזית המצרית מן השעות הראשונות ועד להסכמי שביתת הנשק בק"מ המאה ואחד בואכה קהיר. 

"שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון"

הספר עובר בין נקודות זמן שונות והוא רצוף בתמונות חיים המציגות נחישות ודבקות בחיים בסיטואציות מורכבות. בין שלל האירועים שלושה אירועים תפסו אותי במיוחד:  הראשון, ניסיון החילוץ של לוחמי מעוז, ליטוף, ביום הראשון למלחמה. הלוחמים מילואימניקים חסרי הכשרה מספקת מצאו את עצמם בלב ההתקפה המצרית. צוך שעות הם היו ללא מפקדים וללא תחמושת. לטובתם הגיעו טנקים שבאו לחלץ את הפצועים וההרוגים . אולם למרבה הפתעתם הפקודה שקיבלו הטנקיסטים היא לקחת את הפצועים ולהשאיר את הלוחמים להמשיך ולהילחם בנחילי המצרים שצולחים את התעלה. כך שקולו של מפקד האוגדה מהדהד,  "שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון" (עמ' 114), נשארו עשרת הלוחמים מאחור לגורלם (מצ"ב קישור לתחקיר שערך צה"ל בתום המלחמה על האירועים במעוז).  התמונה השנייה, ח' גדודית שהתקיימה בכל יום עם החזרה של הלוחמים למגנני השריון לטובת זיווד מחדש. בכל ערב בעיניים עייפות הביט המג"ד בח' המתכווצת, בפנים שהלכו והשחירו מהאבק ומהפיח והשאלה החוזרת של הקמב"ץ, "איפה גדוד?" והתשובה, "זהו הגדוד". 
התמונה השלישית, טנקיסטים מסתערים על חיילי החי"ר המצריים שצולפים בהם בנשק נ.ט מגוון (סאגרים, בזוקות, RPG). למרות עוז הרוח יחסי הכוחות והיעדר חימוש מתאים מובילים לכך שהטנקים נדלקים בזה אחר זה, השריונרים שגורלם שפר עליהם  קופצים מהטנקים הבוערים ומתחילים לחפש את דרכם בלילה האפל אל עבר קווי כוחותינו. לא פעם הלוחמים ההמומים נהרגו מי בצמא, מי באש הלהביורים ומי מצליפה של כוחות קומנדו. העניין המופלא הוא שרבים מהם חברו לכוחותינו, ואז שוב חזרו בחזרה לתופת מתוך רצון להמשיך בלחימה, מתוך תחושה שהם קו הבלימה של ישראל. זוהי דבקות במשימה ובמטרה שקשה לדמיין מהנינוחות של פינת העבודה שלי המשקיפה על עצי הדולב המשילים את עליהם עם בוא הסתיו. 

הקושי הטמון בעריכתם  של סיפורי חיים

הסיפור האישי שנמהל בציבורי לעיתים דומה ליומן אישי שלוכד רצפי תודעה ואפיזודות משפחתיות (בעיקר סביב מעשיהם של ההורים סוזי והרברט\נחום), שקצת קשה לעקוב אחריהם. אני מאמין שהעורך התלבט ברגעים אלו האם רצפים אלו תורמים לתמונה הכללית או שהם מהווים פניה לנתיבים עקלקלים שאינם נהירים לקורא המצוי. לדעתי, היה עדיף לספר לו הייתה לו עריכה קפדנית יותר, אך למרות העמודים הלא נהירים הפזורים במרחבי הספר, מצאתי בו עניין רב וקראתי אותו בסוף שבוע אחד תוך שאני תר אחר דקות פנויות על מנת להמשיך ולהתחקות אחר קורותיה  של משפחת פונדק שמסלול נדודיה מסמל את סיפורם של בני התקופה שבנו את הארץ בה אנו יושבים. 

מלחמת יום הכיפורים כמבשרת את סופה של ההגמוניה האשכנזית

לצד התיאורים האישיים מפנה המחבר אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הפוליטית והצבאית שתחושת ההיבריס שעטפה אותם בדוק של אהבה עצמית מנעה מהם לראות נכוחה את רוחות המלחמה המנשבות. ראייתו הביקורתית לא הרפתה את ידיו, ועל כן בשילוב שבין האישי לפוליטי היה המחבר מאדריכלי הסכם אוסלו. שהיה ניסיון, אולי נאיבי, לשנות את כללי המשחק ולפרוץ נתיב למציאות חדשה בין ישראל לבין שכונותיה.  לצג ההזדמנות שנותן הספר להיכרות מעמיקה עם רבדי חייו של פונדק, הוא פותח צוהר להבנה מעמיקה יותר של תהליכי העומק של שעברו על האליטה אשכנזית מימיה הראשונים של המדינה ועד לקרב המאסף שהיא מנהלת מול כוחות חברתיים חדשים שעולים ומשנים את פניה של החברה בישראל. כך שהוא שוזר בין ימי ההגמוניה של ראשית המדינה ועד לימי החלפת האליטות בהם אנו נתונים כיום. 
לסיום עם תום הקריאה, מצאתי את עצמי בעיניים לחות חושב על דמותו של אורי פונדק, על הסיפור של פני דורו ובראשי נשמע שירה של חנה סנש, שמבטא את המורכבות הכרוכה בשרשרת הנופלים ההולכת ומתארכת. 
קוֹל קָרָא והָלַכְתִי, 
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל. 
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל, 
אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּרוּבָ 
בכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.   
חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20
© זכויות יוצרים שמורות למחברת ולאקו"ם http://www.acum.org.il/

רוחות הסתיו מביאות עימן הרהורים על מלחמה שהייתה ועודנה


מלחמת יום הכיפורים הופכת בהדרגה מהיסטוריה למיתולוגיה ישראלית, השנים שחולפות מאפשרות לבעלי עניין ואינטרס להשפיע על הנרטיב ולעצבו על מנת לתמוך בדעותיהם בהווה. המצדדים בשלום יטענו שגרירת הרגליים של גולדה ודיין אל מול יוזמות השלום המצריות בראשית שנות השבעים דחקו את מצרים למלחמה. לעומתם בעלי התפיסות הניציות יגרסו שהיעדרותה של מכת מנע ישראלית הובילה לתוצאות הקשות של קרבות הבלימה שהתחוללו בימים הראשונים של המלחמה הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית.  ככל שהיורה האסטרטגית קולחת ומבעבעת, כך קשה לדעת מה היו טיבם של המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימים של טרום הלחימה. העיתונאי, אמנון  לורד, מנסה לעשות סדר בין כל הפרטים ולצייר תמונה רחבה של המהלכים בחודשים של לפני המלחמה, במהלכה ומספר חודשים לאחריה. בספרו ,"הדור האבוד" (ידיעות אחרונות,2013), הוא יוצא למסע אישי-ציבורי הנע בין תיאור הזירה האסטרטגית, להתמקדות בקרבות המשפיעים של המלחמה משלב הבלימה ועד ההבקעה ולסיום לסקירה קצרה בדבר  השפעותיה של המלחמה על הציבוריות הישראלית ועלייתם של כוחות פוליטיים חדשים כבר בבחירות של 1974.

המאבק בין הדוד סם לדב הרוסי במישורי רמת הגולן ובחולות סיני

ספרו של לורד אינו נשען על מסמכים חדשים שהוצאו מארכיונים שמורים, או ראיונות עומק עם מנהיגים שטרם התראיינו בעבר. על כן מתעניינים מקצועיים לא ימצאו בכתיבתו ערך של ממש. יחד עם זאת הדיוטות כמוני, החפצים בתמונה כוללת העוברת בין הממד האסטרטגי לטקטי, ימצאו בספר את מבוקשם. החלק הראשון סוקר את  המהלכים שקדמו למלחמה ופותח צוהר  לשיקולים של דרג מקבלי ההחלטות ולקשר שבין צבא למדינאות. הימצאותה של ישראל בתווך שבין שתי המעצמות (ברה"מ\ארה"ב), מורכבות יחסים עם מדינות אירופה והשיקולים הפוליטיים הפנימיים ערב הבחירות שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 1973. פותחים פתח להבנה רחבה של תהליכי קבלת ההחלטות של המדינאים הישראלים שהיו במידה רבה חיילי משחק בזירת התגוששות בינגושית רוחשת יצרים ודם.סקירה זו מקבלת משנה תוקף אקטואלי בימנו אנו כאשר הדב הרוסי הולך ומחזק את אחזיתו בצפונה של ישראל והמדיניות האמריקאית הפכפכה מתמיד, כאשר שיקוליים פנימיים מתערבבים במדיניות חוץ סהרורית. 

חבר’ה תלחמו באומץ, בנחישות ואל תוותרו לאויב, כל הזמן קדימה[1]"

החלק השני מוקדש למלחמה עצמה. תוך התמקדות בקרבות שהתחוללו בחזית הדרומית. חלק זה נשען על עדויותיהם של חיילים ומפקדים שלחמו בקרבות הבלימה ולאחר מכן בקרבות ההבקעה, הצליחה והכיתור שהכריעו למעשה את המלחמה. לצד העדויות המצמררות של הלוחמים  מצליח לורד לפתוח צוהר לאינטריגות האישיות בין חברי הפיקוד הבכיר ובעיקר ליחסם המורכב לאריאל שרון, שפיקד על האוגדה שלבסוף הכריעה את המהלכה.  הבלבול בין הממד האישי, הפער בין הדרגות לבין היכולות המקצועיות השונות והתהום שנפערה בין התכנון לביצוע (בעיקר סביב אופני הבלימה והצליחה) השאירו אותי פעור פה לא פעם ולא פעמיים. עבורי העדויות בעיקר מרמת המחלקה והפלוגה  היו מרטיטות לב, חלל הפה התייבש לנוכח האתגרים שאל מולם ניצבו הלוחמים שפשוט הטיחו את עצמם פעם אחר פעם אל מול המגננים המצריים. אלו סיפורים בלתי נתפסים, שבכל פעם שאני נתקל בהם תוקפות אותי תחושות של השתוממות והערכה לדבקות ולנחישות של הכוחות הלוחמים. לצד זאת אני נתקף אי נוחות מכך שהמערכת העצומה הזו לא נתנה להם את הכלים הבסיסים כדי לעמוד במשימתם  החל מציוד נאות וכלה במודיעין רלוונטי שיכל להציל חיים. הפערים הללו שאנו נחשפים אליהם מלחמה אחר מלחמה, לא נותנים לי מנוח ומשאירים אותי עם שאלות קשות אל מול המערכת הצבאית והפוליטית שמאפשרת למציאות זו לחזור על עצמה.
החלק השלישי, שלדעתי הוא החלש מבין החלקים המרכיבים את הספר, דן בתופעות חברתיות שחוללו בוגרי שדות הקטל. מהקמת "שלום עכשיו" ועד להתחזקותה של תנועת "גוש אמונים", מחילופי הדורות במפלגת העבודה ועד לחיזוק מעמדם של בני עיירות הפיתוח לנוכח הקורבן האנושי שהם העלו במהלכה של המלחמה. חלק זה נושא עימו פוטנציאל רב אך נראה שמספר הדפים שהוקצו למחבר ולוח זמנים דוחק של ההוצאה הובילה לכך שכתיבתו נעשתה ברשלנות, וכך ראשי פרקים ומחשבות ראשוניות גובבו לכדי מספר עמודים שאמורים לתחם את המסגרת ההיסטורית בה עוסק הספר.  

"המלחמה אינה אלא המשך המדינאות באמצעים אחרים" (קרל פון קלאזוביץ)

אהבתי מאוד את היכולת של המחבר ללהטט בין המרחב האסטרטגי למרחב הטקטי. כך תנועת הכוחות בשטח התממשקה עם חדרי הדיונים בירושלים, בוושינגטון ובמוסקבה. הקשר שתווה לורד בין שני המרחבים מציב את המלחמה בהקשר הרחב שלה, כמנוף לשינוי פוליטי ולא כמטרה העומדת בזכות עצמה. אני חושב שנקודת מבט זו מאפשרת לבחון לא רק את מלחמת יום הכיפורים, אלא היא מאפשרת לבחון בצורה מעמיקה גם את המאבקים הצבאיים שקיימה ישראל בלבנון ובעזה בשורה של סבבי לחימה. בסופו של דבר המהלכים הצבאיים נועדו לאפשר לדרג המדיני לקבל עמדות פתיחה טובות יותר למשא ומתן שמסדר מחדש את יחסי הכוחות. לכן גבורת לוחמים, ללא מדינאות חכמה ומוכוונת חזון היא חסרת ערך. צומת עכביש וציר לקסיקון בהם נהרגו תוך גבורה עילאית מאות מלוחמי צה"ל הינם חסרי ערך , אם אין דרג שיכול למנף את ההישגים לכדי הסכם שיקנה לדורות הבאים עתיד טוב יותר.

נהר החיים ממשיך בזרימתו

כך בעודי יושב מול חופי הים התיכון, הבריזה מלטפת את פני ועצי הזית המוריקים ממלאים את הלב בחדווה של פריחה, חשבתי לעצמי האם נלמדו הלקחים? לא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה הרחבה יותר של מדינאות בעלת חזון ויוזמה. עצרתי את שטף הקריאה הבטתי אל עבר המרחב, ולמען האמת לא הצלחתי לעשות סדר במחשבות. בעיקר הרגשתי התנגשות עצומה בין החלק הנאיבי הכמהה  למנהיגות אחראית ומוכוונת חזון לבין החלק הלוגי שבי הרואה את הדמויות ששומע את הקולות ובעיקר משתומם. כך בין הרהור להרהור, פלשו לתודעה קול צחוקם של הילדים, הארוחה שצריך להגיש בעוד כמה רגעים וההבנה שבסופו של דבר החיים חזקים מהכול וכמה טוב שאני בצד של המהלכים ולא של השוכבים.

- זכויות  יוצרים- התמונות ממלחמת יום כיפור צולמו על ידי לע"מ. 


איך לא ידעתם?


השבוע נחרדה החברה הישראלית מהרצח של מיכל סלה על ידי בן זוגה. מדוע הרצח הזה חרך את מהדורות החדשות, את הרשתות החברתיות ואת שיחות הסלון. הרי מיכל אינה האישה הראשונה שנרצחת על ידי בן זוגה, רק השנה נרצחו 12 נשים על ידי בני משפחותיהם, ובעשור האחרון הממוצע עומד על 20 בשנה. התשובה אם כן אינה טמונה בייחודיותו של המקרה, אלא בתחושה של הציבור שהרוצח והנרצחת אינם שייכים לקבוצה חברתית שניתן להרחיק מעלינו: ערבים, מהגרים ממדינות חבר העמים לשעבר, מהגרים מאתיופיה ועוד קבוצות מיעוט. הזוג החייכן הזה יכל בנקל  להיות פרזנטורים לקמפיין משכנתאות. יפים, חייכנים, מלומדים ובעלי תודעה חברתית בריאה. בקיצור הישראלי היפה שכולנו רוצים להידמות אליו. כמידת הציפיה, מידת הזעזוע שמשאירה אותנו פיעורי פה. כיצד אדם נורמטיבי, איש משפחה הופך לרוצח.

 האם הכתובת הייתה על הקיר ואם כן איך פספסנו את זה?

אפשר בחוכמה של בדיעבד למצוא ראיות מקדימות, סימנים אך זו חוכמה קטנה. התשובה היא שאי אפשר לדעת, בנקודה מסוימת מתחת לחזות נינוחה ישנם זרמי עומק שיכולים להתפרץ מדובר על הסתברות של נסיבות והקשרים חברתיים ואישיים שהתרקמותם הייחודית יכולה להוביל לפרץ של אלימות. נקודת ההתפרצות הזו מעסיקה רבות חוקרים בעיקר לאחר חשיפתם של פשעי מלחמה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת וויטנאם. לפתע התגלו מעשים שלא נעשו על ידי מפלצות, אלא על ידי אנשים בשר ודם שביצעו פשעים, רצחו ואנסו ובסוף יום נהנו מהופעה טובה ולאחר מכן הקפיצו את ילדיהם על הברכיים.

הרצח שהרעיד את שלוותה של העיירה- ברודצ'רץ כמשל

Broadchurch titlecard.jpgהחשש מפני הנינוחות המתעתעת, פירנס לא מעט את מפיקים של התרבות הפופלרית, אולם כמו שנושאים אחרים הנמצאים בליבת ההוויה האנושית לא מיצו את עצמם כך גם סוגיה זו נשארה חיה ובועטת למרות העיסוק הרב בה. לאחרונה נחשפתי הודות להמלצות לסדרה הבריטית, ברודצ'רץ'- Broadchurch שעונתה הראשונה שודרה ב2013 וכיום זמינה בנטפליקס . הסדרה נפרסת על פני שלוש עונות שמתחילות בחקירה משטרתית וממשיכות לדרמה בתי משפט. צפיתי בעונה הראשונה בנשימה עצורה משום שיש בה את כל הרכיבים לסדרת בילוש מהמעלה הראשונה. העלילה נפתחת במותו המסתורי של ילד בן 11 שנמצא ללא רוח חיים בסמוך לחוף הצוקי שבקצה העיירה. לכל אורכה של העונה מצטרפים לרשימת החשודים עוד ועוד חשודים, נחשפים סיפורים שכולם רוצים לשכוח ולהשכיח. כך הופכת עיירה שלווה באנגליה, לקן צרעות, בו איש אינו מכיר את זולתו. שוב ושוב עולה השאלה, איך לא ידעתם? איך לא ראיתם סמנים? והצופה החפץ בשלוות נפש, רוצה לראות את הסימנים המקדימים אך אלו לא בנמצא. כך מדיאלוגים הבנויים כהלכה ללא אלימות וללא מין הצופה מבין שלפניו יצירת מופת שמעוררת עולם ומלואו של שאלות.

בעיניים דומעות עם דובי בידו, הרוצח ניצב אל מול המצלמות

כחלק מאותו חיפוש אחר תשובות בדבר זרמי עומק שעלולים לפרוץ בכל רגע, הגעתי לפודקאסט, עבר פלילי. בו  יוצאת דנה הילמן למסע  אחר סיפוריים מסתוריים שהרעידו את אמות הסיפין של החברה הישראלית. באחד הפרקים היא מספרת את  סיפור הירצחה של הודיה קדם בת השלוש, שהתרחש לפני 20 שנים ועדין נשאר בתודעה הציבורית בעיקר בשל זהותו של הרוצח, אביה- רוני פימשטיין. עמידתו בעיניים דומעות אל מול המצלמות בבקשה למצוא את ביתו שאבדה, לא השאירה עיניים יבשות בסלונים הישראלים. כך גם הזעזוע שהתפרץ מספר ימים לאחר מכן כאשר התיק פוצח והאצבע הופנתה לרוני, שהטביעה את ביתו באכזריות שקשה לתארה.
דנה הילמן, ערכה תחקיר מעמיק הביאה קטעי ארכיון ראיינה את הקצין החוקר ויצרה יצירה מטלטלת שמפגישה את המאזין עם המציאות החולנית שמסתתרת מאחורי דלתותיה של משפחה נורמטיבית לכאורה. מעבר לעניין הרב שגילתי בחקירת המשטרה ובהלך הרוח של החוקרים, השידור העלה שאלות מטרידות על נפש האדם.

ההדחקה כמנגנון קיומי

אין לי ספק שקשה מאוד לחיות במציאות בה כל אחד ואחת הם  בעלי פוטנציאל לפגיעה ביקר לנו מכל. לכן אנו מפתחים מנגנונים של הדחקה מתמדת. אנו מדחיקים כדי לחיות, מדחיקים כדי לבנות לעצמנו את הסביבה הבטוחה הדרושה לנו על מנת שנוכל להמשיך בשגרת חיינו. כאשר ישנם אירועים מזעזעים כמו הרצח של מיכל סלה, הרצח של הודיה קדם, הרצח של רוז פיזם. אנו נעצרים לרגע, מבינים את עומקה של האשליה בה אנו  חיים, ורק לאחר  נשימה עמוקה אנו שבים לצלול לתוך מעמקי האשליה שמאפשרת לנו להתעורר בבוקר ולהתחיל בשגרת חיינו.
כנראה שהמתח בין ידיעה להכחשה הוא מנגנון הישרדות ממש כפי שאנו יודעים שאנו ברי חלוף אך אצל רוב בני אדם תודעת המוות אינה נוכחת בכל יום ויום. רגע אחרי יציאתו של יום הכיפורים המסמל עצירה מהמוכר והפניית מבט מעמיק יותר על העבר והעתיד, המתיחות הזו מקבלת משנה משמעות. במציאות בה כולם עבריינים במציאות או בפוטנציה, ישנה משמעות אדירה לסדר האישי והחברתי שמחזיק את יסודות הבית המשותף בפני הרוחות המנשבות.

גמר חתימה טובה



שני פודקאסטים שמקצרים את הדרך אל האושר המיוחל


הכמיהה לאושר היא המגפה חשוכת המרפא של המערב השבע, אט אט ככל שעלינו במעלות פירמידת הצרכים של הפסיכולוג הנודע, אברהם מסאלו, אנו מנהלים קרב עקוב מדם לכיבוש הפסגה שממנה משקיפים עלינו האושר והמשמעות. אולם ככל שאנו נושכים שפתיים ונאבקים למצוא אחיזה במורדותיה, המציאות התקשורתית בה אנו נתונים מדרדרת אותנו לתהומותיה. בכל שעות היום, פולט הנייד שלנו עדויות בדבר מציאויות חיים אלטרנטיביות בהם חיים אנשים מאושרים החווים חיים מושלמים, מרגשים ופוטוגניים. בעוד שאנו  מבזבזים את ימנו במי הרפש של חיי היום יום. השילוב בין תצלומים של משפחות וילדים מאושרים 24\7 לבין מציאות חיים בה האושר מבליח מעת לעת, מעודד תופעות קשות של דיכאונות וחיפוש מתמיד אחר ריגוש שיוציא אותנו מהשגרה הלא פוטוגנית בה אנו נתונים. מציאות חיים זו מניעה מערכת כספית עצומה של ספרי הדרכה, סדנאות העצמה, פסיכולוגים ותרפיסטים וכמובן תעשיית תרופות שמוכרת לנו את קפסולות האושר מציפרליקס ועד ווליום.

איך יוצאים מהמלכוד?

לאחרונה שמעתי שני פודקאסטים מעולים שפותחים בפני מאזיניהם כיווני מחשבה שקצת מרבדים את התמונה ונותנים לה נקודות מבט שבהחלט יכולה לאפשר לאושר לחדור ולו במעט לעולמכם. רגע לפני שאתם פונים לטיפול תרופתי, ממשכנים כליה ופונים לסדרת טיפולים פסיכואנליטים או מחליטים לעזוב את הכל ולבנות מסלול חיים חדש שבסופו יגיע הרגע המיוחל, תתרווחו בנחת והאזינו לשני פרקים, ראו הרצאה בת 21 דקות או הקדישו כמה שעות לקריאת ספר. כולם עוסקים באושר וכולם ביחד מסייעים להתמודד עם המחנק הסובב.

האושר טמון במפגש שבין ציפיות לאכזבות

גיקונומי- הצמד, ראם שרמן ודורון ניר, לוקחים את המאזינים בפרק 258 למסע בעקבות כלכלת האושר בשיח מרתק עם  ד"ר אריק שרמן הם בוחנים מה גורם לנו להיות מאושרים? מדוע העלאה במשכורת גורמת רק לעלייה של מספר חודשים בסך האושר שלנו, בעוד שתחושת משמעות מלווה אותנו לתקופה ארוכה יותר. וכיצד כל זה קשור לשוק העבודה, ולמדיניות התקציבית של חברות ומדינות. הפרק גדוש בתובנות מדיספלינות המשוחחות זו עם זו, כך שימצאו בו עניין אוהבי הפסיכולוגיה הכלכלית, אנשי מיקרו ומאקרו כלכלה, חובבי סוציולוגיה וסתם הורים שלא מבינים  מדוע גידול ילדים פוגע בתחושת האושר אך מחזק את תחושת הייעוד. בקיצור תיבת אוצרות בת שעה וחצי, ששווה לשוב ולשמוע אותה יותר מפעם אחת.
לקחתי מהפרק שתי תובנות מרכזיות. האחת, שלושת היסודות לאושר הם תחושת שייכות (קהילתיות), פעילות גופנית, תחושת משמעות בפעילות שאנו עורכים. השניה, האושר שלנו נפגע אנושות כאשר אנו לא מתאמים בין הציפיות שלנו לסיטואציה, הפערים יוצרים תסכולים קשים ולכן אל תרדו לגינת המשחקים עם ספר, אל תענו למיילים בג'ימבורי ואל תצפו לאותנטיות בשולחן אקראי בחתונות.  

מנות קטנות של תובנות המשנות נקודות מבט על הכאן והעכשיו

מיינדסט- שלומי חסטר מזמין את מאזיניו לדיון בשיפור איכות חייהם. הקונספט שעומד בבסיס הפודקאסט  מוכר: ראיון עם דמות העוסקת בתחום ושזירה של תובנות שעולות מקריאת ספריה\מאמריה\הרצאותיה. הייחודיות אינה טמונה בנושא אלא במפגש הייחודי שמצליח שלומי לקיים עם מרואיניו. בלי ז'רגון מסובך, מילים וקישורים שזורקים את המאזינים ממרחב למרחב, שלומי מצליח לפתוח את הראש ולתת למאזינים חוויה של למידה והכרה בגובה העיניים. הפעם, בפרק מס' 17, הוא משוחח עם ד"ר נטלי סמסון על פסיכולוגיה חיובית, ועל הדברים שגורמים לנו להיות מאושרים. על אף השוני בין בני האדם, נראה שיש קווים מנחים שיכולים לסייע לנו לחוות אושר בחיינו. מאוד אהבתי את הפרק שמשתלב בצורה יפה עם פרקים אחרים של הפודקאסט. שווה להקשיב, אבל במינונים קטנים, אני לא מצליח לשמוע שני פרקים באותו שבוע משום שהם מחזקים בי תחושות אשמה קשות שאינני מצליח ליישם את כל הטוב הזה בהמולת היום יום. בקיצור, כדאי לקחת את הפודקאסט כאימון שיש להתאימו לסרגל המאמצים המתאים לכל אחד ואחת. 

הסתקרנתם ורוצים להמשיך ולהעמיק, פרופסור גילברט מחכה לכם

הפסיכולוג, דן גילברט, ראה את הפער בין העלייה ברמת החיים לבין הירידה באיכות החיים. הוא הבין שצריכה מוגברת, נסיעות מרובות וערמות של מותגים לא מובילים לחוויה ארוכה של אושר. הנושא ריתק אותו, והוא הבין שיש באמתחתו כמה תובנות שראויות להיכרך כספר. בספרו, להיתקל באושר (מטר,2007) הוא לוקח את הקוראים למסע בנבכי האושר האנושי משיח ביולוגי על תפקידיו המתפתחים של המוח ועד לשיח תרבותי חברתי המנסה להראות את ההתפתחות של המושג לאורך ההיסטוריה החברתית של האנושות. לאלו שאינם פנויים לקרוא מאות עמודים (שגם אם הם רצופים בהומור ודוגמאות, עדיין מדובר על מאות עמודים) ניתן לקבל את הקפסולה המרוכזת בהרצאותיו הקצרות של גילברט, הזוכות לפופולריות רבה בTed ובyoutube.

מתוך כל העושר הזה הבנתי שכמו קדושה ואותנטיות גם אושר איננו מצב קיומי וסטטי. אלא יש לראותו כמצב ריגשי המבליח לתוך המציאות, החוכמה היא להבחין בהם כאשר הם מגיעים ופוקדים אותנו. כמו שאמרו חז"ל, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", כלומר אם אנו נמצאים במצב נפשי המכוון להכיל את החוויה אנו יכולים לחוות חוויות רוחניות שגם נביאים לא זכו בהם. ולהפך אם אנו במציאות של עיוורון אנו יכולים לראות מראות מהממים ופשוט להישאר באדישותנו, באפרוריות שלא תאפשר להם להגיח לתוך תודעתו (הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אמיל פקנהיים, מנסח זאת טוב ממני ולחובבי הפילוסופיה כדאי להקדיש כמה שעות להגותו בנושא).  

מפסיכולוגיה לרבי נחמן , סיפורי מעשיות ותובנות מעשיות

תמיד יהיו יחידי סגולה שירצו להתנזר מהמירוץ, אולם ההמונים ימשיכו לרוץ על הגלגל. תחילתו של הפיתרון מצויה בהכרה בכך שאנו מתרוצצים על גלגל, שזוהי חוויה קיומית שדומה להתמודדות עם התמכרות. שוב ושוב ישובו המחשבות לטלטל את תודעתנו, אך אנו צריכים לקבל אותם בהבנה ולהכיר בכך שזהו חלק מהמצב האנושי .
באופן אישי כאשר מחשבות אלו מגיחות לעולמי, אני נזכר בסיפור, התבואה המשגעת, של ר' נחמן מברסלב.  בסיפור תוקף רעב את העולם ועל מנת לשרוד יש צורך לאכול מתבואה שמעבירה את האדם על דעתו. המלך ויועצו מכירים במצב, אולם הם כמהים לחיות. לכן הם מחליטים לאכול מהתבואה המשגעת אך הם צורבים סימן זה במצחו של זה, וזאת על מנת ששניהם ידעו שהמציאות שהם חווים היא מציאות משוגעת שאינה משקפת את האמת לאמיתה. כך גם אני שואף לחיות את חיי, מתוך הכרה בכך שלא פעם אני נסחף להנאות שבינם לבין אושר ומימוש אישי יש מעט מאוד, גם אני הולך שבי אחר תמונות אינסטרגם מלוטשות תוך מלמול, "איך הם חיים טוב". אך לפני השינה רגע לפני שהעיניים נעצמות אני יודע שיש במציאות הזו הרבה אחיזת עיניים ושכנראה האמת מצויה, בינות לרגעים הקטנים הפזורים לאורכה ולרוחבה של מציאות חיי. 
כולי תקווה שתברך מעת לעת ביכולת להבחין באותן הבלחות, לעצור מהמרוץ ולייחד להם זמן, הכרה ורגש.



אי שם בינות לאורות הכרך ולהמון הסואן ממתינה לה אהבה שמחכה להתגלות



כבר שנים רבות שאינני מצוי בעולם הדייטים, מרבית חברי כבר במערכות יחסים ארוכות וסיפורים רומנטיים מגיחים לעולמי בעיקר דרך סדרות וסיפורים המבליחים מעת לעת משידורי הטלוויזיה והרדיו. משום שנטיית הלב שלי היא למשבריות, בכל פעם שספר בעל שם או מראה רומנטי מביט בי ממדפי הספריה וממערומי המבצעים בחנויות הספרים אני מרחיב את צעדי. אולם לכל כלל יש גם  יוצא מן הכלל וכך כשבזווית העין ראיתי את ספרו של אריאל צבר, אהבה בלב העיר-תשע סיפורים ניו-יורקים (שוקן,2013), שיניתי ממנהגי ועצרתי לכמה שניות. 

למה בחרתי הפעם לעצור?

כי אריאל צבר איננו משתייך לז'אנר הקבוע של סופרים הכותבים סיפורת רומנטית. כתיבתו אינה שבלונית, יש בו רגישות נדירה לניואנסים ובאופן מעורר השתאות הוא מצליח לחבר בין הממד האישי לממד החברתי הרחב יותר. ספרו הקודם, גןהעדן של אבי (שוקן,2009), השאיר עלי רושם רב. ללא יומרות או אמצעים ספרותיים מורכבים הצליח אריאל בספרו הקודם להתחקות אחר מסע התקרבות בין בן לאביו. ממקור של בושה וזרות הופך האב למקור לגאווה וזאת הודות למסע האישי שערך  מכפר קטן בכורדיסטאן לקתדרות מדופנות העץ של הקמפוסים היוקרתיים בארה"ב. החוויה הרגשית שעברתי לנוכח הספר עודנה מלווה אותי גם שנים ארוכות לאחר שסיימתי לקרוא בו, ועל כן ברגע שראיתי ספר נוסף שיצא מתחת לידיו מיהרתי לדוכן ההשאלות ולקחתי אותו עימי.

המרחב הפיזי מזמן לנו רגעי התאהבות

בספרו הנוכחי נקודת הנביעה של היצירה הינה אישית. ראשיתו של הספר ברצונו של המחבר להעמיק בסיפור התאהבותם של הוריו שהתרחש ברחובותיה של העיר, ניו יורק, החיבור בין השניים שלכאורה אין בניהם כל קשר הצית את דמיונו של אריאל, . כיצד אנשים שהם כה שונים ובעלי רקעים שלכאורה אין ביניהם כל קשר, יכולים למצוא את עצמם כשותפים לחיים. מהי נקודת השינוי שמעבירה אותם מזרים, לנאהבים, לשותפים. בפתיחה מרתקת הפונה לאפיקי הפסיכולוגיה מסביר אריאל שלמרחב הפיזי ישנה משמעות אדירה על רגשותינו. ישנם מרחבים המחוללים בנו התעוררות רגשית ומינית, שמחוללים בנו תהליך פיזיולוגי המאיץ את ליבנו, מחדד את חושינו ופותח אותנו לעולם חדש של תחושות וחוויות. זהו מנגנון אבולציוני שפועל במצבים קיצוניים שלווה או מתח. כך נרקמים סיפורים ייחודים בימי הבליץ על לונדון מחד ומהעבר השני באשרמים שלווים לנוכח נופים קסומים של הרי טיבט. לדידו, העיר ניו יורק על רחובותיה, תחנות הרכבת התחתית, הכיכרות ההומים והפארקים המוריקים. מהווים מרחב שלם של עוררות פיזית שיוצר מפגשים והתרגשויות שיכולות להוביל בין היתר להיווצרותן של אהבות חדשות.

מחייל המאחר לבסיסו ועד לעובדת זרה האובדת ברחובות הכרך- המיטב

לאחר עבודת תחקיר מעמיקה, שכללה שכירה של צוות תחקירנים שחרש עלונים, עיתונים וספרים ברר אריאל תשעה סיפורים רומנטיים שראשיתם במרחבים הציבוריים של העיר ניו יורק. בכל אחד ואחד מהם התוודעתי לכך שהמציאות עולה על הדמיון. מבקר מוזיקאלי שפוגש עובדת זרה מהפיליפינים בנסיעת רכבת לילית, אשה הבורחת מהמולת הגירושים מכירה תייר צעיר לרגלי פסל החירות ומטיול במעלי המדרגות מתפתחת מערכת יחסים של ממש, חייל בחופשה  שמתיישב בנסיעת רכבת שתשנה את מסלול חייו ועוד. הסיפורים אינם צפויים ויש בהם תפניות שנובעות מהאקראיות שמזמנים לנו החיים עצמם. בכך מצליח הספר להתחמק מפח היוקשים שמעמידה הספרות הרומנטית בפני קוראיה. בנוסף להתוודעות הרומנטית תיאורי הנוף וההמולה הכניסו אותי בינות לאורות הכרך ויצרו בי גם תחושות של התלהבות וציפייה.

דמויות בשר ודם ולא קריקטוריות ספרותיות

הספר נחתם בתיאור עכשווי של כל אחד מהזוגות שסיפורם הובא בספר, החיבור לעולם האמיתי של אנשים בשר ודם המתמודדים עם מציאות משתנה, הקנה לספר ממד של אמינות המתעלה מעל ליצירה ספרותית רגילה. כך שהסיפורים שנפתחו בפני לא היו סיפורם של דמויות ספרותיות בלבד, אל סיפורם של אנשים אמיתיים המתהלכים ביננו. הצריכים לעמול יום אחר יום אם ברצונם להפוך את רגעי ההתאהבות הראשוניים לחוויית חיים מתמשכת, שאינה תלויה בהפרשות של אדרנלין ואינידרופינים המופרשים ברגע התעוררות במרחביה של העיר ניו-יורק.

רוחות של סתיו מובילות את הנפש למקומות חדשים

לסיכום, עם בואן של רוחות הסתיו ושלכת העלים המתגבהת בפארקים, הסיפורים הניו-יורקרים שליקט אריאל צבר, מהווים תוספת נפלאה ליצירתה של אווירה סתווית, המתובלת בניחוח ייחודי של גשמים ראשונים, עוגות התופחות לאיטן וסיפורים שמחממים את הלב לנוכח הרוחות הקרירות המתחילות לנשב מעבר לחלונות הבית.



מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני?




איזה מין ערבי אני?

היוצר, סייד קשוע, שוחה שנים  בביצת הזהויות שמזמן לו המרחב שבין הירדן לים. סיפורו האישי הוא סיפורו של דור שנולד בישראל לאחר 1967, עבורם מדינת  ישראל היא עובדה מוגמרת, ומלחמת 1948 היא פיסה היסטורית שנצרבה בזיכרונם כחוויה לאומית אך לא כזיכרון אישי.  מציאות חברתית זו מאתגרת את זהותם, לכל מקום אליו יפנו הם נאלצים להתמודד עם תוויות שמודבקות להם על ידי יחידים ומוסדות. "ערבי של 48" יקראו לו הפלסטינים, "ערבי" יקראו לו היהודים,"מתייהד" יקראו לו חבריו לכפר שיראו כיצד הוא משתלב בחברה היהודית והופך לבשר מבשרה. אסופת הקיטלוגים הזו יוצרת תחושת זרות תמידית המהווה קרקע פורייה להתמודדות משברית שמניבה יצירה ענפה המנסה לפרש את המציאות, ליצור קרקע יציבה למהגרים בארצם הנעים בין זהויות, אשר בכולן רגלם אינה מוצאת מנוח.
המסע המתמיד בין הזהויות השונות עובר כחוט השני לאורך ולרוחב של יצירתו של קשוע. מסדרות הטלוויזיה, "עבודה ערבית", ששודרה ב-2007 בערוץ השני, ו"התסריטאי" ששודרה בערוץ האשון  ב-2015. עובר בסרטו, ערבים רוקדים, וכלה בארבעת הרומנים פרי עטו

מתעלה מעל לקשליאות הנבובות

על אף שהנושא רווי במוקשים פוליטיים היכול בנקל להפוך למניפסט קלישאתי עמוס בסופרלטיבים הלקוחים משיח הזהויות הישראלי. קשוע מצליח פעם אחר פעם לחמוק מהמובן מאליו וזאת באמצעות הומור חד, חמלה לדמויות והיעדר יומרנות אומנותית. הוא אינו מנסה לרגש, להראות עומק אינטלקטואלי או לענות על ציפיותיהם של הקוראים. במקום זאת הוא פשוט מגולל סיפור שנעים לקרוא, שפותח את המחשבה שמעלה חיוך שמצד אחד נוגע במוכר אך מצד שני מצליח להביא עימו  זוויות ראיה חדשות.

התהום ההולכת ונפערת בין טירה לאלינוי

בספרו האחרון, עקוב אחר שינויים (כנרת-זמורה ביתן, 2017), ממשיך קשוע את המגמה שאפיינה את ספריו הקודמים. אולם כאן הוא יוצא מהמוכר ועובר לספר סיפור שנע בין יבשות לאחר שהגיבור ומשפחתו עוזבים את ארץ ישראל ועוברים למרחבים הקפואים של אלינוי. לצד השינוי הגיאוגרפי נישואיו עולים על סרטון, והמדינה החדשה גוזרת עליו בדידות שמתפוגגת רק כאשר הוא עוסק בכתיבת סיפורי חיים של יהודים בעלי ממון החפצים להעלות על הכתב את זיכרונותיהם. בפעולה כמעט חתרנית, הכותב משכתב את זכרונותיהם, מוסיף משלו ומערבב קטעי היסטוריה, שנמהלים בזכרונם הרופף של הלקוחות. הללו מודעים במידה מסויימת לחירות האומנותית שנטל על עצמו המחבר, אך הם משלימים איתה משום שהם אינם חותרים להכרת האמת אלא יותר מכל הם שואפים להרמוניה ולהכלה של עברם. ההכרה במוטיבציות הפנימיות של הלקוחות, פותחת פתח למפגש מרתק בין הכותב לבין מושאי הכתיבה, ובכך לצד המממד ההומוריסטי נפתחו בפני מרחבים של תובנות, על הדרכים בהם אנו מעצבים את הנרטיב האישי והלאומי שלנו. 
 נקודת המפנה בעלילה מתרחשת כאשר מחלתו המחמירה של אביו מצריכה את הגיבור בן דמותו של קשוע לשוב לישראל ולסעוד את אביו על מיטת חוליו בימיו האחרונים. המפגש המחודש עם המשפחה שנשארה מאחור בעיירה,טירה שבמשולש, פותחת פצעים ישנים ומצריכה את הגיבור להתמודד עם פרשיות עכורות מן העבר. ככל שהימים חולפים נחשפים סיפורים נוספים שמאירים באור חדש את הקרע שהוביל להגירתו הכפויה מהרחובות צרובי השמש של ארץ ישראל למרחבים הקפואים של אלינוי.
מבין ספריו הקודמים, עקוב אחר שינויים, הוא הפחות חד ומוצלח ולעיתים נראה שעריכה טובה וממוקדת הייתה עושה עימו חסד. לאורך הקריאה הרגשתי שרגעים דרמטיים ומרגשים נמהלו במלל רב מדי, שמוביל לכך שחלקים שלמים ביצירה מאבדים מייחודם. הפער האדיר בין הפוטנציאל הסיפורי שהגיע לידי הבשלה בספריו הקודמים לבין התוצאה בספר הנוכחי בהחלט הוציאו אותי עם תחושה של אכזבה. 

המהגר שתר אחר יציבות חמקמקה

למרות שהספר נופל ברמתו מיצירותיו הקודמות, עדיין קושע משמיע קול חשוב אל מול ההוויה הישראלית המנסה לא אחת ליצור מסגרת בינארית של הגדרות זהותיות. המורכבות המוצגת בסרטיו, ספריו ותוכניותיו הטלוויזיונית אינן מאפשרות לצופים לשבת בנינוחות בכיסאותיהם ולהגיד בצורה ברורה זה אנחנו וזה הם. המזיגה שמוצגת ביצירתו מראה שבכל עת מתקיימת מזיגה מודעת ובלתי מודעת. בשפה, בתרבות, בעולם האסוציאטיבי, בחיפוש שנע בלי משים בין עבר להווה. בכך דווקא חווית ההגירה אליה כה מודע קשוע, יוצרת מרחב משותף ליהודים וערבים החולקים יחדיו חוויה של הגירה וקליטה, תלישות וחיפוש. גם אם נרצה לדמות את עצמנו כילידים, אנו חברה של מהגרים שנוצרת מתוך מיזוג מתוך יחסי גומלין אליהן מפנה יצירתו של קשוע זרקור המאיר היבטים חבויים.
החיבור המפתיע הזה לא מתקיים רק מעל דפיו של הספר  אלא הוא התחולל גם  בעולם האסוציאטיבי שלי . לאורכה של הקריאה נזכרתי פעם אחר פעם בשירו של אושיק לוי, יונתן סע הביתה, שמגלם את סיפורם של ישראלים שהיגרו לארה"ב. למרות השוני בין קיבוצניקים שעברו לצפון אמריקה, מצאתי בתלישות ובגעגוע שלהם את סיפורו של קשוע. כך באופן אירוני שתי הקבוצות שמזהות את עצמן כילידות, נפגשות מתוך מקום של זרות בארץ המהגרים, היא ארה"ב (חיבור נוסף למפגש בין יהודים וערבים בארה"ב ולחיבור לארץ, ניתן למצוא ספרה של דורית רביניאן, גדר חיה) 

לסיכום, למרות שהספר איננו יצירת מופת ולעיתים המתח הסיפורי בו נמוג בשל מונולוגים ארוכים, נהנתי מאוד לקרוא אותו ומצאתי בו עניין רב. אני חושב שדווקא בימים של הקצנה והגבהת חומות הקריאה ביצירתו של קשוע היא כמשוב רוח רענן המצליח לפוגג את השרב בו אנו נתונים. 



שלושה פודקאסטים כלכלים שיעזרו לכם לסיים את החודש בפלוס


השיח הכלכלי נמצא בכל מקום אליו נביט, מתוכניות הצרכנות שמרצדות בכל ערב בערוצים המסחריים, מאתרי החדשות המסקרים בעיקר אילי הון, משיחות הסלון בהם אנו  נעים בין  קיטור על יוקר המחיה לבין חיפוש אחר הזדמנויות שיעזרו לנו לשבור את השיטה. למרות העיסוק האינטנסיבי בכסף השיח ברובו מתאפיין בשטחיות ומתעסק בעיקר בתיאור של תופעות ופחות  בניתוחם תהליכי עומק, בהסברת מושגים ויותר חשוב מכך בפעולות שאנו יכולים לבצע על מנת לשנות את המציאות הכלכלית שלנו. לשמחתי הרבה, בשנתיים האחרונות לצד עולמות הספרים והתוכניות התיעודיות המגיחות למסך, אנו עדים לפריחה בתחום הפודקאסטים העוסקים בכלכלה מזוויות שונות ומגוונות. מבין המבחר הרב אני רוצה להמליץ על שלושה פודקאסטים נפלאים שכל אחד מהם פתח בפני עולם של מושגים, תובנות ומחשבות שתחילתם בכלכלה אך השפעתן באה לידי ביטוי במרחבי חיים שאינם מצטמצמים למסך פירוט הפעולות בעו"ש.

כסף והשקעות בגובה העיניים עם עמיתעשת

הפודקאסט מושתת על ראיונות שעורך עמית, יזם ויועץ פיננסי,  עם יזמים, משקיעים ורואי חשבון העוסקים בתחומים של יזמות והשקעות. בשיח שיטתי אך בשפה הברורה לכל בר דעת, מצליח עמית להסביר מושגים מורכבים מעולם ההשקעות ולתת אבני דרך לאלו החפצים להבין את העולם הכלכלי בו הם חיים. על אף המורכבות של הנושאים עמית מקפיד לא לסבך את העניינים אלא להתמקד בהסברים מדויקים וקליטים שמאפשרים אחר כך לפנות משלב ההאזנה הפסיבית לפעולה אקטיבית שאינה מיועדת רק לבעלי הון אלא גם לבני מעמד הביניים הצוברים את מעותיהם בשקדנות כנמלים עמלות. לצד הפודקאסט לעמית אתר אינטרנט (שאינו מתאפיין בגרפיקות או בעיצוב חדשני) שבו הוא מרחיב ומעמיק ונותן כלים להבנה פיננסית ללא עלות נוספת.

כשבגרוש היה חור

רועי גרון לוקח את מאזיניו בכל פעם לסדרות תוכן העוסקות בהיסטוריה כלכלית. כך בין הפרקים ניתן להעמיק בקריסתה של ברית המועצות ובעליית האוליגרכים בשנות ה-90, במשבר הכלכלי שהיכה את ארצות הברית בשנות העשרים, בתוכנית הכלכלית השאפתנית של מאו טסה טונג ולנוח על גבי שטרי המחילה שסיחררו את אירופה לפני כאלף שנים. הפודקאסט מושקע מאוד וניכר שרועי ערך תחקיר מעמיק לפני כל פרק, צורת ההגשה המעניינת המשלבת הומור וחדות הופכים את ההאזנה לפעולת שאיבה ממעיין של ידע וחוכמה. כחובב היסטוריה מדופלם (תואר שני) הפודקאסט החזיר אותי לימים שלפני הילדים בהם הייתי קורא ספרי היסטוריה להנאתי. התובנות הרבות שעולות מהפרקים פותחות כיוונים חדשים להבנת המציאות הכלכלית-חברתית בה אנו נמצאים.

ערך מוסף בשבילי

ערוץ הפודקאסטים של כאן, הוא אוצר בלום לחובבי הז'אנר. התוכנית, ערך מוסף בשבילי, מושתת על פרקים קצרים בני 15 דקות בהם, ליאור תבורי וטל וולפסון בוחנים מושגים בסיסים מהמציאות הכלכלית היום יומית בה אנו נתונים. עם הרבה הומור ודיוק השניים מצליחים לעבור את מחסום האימה שלרבים ולפרשן לקהל המאזינים מושגים מזרי אימה כמו לוח שפיצר, קופות גמל, קרנות השתלמות וכו'. זהו פודקאסט שמעבר לעניין האינטלקטואלי פשוט יסייע לכם לחסוך כסף והרבה. האזינו ברוב קשב רשמו את התובנות וצאו למסע להחזרת המזומנים האבודים שהלכו לאיבוד בין דמי הניהול ועמלת השורה.

כלכלה בנטפליטקס

נחתם מהפקקים, השכבתם את הילדים לישון ונשאר לכם עוד כוח לעסוק בכלכלה?
תפתחו את נטפליקס, ותראו רק שני סרטים שיתנו לכם הצצה מחודשת לשוק ההון, וליכולת המוגבלת שלנו לשלוט בתהליכים הכלכליים המטלטלים את העולם ובעיקר את החסכונות  והפנסיות של כולנו.

מכונת הכסף (The Big Short, 2015)

 סרט עלילתי עם בראד פיט, המתאר את עלייתה ונפילתה של בועת הנדל"ן שהתנפחה בארה"ב בראשית שנות האלפיים. זהו סרט שמראה את גבולותיו של ההיבריס האנושי, את הכמיהה האנושית ל"עשות מכה" ולנוח ואת הסכנות הטמונות בהתאהבות בקונספציה המוזנת על ידי בעלי אינטרס. זוהי קריאת השכמה לחשיבה ביקורתית בדבר החשיבות של שומרי הסף והשבריריות של מעמדם בעולם של קשרי הון שלטון.


להציל את הקפיטליזם (Saving Capitalism, 2017)

הכלכלן רוברט רייך מי שהיה שר העבודה בימי הנשיא קלינטון, אי שם באמצע שנות התשעים. יוצא למסע בן שעה וחצי הוא מסביר מי באמת שולט בכלכלה האמריקאית וכיצד ריכוזו של ההון בידי מעמד קטן של עשירי על מהווה סכנה הן לסדר הכלכלי והן לדמוקרטיה האמריקאית. על אף שרייך הוא דמוקרט הוא אינו עושה הנחות למחנה ממנו הוא בא, ובשפתו החדה הוא שולח חצים ממוקדים כנגד קשרי ההון שלטון שמתקיימים בין  אצולת וול-סטרייט להנהגת המפלגה, שאינה רואה את מעמד הבינים ההולך ונעלם לנגד עיניה. הסרט עזר לי להבין בצורה טובה יותר מהם התהליכים שגרמו לדונלד טראמפ לעלות לשלטון בקולותיהם של מיליוני אמריקאים שפשוט מאסו בשיטה, ועל כן באופן אירוני המליכו עליהם מלך שהפך את השיטה לאומנות של הונאה.