חפש בבלוג זה

זהירות בינג' לפניך- מרצ'לה סדרת המשטרה שתשנה את פני התעשייה




בעבר הלא רחוק סדרות משטרה ומותחנים היו מותחות קו ברור בין הטוב לבין הרע, בין כוחות השיטור הפועלים ללא מעצורים למיגורו של הרוע לבין עולם הפשע שמכרסם ביסודותיה של החברה. גם אם לאורכה של החקירה התגלו זוויות מפתיעות על החשודים השונים,השוטרים נשארו בתומתם. את בכורתו של השוטר האהוב והמגונן בדמותו של הורשיו קיין (דיוויד קרוזו) מMaiami--CSI, ששלט ללא עוררין בז'אנר בראשית שנות האלפיים החליפו חוקרים חדשים שאישיותם ומעשיהם רחוקים מאוד מהדמויות הפלקטיות שאליהם הרגילו אותנו המפיקים האמריקאים.

הבשורה האירופאית שמשנה את פניהן של הדרמות המשטרתיות

את הבשורה של העידן החדש הביאה היצירה האירופאית שהחלה במחוזות המושלגים של נורבגיה ושוודיה עם סדרות כמו "הגשר" (2011) ששינו את פני התעשיה מקצה לקצה. מדובר על סדרות ריאליסטיות, עם פסקול מצמרר ודמויות שנויות במחלקות שמהר מאוד מטשטשות את החלוקה הבינארית בין טוב לרע. בשנים האחרונות הז'אנר חלחל ליוצרים נוספים וכך ניתן למצוא אותו בכל רחבי היבשת מגרמניה שהביא את "הכלבים של ברלין" ועד לשטף הסדרות הבריטיות (כולן זמינות בנטפליקס בהיקפים משתנים) שאנו עדים אליו בשש השנים האחרונות: בקו האש (Line of Duty), ריבר (River), בברודצ'ירץ (Broadchurch),עמק האושר (HappyValley) ולאחרונה מרצ'לה (Marcella).

למי קראת משוגע?

הבריטים כדרכם יודעים לחדש ולרענן ולהביא לצופים יצירה אינטליגנטית, חכמה עם שבבים של הומור. בנוסף בז'אנר הבריטי העלו את הטשטוש בין העולמות בכמה רמות נוספות. בכל הסדרות שציינתי  החוקרים ובעיקר החוקרות החדשות אינן בתחום הנורמה, ריבר סובל מהזיות המעלות מארצות המתים את שותפתו שנרצחה לנגד עיניו. אלקס בברודצ'ירץ  (Broadchurch) סובל מהתקפי חרדה ומרצ'לה מרבה להתבלבל בין דמיון למציאות. בקיצור, שלושתם  יותר מתאימים לתכנית של שילוב נפגעי נפש בקהילה מאשר חוקרים המתרוצצים ברחובות הערים והכפרים תוך חיפוש מתמיד אחר בני בליעל המכסים את עקבותיהם. הטשטוש בין המציאות ה"נורמאלית" לבין השפיות הרופפת של הגיבורים מוסיפה ממד של מתח ומחייבת צפיה דרוכה, משום שלא ברור האם הסצינה היא חלק מהחיפוש אחר הרוצח החמקמק או שמא מדובר על מסע בנפתולי הדמיון המסוכך של החוקר.

איזון בין בית ועבודה הגרסה החדשה

חידוש נוסף שהביא עמו הז'אנר האנגלי מצוי בכך שאין הפרדה בין החקירה לבין העולם הפרטי של השוטרים. לכל אורכה העלילה מצטלבת פעם אחר פעם עם עולמם הפרטי של  החוקרים. כך בני משפחה אהובים, בעלים וילדים נדחקים לתוך החקירה והופכים אותה לביצה טובענית. כך דמויות שבפרקים הראשונים נדמות כחביבות ופגיעות מתגלות במלוא אלימותן. מציאות כאוטית זו מובילה לכך שככל שחולפים הפרקים  הטוב והרע מתבלבלים עד לכדי טשטוש מוחלט. משום שדמויות שאך לפני רגע מצאתי את עצמי מפנה אליהן רגשות של חמלה והבנה מתגלות במלוא כיעורן בעוד שאחרות שבאינסטינקט סיווגתי במרושעות ובעלות עולם ערכי מדורדר מתגלות בטובן. 

מרצ'לה דרמה משטרתית שסוללת את הדרך אל הבינג'



כחלק מפרץ היצירה ששוטף את נטפליקס  צפיתי השבוע בעונה הראשונה של הסדרה הבריטית, מרצ'לה. שבאה מבית היוצר של אותו אב קדמון שהביא לנו את "הגשר" הדנית. במרכזה של הדרמה ניצבת חוקרת משטרה (אנה פיראל) שלאחר פרישה בת 14 שנה בהם היא הקדישה את עצמה לגידול ילדיה היא  חוזרת לשורות המשטרה מתוך רצון לתפוס רוצח שחזר לפעול ברחובותיה של לונדון. המעבר החד מהקפצות לחוגים לזירות הרצח מטלטלים את עולמה והיא נכנסת למערבולת אישית, נפשית ומשפחתית. בין לבין הגופות נערמות בחדר הקירור של המכון לרפואה משפטית והלחץ עולה. שמונת הפרקים הם צונאמי של התרחשויות, העלילה מסתבכת חשודים עולים ויורדים במהירות והתחושה היא שחייבים לעבור מפרק לפרק על מנת להביא  את הדרמה לכדי סיום. פס הקול העוצמתי, שמוסיף רבדים נוספים מגביר את הדופק וסולל את הדרך לבינג' (שזהו בעצם המצב שכל יוצר טלוויזיה בן זמננו רוצה להכניס אליו את הצופה טרוט העיניים).
כדי להימנע מספויילרים לא אכנס לנבכי העלילה, רק אומר שמרצ'לה, עשויה למופת ומעבירה בצורה אמינה את הדמויות, את רחובותיה הגשומים והאפרוריים של לונדון ואת פס קול הייחודי שאינו מרפה. בקיצור אלו ממכם שמחפשים סדרת מתח בריטית משובחת שמשתייכת לעידן החדש, ימצאו במרצ'לה בת ברית נאמנה שתדיר שינה מעיניהם.

אנשים רגילים, כמיהת לב או תיאור של מציאות אנושית?

הבעיה היחידה שמצאתי בסדרה טמונה בכך שהיא מערערת את האמון בסובבים אותנו, היא מציפה שאלות האם אנו מכירים את מי שסביבנו? עד כמה אנו מוכנים ללכת רחוק על מנת להגן על היקר לנו מכל? האם יש לנו גבולות מוסריים או שמא המוסר הוא פריבילגיה שניתן להשתעשע בו עד שלפתע מגיעים לנקודת האל חזור? פעם אחר פעם בתום הצפייה חשבתי על ספרו של כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים (ידיעות אחרונות,2000), שמתאר את קורותיה של יחידת מילואימניקים של  המשטרה גרמנית שמוצבת בפולין בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מהכרוניקה שמעלה בראונינג עולה שדי מהר, ההגינות והמוסר של אנשי משפחה מתורבתים מחליפה את מקומה באלימות ובשותפות באחד מהפשעים המזעזעים שהתרחשו על אדמת אירופה. כך שלצד האסקפיזם הטמון בסדרה העשויה כהלכה בסיומה של  העונה הראשונה נשארתי עם שאלות נוגות ללא מענה, ועם פחד קטן בלב.
השעה כבר התאחרה יותר משרציתי, סגרתי את הטלויזיה, סידרתי פעם אחרונה את הסלון והלכתי להדק את השמיכות הפרוסות על ילדי הנהנים משנה שלווה שהגשם דופק בחלונם. בטרם הורדתי את התריסים הבטתי בלילה שבחוץ והודיתי על השלווה הרגעית והשברירית בה אנו נתונים ועד כמה צריך להודות על הרגע שיכול לחמוק  כהרף עין.

האדם שבטנק ינצח- "כח צביקה" בקרבות הבלימה ברמת הגולן




צביקה גרינגולד, כוח צביקה- 24 שעות של גבורה במלחמת יום הכיפורים, מודן, 2008, 211 עמ'
סיורי , בעקבות לוחמים, הם אחד מאירועי השיא של החינוך החברתי בחטיבה העליונה. אלפי תלמידים מוסעים מידי שנה לרמת הגולן לשמוע את סיפורם של לוחמי צה"ל שבלמו בגופם את הפלישה הסורית ביום הכיפורים ה-6 באוקטובר 1973. כמעט חמישים שנה לאחר האירועים, סיפורם של הלוחמים מהווה אבן יסוד בעיצובו של הדור הצעיר העומד להתגייס. באמצעותם מועלים על נס ערכים חיובים כדוגמת: הקרבה אישית, דבקות במשימה ונחישות. אלו מילים גדולות שמתכנסות לכדי סיפורים מיתולוגיים שהאנשים הנושאים אותם הופכים לסמל שנועד לשרת מטרות חינוכיות ולאומיות. כך גם אני התוודעתי לראשונה לסיפורו של כוח צביקה, טנק בודד המתייצב אל מול חטיבה סורית דוהרת ומנסה בכל כוחותיו לבלום אותה רגע לפני שהיא משתלטת על הגזרה המרכזית של רמת הגולן.

לבד על ציר הנפט- קרבות הבלימה ביומה הראשון של המלחמה

הספר, כוח  צביקה (מודן, 2008), נכתב על ידי עמי דור און וצביקה גרינגולד, מגולל  ממקור ראשון את סיפורו האישי של צביקה ביומו הראשון של מלחמת יום הכיפורים. זהו אינו ספר צבאי קלאסי נעוטר במפות ובמהלכי קרב, אלא מסמך אנושי  מרגש בו המספר מתאר בכנות מרשימה את קורותיו. מהרגע החלטתו לעלות מקיבוצו ולחבור לכוחות הנלחמים וזאת למרות שלא היה משובץ לשום יחידה קרבית. החבירה לכוחות המאולתרים שהתקבצו בשעות הראשונות בניסיון נואש לסייע לחטיבה 188 לבלום  את המתקפה, לארבעים השעות הראשונות בהם הוא מחליף שלושה טנקים הנפגעים בזה אחר זה. תוך שהוא עושה ככל יכולתו על מנת לפגוע בשתי החטיבות הסוריות ששעטו למרכזה של רמת הגולן.
תוך זמן קצר כסגן צעיר שאינו מורגל במלחמה כוללת, מבין צביקה שכוחות הפיקוד הנמצאים מאחור אינם יכולים להושיט לו ולצוותו עזרה של ממש. בתוך הכאוס של הקרבות הנערכים ממרחקים קצרים, צביקה מוביל את צוותו  (לוחמים שקובצו שאת שמותיהם כלל לא הכיר לפניכן) לקרב בלימה חסר סיכוי. בנחישות ובמקצועיות הם מצליחים ליצור הססנות בקרב הסורים התוקפים. הודות למהלכים אלו כאשר  בהדרגה חוברים אל הכוח כוחות מילואים נוספים , עוברים קרבות הבלימה לקרבות הדיפה שמסתיימים במעבר של הקו הסגול ובעצירה במובלעת הסורית, 30 ק"מ מדמשק.  

תופעות הדחק יוצאות מן המחשכים וניצבות במרכז הבמה

צביקה איננו מסתתר מאחורי מילים גדולות, בסיפורו לצד מהלכי הלחימה ב"ציר הנפט" שלאורכו הוא נלחם הוא מתאר את סד הלחצים הנפשיים בהם היה נתון כמפקד בשעותיה הראשונות של המלחמה. הוא איננו מטייח את ההתמודדות עם אימת המוות שעטפה את שדות הקטל, את תחושת האחריות שנובעת משליחתם של לוחמים למשימות שממנה לא שבו ואת הצורך לקבל אינספור החלטות בזמן קצר. באומץ רב צביקה יורד ממרומי המיתוס והופך לאדם בשר ודם, המתמודד עם פחדיו. בכך בעמודים מרובים הוא מתאר את תופעות הדחק (פוסט טראומה) מהן סבל עוד במהלך ימי המלחמה וביתר שאת לאחר מכן. תופעות אלו לא הרפו את ידיו, אלא הוא התמודד עימן בעוז תוך שהן מבליחות פעם אחר פעם לשגרת יומו.

כחלק מניסיונו לצאת מהפלקטיות שהושתה עליו על ידי הממסד שהעניק לו את אות הגבורה. צביקה איננו חוסך את שבט לשונו מהדרג הצבאי והמדיני, שידע לשלוח את טובי בניו לשדות הקטל אך לא ידע לקחת אחריות על שיקומם הנפשי. תיבת הפנדורה שנפתחת בסיפורו של צביקה הלוחם המעוטר, שאיננו מסתתר מאחורי מילים גדולות, אלא קורא לתופעה בשמה תוך שהיא קורעת את לילותיו, מצריכה את הקורא לעבור מדיבור בסיסמאות הרואיות למבט אנושי וחומל על האנשים שמאחורי המיתוס. השיח סביב תופעות אלו הולך ומתרחב ואט אט הוא יוצא מפינותיה של הבושה למרכזו של השיח. כיום כבר ביום הזיכרון נשמעות פרסומות של נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי), מוקרנים סרטים על נפגעי הלם קרב ומתקיימים ערבי שיח וקבוצות תמיכה כדוגמת ערבי הזיכרון שעורכת עמותת רסיסים. ישנה תזוזה איטית, שאינה מגובה עדיין בהיקפים התקציבים הנדרשים על מנת למלא את החוב המוסרי של המדינה לבניה ובנותיה שנשלחו לשדות הקרב ואת מראות האימה שנראו שם עדיין נושאים בנפשם את  עשרות שנים אחרי, עדיין אנו נאלצים לראות את הלוחמים מתבזים מול רשויות המדינה בניסיונות נואשים לקבל את הסיוע לו הם זקוקים, על מנת להמשיך בחייהם. חוב מוסרי זה עדיין לא שולם על ידי המדינה ומוסדותיה, וסיפורו של צביקה שהפך לסמל של גבורה מאפשר להפנות את הזרקור גם לפינות שהחברה מעוניינת להדחיק.

"אל נא תאמר הינה דרכי האחרונה", ילדות בצל זיכרונות השואה 

חלקו השני של הספר פותח צוהר לחיי משפחתו של צביקה גרינוולד, ובעיקר לסיפורם של הוריו "ניצולי שואה" שהיו חלק מהגרעין המייסד של קיבוץ, לוחמי הגטאות. החיבור שמקיים המחבר בין ילדותו בצל הטקסים ביום השואה והגבורה שהיוו רגעי הקודש של הקהילה, דפי העדות, דמותו של אנטקה צוקרמן, המהלכת בין הבתים. לבין תפקודו בקרב מראה כיצד זרמי העומק מעצבים את התנהגותנו ברגעי דחק. כך ביום פקודה כאשר הטנק שבפיקודו ניצב אל מול הסורים המסתערים, שיר הפרטיזנים מתנגן בראשו בין  פקודת ירי לפקודת תנועה. תוך שהוא חש שעל כתפיו מונח משא הדורות ועתידו של הבית השלישי הניצב בפני סכנת חורבן. השיח התודעתי שמקיים צביקה ממרחק השנים פותח פתח לשיח עמוק בנודע לקשר שבין ילדות לבגרות.  לטוב ולרע, הסיפורים והמעשים אליהם אנו נחשפים בשנות ילדותנו מעצבים את התנהגותו כאנשים בוגרים, פורצים ברגעי מצוקה. כך שירים שהושרו ומילים שנאמרו לפתע מקבלים משמעות מחודשת ומובילים אותנו לפעולות שלעיתים אף מפתיעות אותנו.

מתעלה מעל הפלקטיות הטמונה במיתוס  

הממד האישי מנתק את הספר ממלכודת הקלישאות הנבובות שארבו לו בכל צעד ושעל ובכך הוא מקנה לו עניין וערך החורגים ממערך שיעור מתוזמר המועבר לפני יציאת התלמידים ליום מורשת קרב. קראתי את 210 העמודים במהירות מלווה בתחושות של השתאות, סקרנות  ועצב. לא מובן שספר מעין זה זכה לזכות בפרס, יצחק שדה לכתיבה צבאית, גם בעצם זכיה זו ניתן לראות שינוי מגמה בשיח הישראלי שיודע לשלב בין שיח ביקורתי ואישי לבין העלאת סיפורם של הקרבות ששינו את פניה של מדינת ישראל.



מסע אינטלקטואלי שראשיתו בברלין ואחריתו באולם קריאה יהדות בירושלים



גרשם שלום, מברלין לירושלים, עם עובד, 1982, 224 עמ'
אי שם בראשית שנות האלפיים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה נשלחתי יחד עם קבוצת חיילים לאבטח את הישיבה בעותניאל. בין השמירות והפטרולים נכנסתי לבית המדרש והופתעתי ממגוון הספרים שהיו מונחים שם על שולחנות הלומדים. בין מסכתות התלמוד וספרי חסידות הסתתרו גם ספרים שכריכתם כבר הבליטה את זרותם בחלל בית המדרש, ספרי עם עובד דקי גזרה ובהם החיבור, מברלין לירושלים (עם עובד, 1982) האוטוביוגרפיה של מייסד חקר הקבלה, גרשום (גרהרד) שולם. במהירות  נשאבתי לעולמם של יהודי ברלין בראשית המאה ה-20, למאבקים בין זרמים ומחשבות בין פרטיקולריות לאוניברסאליות. במוצאי שבת, כבר באו לאסוף אותנו ואת הספר נאלצתי להשאיר מאחור.  הקריאה בו הייתה  עבורי הבלחה של קרן אור בתוך השגרה הצבאית אליה נקלעתי. עברו השנים, בימי האוניברסיטה קניתי את הספר בחנות יד שניה, בעיקר משום שהוא ייצג עבורי  זיכרון למשב רוח בתקופה שכל קשר ביני לבין הרהורים פילוסופיים היה מקרי בהחלט. לאחרונה לאחר שקראתי את ספרה של פנייה עוז, ישראלים-ברלין (כתר, 2004), נזכרתי שוב בספרו הנשכח של שולם וכך נשפתי ממנו את האבק שהצטבר והתחלתי לקרוא בו בשקיקה.

כל הדרכים מובילות לברלין 

גרשום שולם נולד בברלין בסופה של המאה ה-19 למשפחה יהודית בורגנית שהכירה את בית הכנסת רק בימי חג ומועד, אך בשגרת יומה ראתה את עצמה כחלק מהבורגיות הגרמנית אליה חפצה להשתייך. האחים עסקו בפיתוח עסק הדפוס המשפחתי והשקיעו ממרצם ביצירתם של קשרים עסקיים בין בירות אירופה, ובפעילות פוליטית בזירה הגרמנית התוססת של ראשית המאה. אך בעוד האחים רצים אחר ממון והשפעה פוליטית שולם נמשך דווקא לאולמות הקריאה, לספרי ההיסטוריה המונומנטאליים של גרץ ולדיונים אינטלקטואלים עם חבריו לספסל הלימודים ועם מהגרים יהודים שזה עתה הגיעו מפולין. בהדרגה שיטוטיו האינטלקטואלים משכו אותו למרחבים הרחוקים מאוד מהבית הבורגני בו גדל. כך הוא החל ללכת לבית כנסת אורתודוכסי, ללמוד עברית, לרכון על ספרים מארון הספרים היהודי ממשניות, מדרשים וגמרות ועד לספרות קבלה והיכלות. לצד העיון האינטלקטואלי  נפשו נמשכה לציונות מבית מרטין בובר ולאמונה שהתחייה היהודית יכולה להתקיים רק בארץ ישראל. השינויים העמוקים בתפיסתו, ואופיו הקשה חוללו סערות בבית הוריו עד שתהום נפערה בינו לבין אביו.  

הבן מגורש מעל שולחן אביו- היציאה לדרך חדשה ישנה

נקודת מפנה מטלטלת שמתוארת בספר מצויה ביחסיו המורכבים של שולם עם אביו מולידו שראה בעין שלילית את נטיותיו הציוניות, הפציפיסטיות והאינטלקטואליות של בנו. כך בשנת 1917 לאחר ויכוחים חוזרים ונשנים הודיעה האב לבנו במברק (!) שהוא אינו מחויב לו מבחינה חוקית ובצירוף של מאה מארקים ציווה עליו  להתפנות מהבית ולמצוא לו מקום אחר בעולם. כך שולם הצעיר מצא את עצמו מורחק מבית אביו ומהנוחות אליה היה מורגל כילד וכנער. עם מעט מאוד כסף בכיס הוא  יצא למסלול נדודים אינטלקטואלי בהם פגש את כל שמנה וסלתה של האינטליגנציה היהודית של ראשית המאה: ש"י עגנון,  חיים נחמן ביאליק, הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, מרטין בובר, זלמן שז"ר ורעו וידידו וולטר בנימין. המפגשים המרובים העשירו את עולמו שהורכב מחוכמת ישראל, מהגות כללית וממתמטיקה תיאורטית. הפסיפס האנושי והאינטלקטואלי שהרכיב את עולמו בין שתי המלחמות פשוט בלתי נתפס. המפגשים המתוארים ציידו אותי בתחושה שאני מהלך בגן קסום של ענקי רוח שמילותיהם בונות היכלות של דעת שקשה היום לדמיין את התרבות היהודית המודרנית בלעדיהם.

עוגת שטולן אינטלקטואלית- צימוקים של סרקזם בעיסת החיים 

גאונותו של שולם ציידה אותו ביכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, אולם כישוריו החברתיים היו לוקים בחסר. מגיל צעיר הוא לא חסך את שבט לשונו מבני הפלוגתא שלו, וכך גם בספרו הוא מצייד כל אחד מהמוזכרים בהערות עוקצניות החל ממראה פיזי ועד ליכולות אינטלקטואליות שאינן מזהירות די הצורך. כקורא מהצד נהניתי מהסרקזם המתנשא אולם נראה לי שבמפגש פנים אל פנים, שולם היה טיפוס ייקי שאינו משרה סביבו אווירה חמימה ונעימה.
לאכזבתי הרבה הספר מסתיים באמצע שנות העשרים לאחר ששולם מתיישב בירושלים יחד עם אשתו, ובעקבות שילוב של יכולות וקשרים הוא מקבל בתחילה תקן של ספרן בספריה הלאומית ולאחר מכן כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית שעשתה באותה העת  את צעדיה הראשונים כמרכז דעת וחקר. לא בכדי בחר המחבר לסיים את ספרו לפני הדרמה הגדולה של יהדות אירופה שנמחתה והתפזרה לכל עבר בשנות השלושים והארבעים. כך שולם חסך מעצמו את ההתמודדות עם הישמדותו של בית גידולו, את התאבדותו של חברו וולטר בנימין ומותו של אחיו במחנה בוכנוולד. עצירתה של האוטו-ביוגרפיה בשקט שלפני הסערה באירופה ובארץ ישראל (המרד הערבי, מלחמת העצמאות, הקמת מדינת ישראל) השאירה אותי בתחושה של חוסר. תחושת ההחמצה הלכה והתעצמה כאשר עם סיומו של הספר חשתי ששולם כלל לא דן ולו ברמז לתפיסות עולם בסוגיות הייסוד של היהדות, היחס לקהילה , מקומן של מצוות וכלל ישראל. כך שאחד ממניחי היסודות לחקר היהדות כלל לא עסק בסוגיות החיות של היהדות, אלא הוא בחר לראותה דרך עיניו של מדען  הממיין ומקטלג את מושאי מחקריו אך הוא שומר מהם מרחק וניכור היוצרים חיץ בינו לבינם.  הסבר מענין לתופעה זו מצאתי בראיון שקיים תומר פרסקו עם ד"ר אמיר אנג'ל שחיבר ספר על הביוגרפיה האינטלקטואלית שלגרשום שולם.

הבהוב מעולמות שנמחקו מארצות החיים וזכרם לא מש מספסלי הלומדים

מברלין לירושלים, הוא מונומנט לעולם שנמחה מעל פני האדמה, אשר השפעתו על המודרניות היהודית היא חסרת תקדים. החל מהנחת הבסיס למדעי היהדות מחקר ההיסטוריה ועד לחקר הקבלה, מהנגשת החסידות לקהל המשכיל, מחידוש העברית כשפה חילונית, מהנחת היסודות הפילוסופים לזהות יהודית שאינה הלכתית. עושר אדיר של כתיבה ושיח שעד היום משפיעים על האופן בו אנו רואים ותופסים את התרבות בה אנו חיים. הספר מאפשר הצצה דרך חור המנעול לעולמם של ענקי הרוח שחוללו את המהפכה תוך שהוא מראה פעם אחר פעם שליצירה הספרותית וההגותית יש חיות משל עצמה  המתקיימת גם לאחר שהוגיה מסתלקים מארצות החיים ומשאירים מאחוריהם ביוגרפיות צנועות בהרבה ממעשיהם.


לאחר תום הקריאה נזכרתי בימים בהם ישבתי בחדר גרשום שולם, בספריה הלאומית בירושלים, החדר ששרתה בו אווירה מיוחדת היה ידוע רק ליודעי ח"ן, וכך ישבתי שם בסמיכות לחוקרי קבלה כאשר עיניה הבולשות של הספרנית חורכות את האוויר. בעודן מנסות לאתר פולשים שאינם שייכים לעולם המחקר, זהו זיכרון שמזקק עבורי את הטרגדיה הטמונה במחקרי חוכמת ישראל ששולם היה ממבשריה בארץ הקודש. חוכמה שלא הצליחה להתגבש לכדי תורת חיים אלא היא התנוונה לה באולמות המחקר הידועים למעטים, בעוד שהנהר הזהותי ממשיך לו הלאה הרחק אל עבר מחוזות אחרים בהם לשיח של שולם ובני דמותו אין חלק ונחלה.  


חוות הדמים- סיפורם של הצנחנים בקרב החווה הסינית



לאחר מלחמת לבנון השנייה גדוד הצנחנים בו שירתתי עבר הסבה מגדוד בעל מאפיינים ייחודיים, לגדוד חי"ר. המחלקות תוגברו בחיילים נוספים והג'יפים אופסנו אחר כבוד בסדנאות. את מקומן של הנסיעות במרחבי הנגב והצפון החליפו הליכות ממושכות עם ציוד על הגב והסתערויות במתווה פלוגתי על יעדי אויב המסומנים בבלונים ומטרות ראש. באחת  הפעמים שכבנו כל הפלוגה בתעלה, והרעיון המבצעי היה שאחד החיילים ירוץ קדימה יזרוק דלי עשן למרגלות היעד, דבר שיסמן לרתק לפתוח באש ולחיילים לצאת מהמחפורות ולהיתפס על הגבעה. באותם ימים הייתי צעיר וחדור מוטיבציה, התנדבתי. המח"ט שליווה את התרגיל לחץ את ידי וידא שאני יודע לזרוק למרחוק ואמר לי בגבריות מדוברת, "אני מקווה שאתה רץ מהר" הוא צחק וטפח לי על השכם. יצאתי מהתעלה במרוצה, רצתי כל עוד נפשי בי, שמעתי את הנשימות ואת הנשק נוקש על המחסניות. כאשר זרקתי את דלי העשן הרמתי את עיני אל עבר היעדים בעוד שהרתק מפרק את הגבעה לחתיכות, לעיני נגלו עשרות מטרות מעוטרות בבלונים.  בסיומו של התרגיל לאחר שנשכבנו אחרי קו מטרות חלחלה בי התובנה, ככל שבעל הדרגה שלוחץ את ידך נמצא גבוה יותר בסולם הדרגות תדע שהתנדבת למשימה שסיכויי החזרה ממנה קטנים יותר וככלל עדיף פחות להתנדב למשימות שיש בהם כבוד ותהילה. כל זה היה באימון, שלבסוף הסתיים, המטרות קופלו ובתחקיר אמרו שהם הוצבו בפיזור שהקשה על ההתנהלות התקינה של התרגיל ולא התאימו למשפכי הבטיחות.

מי מסתתר מאחורי הציר בין חוליות תשושות למערך חטיבתי מבוצר

כל זה טוב ויפה באימונים אך מה קורה במציאות, בשדות הקטל בהם מטרות הקרטון הופכות לחי"ר מחופר המצויד בהתאמה מלאה למשימותיו? על השאלה הזו יכולים לענות חיילי גדוד 890 שלחמו במלחמת יום הכיפורים באחד מהקרבות המדממים ביותר בציבוריות הישראלית, הקרב על ה"חווה הסינית". הקרב התחולל ביומה העשירי של  המלחמה כחלק מהמאמץ הצה"לי לצלוח את התעלה ולהעביר את הלחימה לשטח המצרי. על פי העדויות הראשוניות הגדוד נשלח  להשמיד ציידי טנקים שיכלו לאיים מן המארב על הכוחות שנעו על "ציר עכביש" בדרך לצליחת התעלה ולכיתור המצרים (תיאור מרתק של מבצע הצליחה, "אבירי לב", ניתן למצוא בפודקאסט המצוין-עושים היסטוריה). מתוך הבנה זו הגדוד נע במגמת סריקה, כלומר פריסה רחבה על פני שני ק"מ באמורה לסייע לו לאתר חוליות נ"ט הפרוסות בשטח. כעבור שעה קלה הבינו כל המעורבים שאין קשר בין דמיון למציאות, את מקומן של חוליות הנ"ט שתוארו בתדריך כמושתות ודלילות תפסו חיילי חי"ר מחופרים שחיכו לכוחות המתקדמים.  בתוך זמן קצר הגדוד כבר שכב מתבוסס בדמו, תוך שהוא עסוק בעיקר בניסיונות חילוץ מלאי תעוזה וזאת  ללא סיוע משמעותי מכוחות סמוכים. 
ספר העדויות פרי ליקוטיו של מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007), מאגד עשרות עדויות שנלקחו על ידי המחבר מלוחמים שהשתתפו בקרב. הספר איננו מתיימר לייצג דימוי של לוחמים נעדרי פחד הדומים לפלקטים של יום העצמאות. אלא הוא אותנטי בצורה יוצאת דופן. לכל אורכו הלוחמים מספרים את סיפוריהם האישיים ומדגישים את האבסורדיות שבסיטואציה המלחמתית, את בליל המחשבות שרצות תוך כדי ובעיקר את גילויי התושייה של חוגרים ומפקדים שרצו להיחלץ ולחלץ את חבריהם מן התופת.


"ראיתי שאני לא מועיל נשכבתי שם ללא מעש"

לתדהמתי  בעדויות  גיליתי פעם אחר פעם שמרבית הלוחמים כלל לא הצליחו לירות אל עבר האויב, בשל האש הכבדה שהטיחו בהם המצרים הסתערות לא באה בחשבון והציוד המרושל שניתן להם לא איפשר להם לעמוד במשימותיהם. מקלעי העוזי לא התאימו לטווחי הירי ונתקעו לא הרף, לא היו מקלעים כבדים ברמת הגדוד והסיוע הארטילרי בושש מלהגיע. בנוסף הבלבול בדרגי הפיקוד, וחוסר העברת המידע מהחזית למקבלי ההחלטות הוביל לכך שקציר הדמים הלך והעמיק ככל שנקפו השעות. לצד חוסר האונים של הלוחמים והמפקדים מתגלים שוב ושוב גילוי הקרבה של לוחמים ומפקדים הן מחטיבת הצנחנים והן מכוחות חבירים ששמו נפשם בכפם על מנת לחלץ את הגדוד המדמם. גבורתם חיפתה על השגיאות הרבות ברמת הפיקוד שגיאות ששורשיהם נטועות עמוק בשנים של לפני המלחמה, באופנים בהם צוידו וחומשו החיילים ובשיטת הסמוך ויהיה בסדר שרווחו בצבא והפכו למעין מילות קוד שחיפו על תהליכי הפקת לקחים מפוקפקים.
קראתי את מאות העמודים שבספר בשקיקה והתרגשות גדולה, התיאוריים חיים ולא יומרניים, יש בהם אותנטיות שמראה את עולמו של חייל החי"ר, את הכאוס שבמלחמה ואת הפער העצום בין החייל שבחפיר לבין המפקד שבבור הפיקוד. נדהמתי מתפקודם של המפקדים הזוטרים שהיוו דוגמא אישית של אומץ לב והקרבה בעיקר בכל הקשור לנחישות העמידה מול הלחץ המצרי וחילוץ הנפגעים שהיו פרוסים בשטח במרחקים גדולים הודות לפריסה המוטעית של הכוח בשלב ההתקדמות אל היעדים.


הקרב על הנרטיב- ממלחמת שוחות למלחמת גנרלים

הפער בין התוצאות העגומות של הקרב למעלה מ-40 הרוגים ועשרות פצועים, תוך פגיעה מזערית במערך המצרי לבין ההילה הציבורית שנקשרה בו. היוו במשך שנים תיבת פנדורה של האשמות בין מפקדים ובין חילות (צנחנים ושריון) שהלכו והתעצמו ככל שהמפקדים שלחמו בקרבות טיפסו במעלה סולם הדרגות החל מאיציק מורדכי המג"ד וכלה במפקד כוח החילוץ אהוד ברק. נדהמתי לראות שהמאבקים סביב הנרטיב מצא את ביטויו בספרי זכרונות, בספרים ייעודים ואף בפורמים גועשים באינטרנט בהם לוחמים מתנצחים זה אל מול זה מתוך רצון לברר את האמת על הקרב ששינה את חייהם לבלי שוב.
מלבד תיאורי הקרב הספר כולל גם את סיפורם של שאר גדודי חטיבה 35 במלחמת יום הכיפורים. גדוד 50 בקרבות בדרום רמת הגולן (תל סאקי), גדוד 202 בוואדי מבעוק ולאחר מכן בצד המערבי של התעלה  והסיירת שפעלה בשני מבצעים בעומק סוריה. קטעים אלו מתוארים בכישרון רב והם למעשה מגוללים את סיפורה של חטיבת הצנחנים מיום פריצת הקרבות ועד להכרזת הפסקת האש.
קראתי מספר רב של ספרי קרבות, אך ספרו של , הוא האותנטי והטוב שבהם וזאת למרות שהוא אינו מצליח להסביר בצורה טובה את המהלכים הקרביים שהתחוללו במסגרת הקרב. זו יצירה ייחודית שלדעתי לא קיבלה את המקום הראוי לה על מדף הספרות הצבאית הישראלית. אפשר ללמוד ממנו רבות על עולמם של הלוחמים, על המקום הנחות שבו נתפס החי"ר בשיח הכלל צבאי ועל הפער העצום בין מילים גדולות להקצאות של ימי אימון, חימוש וציוד שמחוללים את השינוי. מדהים שגם לאחר עשרות שנים, התחושות שך הלוחמים נשארו בזרמי העומק של מערך  חיל הרגלים הצה"לי המכיר בכך שהוא עמוק  בתחתית סדר העדיפויות הלאומי.

מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007)


תעתועי זיכרון בכרך הברלינאי



פניה עוז-זלצברגר, ישראלים-ברלין, כתר, 2001, 207 עמ'

מרחק הזמן  ועידן השמיים הפתוחים, קצת עמעמו את המורכבות שחשים ישראלים כלפי היבשת בה הפכו מיליוני יהודים לעשן ואפר. אולם הרחובות המוארים וההומים של בירות אירופה רצופות באנדרטאות ולוחיות זיכרון שמזכירות שכאן ממש כאן לפני פחות ממאה שנה חיו קהילות משגשגות שתוך פרק זמן קצר הובלו להמתה בבורות, בצידי הדרכים, במחנות עבודה ובתאי גזים.  עבור אנשי העסקים והנופשים העצירה משטף החיים היום יומיים והחוויות הנאגרות, מהווה אתגר כמעט בלתי נתפס. מי רוצה לעצור את הילולת הקניות בוורשא ולחשוב ולו לרגע על חומות הגטו שהתנוססו רק לפני שבע עשורים והבידלו בין החיים לבין המתים? בעוד אלו כושלים את משא הזיכרון נושאים על גבם אנשי הרוח והמחנכים שמשמרים את הזיכרון ומצביעים על המורכבות המתעמעמת בינות לאדי הבירה וריח העוגות המשכר.

הכמיהה לעולם שהראה לנו את הדרך לפי התהום

רפרוף מהיר על מדפי הספרים  בביתי, מעלה רשימה נאה של יוצרים ישראלים שרצו להתמודד עם המתח שבין משיכה עזה לבין הכרה שהיבשת הירוקה והנאה הקיאה את הוריהם וסביהם כמזון מבאיש שיש לסלקו במהירות. אהרון אפלפד התרפק על המרחבים הפולנים בספרו, פולין ארץ ירוקה (כתר, 2005), אמונה אלונה בספרה, בית על מים רבים (כנרת זמורה ביתן, 2012) חזרה לרחובותיה של אמסטרדם ולרכוש היהודי הרב שנבזז על ידי הגרמנים וההולנדים וכיום הוא ספון בוילות רחבות ידיים הרחק מידי היורשים החוקיים. וכמובן דן בן אמוץ (משה תהילימזטעגר) שיצר לעצמו תדמית חדשה של צבר המנותק משורשיו האירופאיים אך בספרו, לזכור ולשכוח (1966) לקח את גיבורו למסע רווי מין ויצרים ברחובותיה של גרמניה המתחדשת.
בחיים האמיתיים לא ניתן לפתוח דף חדש, תמיד ההווה מתכתב עם העבר בין אם במודע ובין שלא במודע, העבר נוכח בשפה, בתודעה, בזיכרונות המודעים והמודחקים. לעיתים הוא מגיח תוך כדי מקלחת, בשעת לגימה של קפה מהביל ברחוב הומה או סתם בפקק תנועה כאשר המחשבה נודדת. 

מסע בנבכי הזיכרון

החוקרת ואשת הרוח פניה עוז זלצברגר יצאה לשנת שבתון של הגות וחקר בבירה הגרמנית בראשית שנות האלפיים. בספרה, ישראלים- ברלין (כתר,2001) היא לוקחת את הקוראים למסע בנבכי תודעתה המסוכסכת המתפעמת מהטבע המרהיב והשמים הזכים אך משא הזיכרונות של בני משפחתה לא נותן לה מנוח.
עולמה הרוחני של עוז הוא עשיר ומגוון כפרופסורית שמתחה בחקר ההיסטוריה  של הרעיונות, הוא גדוש בכל טוב. משירתו של גתה ועד ליצירות עלומות של שמואל יוסף עגנון. ענקי הרוח של העת החדשה מונחים לצד מיטתה והם באים ומשוחחים עימה בחלומותיה, בשעות הנסיעה הארוכות ובעת בהייה בחלון. כתיבתה הקלה מנגישה לקורא עוד ועוד יצירות המגיחות מזיכרונה הרווי. לעיתים המפגש מתיש ומדמה מצב של הצפה חושית ולעיתים יש בו עניין רב. על אף הגודש נהניתי מאוד להלך בין מדפי הספרים המאופסנים בעולמה האסוציאטיבי שטווה קשרים ומעלה תהיות בין עולמות שכבר חרבו וקשה לראותם במציאות היום יומית של גרמניה שאחרי החומה.

פניה מדדה בנעליו הגדולות של אביה

מלבד החוויה האינטלקטואלית, עוז הולכת בספרה בנעליו של אביה המנוח, עמוס עוז, וכמו בימיו כעיתונאי גם הבת לוקחת לה את הזמן ויוצאת לשיטוטים אורבניים כדי להכיר את עמך ישראל. כאן היא פוגשת כנר מצליח ושם הומוסקסואל ערבי שברח מהתיוג החברתי. לעתים היא עולה במעלות המגדלים המבהיקים שמשקיפים על העיר ולעתים דווקא חשקה נפשה להתפלש בביבים של מועדוני המין הפרוסים לאורכה ולרוחבה של העיר. לבת חסרה האוזן הרגישה של האב, אך למרות הבוסריות של הכתיבה העיתונאית היא מצליחה לחלץ מבני שיחתה אי אלו חוויות הפותחות פתח על הקהילה ההולכת ומתהווה  של בני הארץ שמצאו מרגוע לנפשם דווקא בבירה הגרמנית. אלו הן רשימות לא קוהרנטיות שאינן מספרות סיפור של קהילה אלא של יחידים שהיגרו ובאו לכרך הברלינאי, איש איש וטעמו איש ואישה ובדידותה.
ספרה של עוז ראה אור במסגרת סדרת, הישראלים, שהגיחה ממכבשי הדפוס  בראשית שנות האלפיים. המילניום החדש הפיח רוח חיים באינטלקטואלים הישראלים, שנסחפו בתחזיותיו של ההיסטוריון, פרנסיס פוקיומה, שחזה את קץ ההיסטוריה ואת עלייתו של העולם החדש שלאחר הלאומיות. רגע לפני נפילת התאומים ופריצת האינתיפאדה השנייה עוד האמינו בירושלים ובתל אביב שאנו ניצבים בפני עידן חדש. מאז העולם השתנה, המפות שהכרנו נהיו לא רלוונטיות, והחזון הקוסמופוליטי איבד מיוקרתו. כך חלק גדול מהתהיות של עוז בדבר עתידו של העולם המערבי הפכו תוך שני עשורים לארכאיות. יחד עם זאת השילוב בין המבט האינטלקטואלי לשיח הרגשי שהיא מנהלת עם עברה המשפחתי הצליח לעורר בין עניין רב. תוך שהוא מציב את יצירתה לצד ספרים נוספים כדוגמת ספרו של דניאל מנדלסון, האבודים, בו  בני הדור השני והשלישי היוצאים למחוזות המשפחתיים על מנת לגלות את העולם שחרב לבלי שוב.

בעולם של מסכים מרצדים יש ערך בהשתהות אינטלקטואלית

ישנם מסעות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, לא כולם זוכים להגשים את החלומות הרבים שהועמסו על היציאה מאזור הנוחות. אך יחד עם זאת ספרה של עוז מבליט את החשיבות שבעצם קיומו של המסע במשעולים הפיזיים והרוחניים. בתנועה עצמה, בחתירה אל עבר היציאה מהמוכר טמון סוד גדול שההולכים בעקבותיו מגלים בו עבר, הווה ועתיד.
לסיכום, זהו ספר בלי אג'נדה או סוגה ספרותית ברורה, יש בו ערבוב טעמים מעניין שמעורר מעת לעת למחשבה, לעיתים מתיש ומייגע אך בסופו של דבר הוא עוטף אותך בתחושה של משמעות. בעולם בו הטלפון מרצד כל העת יש בכך מעט המחזיק את המרובה.




קוֹל קָרָא והָלַכְתִי


השכול הישראלי נע בין הציבורי לאישי, בין הניכוס של החלל לאתוסים הגדולים לבין הרצון של בני המעגל הקרוב להשאיר את החלל בגדר שם עם פנים, ערכים וזיכרונות משותפים. בהדרגה מתיחות זו מחלחלת לשדות הספרות, השירה  ולאופני הזיכרון. לצד ספרי הזיכרון הקלאסיים המציגים את הנופלים בחייהם ובמותם, בדרך כלל עם מספר עמודי צבע הפורטים על נימי הרגש, ישנה סוגה שלמה של ספרים שמשמיעים קולות אישיים וביקורתיים שפחות עוברים בין תחנות מוכרות של נולד, התחנך, אהב את המדינה ונפל בגבורה. 

סיפורה של משפחה, סיפורה של תקופה

העיתונאי ואיש יחסי החוץ, רון פונדק, יוצא בספרו- "ציר סקרנות צומת ודאות" (כנרת זמורה ביתן, 2013)  למסע בעקבות אחיו, אורי, שנפל במלחמת יום הכיפורים וזאת מתוך סיפור סיפורה של המשפחה מראשית המאה ועד עתה. זהו סיפור יהודי שכולל נדודים, בריחה, אופטימיות מרירה וגורל. ביד אומן הוא מתחיל את הסיפור המשפחתי מערבות רוסיה עת המשפחה נמלטה מאיימת הפוגרומים של ראשית המאה, ההתאקלמות בדנמרק, הבריחה לשבדיה בעקבות האקציות המתוכננות של הגרמני, העלייה לארץ והלחימה במלחמת העצמאות, ההתבססות הכלכלית בתל אביב ולבסוף נקודת השבר המשפחתית עם מותו של אורי האח הבכור במלחמת יום הכיפורים. 
פונדק אינו נופל לקלישאות הוא מספר את סיפור משפחתו, תוך שהוא מלהטט בין הממד האישי לציבורי. בין הזיכרון החי של אחיו לבין אירועי הקרבות בהם השתתף. בנוסף החיפוש  שנפרס לאורך שנים אחר זכרונותיהם המודחקים של משתתפי הקרבות, נותן לספר ממד בלשי של התחקות אחר רגעי החיים האחרונים של אחיו ושל חבריו לטנק בגדוד 46 של השריון ולכוחות התגבור מבית הספר לשריון שחברו אל הגדוד לאורכה של הלחימה. הזיכרונות שמגיחים ומוצאים את דרכם אל תיבת המייל של המחבר שמצליח בנחישות להעלות רגעי אימה מן האוב היוצרים  תמונה עשירה הסוקרת את קורותיו של גדוד השריון  שנלחם בחזית המצרית מן השעות הראשונות ועד להסכמי שביתת הנשק בק"מ המאה ואחד בואכה קהיר. 

"שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון"

הספר עובר בין נקודות זמן שונות והוא רצוף בתמונות חיים המציגות נחישות ודבקות בחיים בסיטואציות מורכבות. בין שלל האירועים שלושה אירועים תפסו אותי במיוחד:  הראשון, ניסיון החילוץ של לוחמי מעוז, ליטוף, ביום הראשון למלחמה. הלוחמים מילואימניקים חסרי הכשרה מספקת מצאו את עצמם בלב ההתקפה המצרית. צוך שעות הם היו ללא מפקדים וללא תחמושת. לטובתם הגיעו טנקים שבאו לחלץ את הפצועים וההרוגים . אולם למרבה הפתעתם הפקודה שקיבלו הטנקיסטים היא לקחת את הפצועים ולהשאיר את הלוחמים להמשיך ולהילחם בנחילי המצרים שצולחים את התעלה. כך שקולו של מפקד האוגדה מהדהד,  "שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון" (עמ' 114), נשארו עשרת הלוחמים מאחור לגורלם (מצ"ב קישור לתחקיר שערך צה"ל בתום המלחמה על האירועים במעוז).  התמונה השנייה, ח' גדודית שהתקיימה בכל יום עם החזרה של הלוחמים למגנני השריון לטובת זיווד מחדש. בכל ערב בעיניים עייפות הביט המג"ד בח' המתכווצת, בפנים שהלכו והשחירו מהאבק ומהפיח והשאלה החוזרת של הקמב"ץ, "איפה גדוד?" והתשובה, "זהו הגדוד". 
התמונה השלישית, טנקיסטים מסתערים על חיילי החי"ר המצריים שצולפים בהם בנשק נ.ט מגוון (סאגרים, בזוקות, RPG). למרות עוז הרוח יחסי הכוחות והיעדר חימוש מתאים מובילים לכך שהטנקים נדלקים בזה אחר זה, השריונרים שגורלם שפר עליהם  קופצים מהטנקים הבוערים ומתחילים לחפש את דרכם בלילה האפל אל עבר קווי כוחותינו. לא פעם הלוחמים ההמומים נהרגו מי בצמא, מי באש הלהביורים ומי מצליפה של כוחות קומנדו. העניין המופלא הוא שרבים מהם חברו לכוחותינו, ואז שוב חזרו בחזרה לתופת מתוך רצון להמשיך בלחימה, מתוך תחושה שהם קו הבלימה של ישראל. זוהי דבקות במשימה ובמטרה שקשה לדמיין מהנינוחות של פינת העבודה שלי המשקיפה על עצי הדולב המשילים את עליהם עם בוא הסתיו. 

הקושי הטמון בעריכתם  של סיפורי חיים

הסיפור האישי שנמהל בציבורי לעיתים דומה ליומן אישי שלוכד רצפי תודעה ואפיזודות משפחתיות (בעיקר סביב מעשיהם של ההורים סוזי והרברט\נחום), שקצת קשה לעקוב אחריהם. אני מאמין שהעורך התלבט ברגעים אלו האם רצפים אלו תורמים לתמונה הכללית או שהם מהווים פניה לנתיבים עקלקלים שאינם נהירים לקורא המצוי. לדעתי, היה עדיף לספר לו הייתה לו עריכה קפדנית יותר, אך למרות העמודים הלא נהירים הפזורים במרחבי הספר, מצאתי בו עניין רב וקראתי אותו בסוף שבוע אחד תוך שאני תר אחר דקות פנויות על מנת להמשיך ולהתחקות אחר קורותיה  של משפחת פונדק שמסלול נדודיה מסמל את סיפורם של בני התקופה שבנו את הארץ בה אנו יושבים. 

מלחמת יום הכיפורים כמבשרת את סופה של ההגמוניה האשכנזית

לצד התיאורים האישיים מפנה המחבר אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הפוליטית והצבאית שתחושת ההיבריס שעטפה אותם בדוק של אהבה עצמית מנעה מהם לראות נכוחה את רוחות המלחמה המנשבות. ראייתו הביקורתית לא הרפתה את ידיו, ועל כן בשילוב שבין האישי לפוליטי היה המחבר מאדריכלי הסכם אוסלו. שהיה ניסיון, אולי נאיבי, לשנות את כללי המשחק ולפרוץ נתיב למציאות חדשה בין ישראל לבין שכונותיה.  לצג ההזדמנות שנותן הספר להיכרות מעמיקה עם רבדי חייו של פונדק, הוא פותח צוהר להבנה מעמיקה יותר של תהליכי העומק של שעברו על האליטה אשכנזית מימיה הראשונים של המדינה ועד לקרב המאסף שהיא מנהלת מול כוחות חברתיים חדשים שעולים ומשנים את פניה של החברה בישראל. כך שהוא שוזר בין ימי ההגמוניה של ראשית המדינה ועד לימי החלפת האליטות בהם אנו נתונים כיום. 
לסיום עם תום הקריאה, מצאתי את עצמי בעיניים לחות חושב על דמותו של אורי פונדק, על הסיפור של פני דורו ובראשי נשמע שירה של חנה סנש, שמבטא את המורכבות הכרוכה בשרשרת הנופלים ההולכת ומתארכת. 
קוֹל קָרָא והָלַכְתִי, 
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל. 
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל, 
אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּרוּבָ 
בכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.   
חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20
© זכויות יוצרים שמורות למחברת ולאקו"ם http://www.acum.org.il/

רוחות הסתיו מביאות עימן הרהורים על מלחמה שהייתה ועודנה


מלחמת יום הכיפורים הופכת בהדרגה מהיסטוריה למיתולוגיה ישראלית, השנים שחולפות מאפשרות לבעלי עניין ואינטרס להשפיע על הנרטיב ולעצבו על מנת לתמוך בדעותיהם בהווה. המצדדים בשלום יטענו שגרירת הרגליים של גולדה ודיין אל מול יוזמות השלום המצריות בראשית שנות השבעים דחקו את מצרים למלחמה. לעומתם בעלי התפיסות הניציות יגרסו שהיעדרותה של מכת מנע ישראלית הובילה לתוצאות הקשות של קרבות הבלימה שהתחוללו בימים הראשונים של המלחמה הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית.  ככל שהיורה האסטרטגית קולחת ומבעבעת, כך קשה לדעת מה היו טיבם של המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימים של טרום הלחימה. העיתונאי, אמנון  לורד, מנסה לעשות סדר בין כל הפרטים ולצייר תמונה רחבה של המהלכים בחודשים של לפני המלחמה, במהלכה ומספר חודשים לאחריה. בספרו ,"הדור האבוד" (ידיעות אחרונות,2013), הוא יוצא למסע אישי-ציבורי הנע בין תיאור הזירה האסטרטגית, להתמקדות בקרבות המשפיעים של המלחמה משלב הבלימה ועד ההבקעה ולסיום לסקירה קצרה בדבר  השפעותיה של המלחמה על הציבוריות הישראלית ועלייתם של כוחות פוליטיים חדשים כבר בבחירות של 1974.

המאבק בין הדוד סם לדב הרוסי במישורי רמת הגולן ובחולות סיני

ספרו של לורד אינו נשען על מסמכים חדשים שהוצאו מארכיונים שמורים, או ראיונות עומק עם מנהיגים שטרם התראיינו בעבר. על כן מתעניינים מקצועיים לא ימצאו בכתיבתו ערך של ממש. יחד עם זאת הדיוטות כמוני, החפצים בתמונה כוללת העוברת בין הממד האסטרטגי לטקטי, ימצאו בספר את מבוקשם. החלק הראשון סוקר את  המהלכים שקדמו למלחמה ופותח צוהר  לשיקולים של דרג מקבלי ההחלטות ולקשר שבין צבא למדינאות. הימצאותה של ישראל בתווך שבין שתי המעצמות (ברה"מ\ארה"ב), מורכבות יחסים עם מדינות אירופה והשיקולים הפוליטיים הפנימיים ערב הבחירות שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 1973. פותחים פתח להבנה רחבה של תהליכי קבלת ההחלטות של המדינאים הישראלים שהיו במידה רבה חיילי משחק בזירת התגוששות בינגושית רוחשת יצרים ודם.סקירה זו מקבלת משנה תוקף אקטואלי בימנו אנו כאשר הדב הרוסי הולך ומחזק את אחזיתו בצפונה של ישראל והמדיניות האמריקאית הפכפכה מתמיד, כאשר שיקוליים פנימיים מתערבבים במדיניות חוץ סהרורית. 

חבר’ה תלחמו באומץ, בנחישות ואל תוותרו לאויב, כל הזמן קדימה[1]"

החלק השני מוקדש למלחמה עצמה. תוך התמקדות בקרבות שהתחוללו בחזית הדרומית. חלק זה נשען על עדויותיהם של חיילים ומפקדים שלחמו בקרבות הבלימה ולאחר מכן בקרבות ההבקעה, הצליחה והכיתור שהכריעו למעשה את המלחמה. לצד העדויות המצמררות של הלוחמים  מצליח לורד לפתוח צוהר לאינטריגות האישיות בין חברי הפיקוד הבכיר ובעיקר ליחסם המורכב לאריאל שרון, שפיקד על האוגדה שלבסוף הכריעה את המהלכה.  הבלבול בין הממד האישי, הפער בין הדרגות לבין היכולות המקצועיות השונות והתהום שנפערה בין התכנון לביצוע (בעיקר סביב אופני הבלימה והצליחה) השאירו אותי פעור פה לא פעם ולא פעמיים. עבורי העדויות בעיקר מרמת המחלקה והפלוגה  היו מרטיטות לב, חלל הפה התייבש לנוכח האתגרים שאל מולם ניצבו הלוחמים שפשוט הטיחו את עצמם פעם אחר פעם אל מול המגננים המצריים. אלו סיפורים בלתי נתפסים, שבכל פעם שאני נתקל בהם תוקפות אותי תחושות של השתוממות והערכה לדבקות ולנחישות של הכוחות הלוחמים. לצד זאת אני נתקף אי נוחות מכך שהמערכת העצומה הזו לא נתנה להם את הכלים הבסיסים כדי לעמוד במשימתם  החל מציוד נאות וכלה במודיעין רלוונטי שיכל להציל חיים. הפערים הללו שאנו נחשפים אליהם מלחמה אחר מלחמה, לא נותנים לי מנוח ומשאירים אותי עם שאלות קשות אל מול המערכת הצבאית והפוליטית שמאפשרת למציאות זו לחזור על עצמה.
החלק השלישי, שלדעתי הוא החלש מבין החלקים המרכיבים את הספר, דן בתופעות חברתיות שחוללו בוגרי שדות הקטל. מהקמת "שלום עכשיו" ועד להתחזקותה של תנועת "גוש אמונים", מחילופי הדורות במפלגת העבודה ועד לחיזוק מעמדם של בני עיירות הפיתוח לנוכח הקורבן האנושי שהם העלו במהלכה של המלחמה. חלק זה נושא עימו פוטנציאל רב אך נראה שמספר הדפים שהוקצו למחבר ולוח זמנים דוחק של ההוצאה הובילה לכך שכתיבתו נעשתה ברשלנות, וכך ראשי פרקים ומחשבות ראשוניות גובבו לכדי מספר עמודים שאמורים לתחם את המסגרת ההיסטורית בה עוסק הספר.  

"המלחמה אינה אלא המשך המדינאות באמצעים אחרים" (קרל פון קלאזוביץ)

אהבתי מאוד את היכולת של המחבר ללהטט בין המרחב האסטרטגי למרחב הטקטי. כך תנועת הכוחות בשטח התממשקה עם חדרי הדיונים בירושלים, בוושינגטון ובמוסקבה. הקשר שתווה לורד בין שני המרחבים מציב את המלחמה בהקשר הרחב שלה, כמנוף לשינוי פוליטי ולא כמטרה העומדת בזכות עצמה. אני חושב שנקודת מבט זו מאפשרת לבחון לא רק את מלחמת יום הכיפורים, אלא היא מאפשרת לבחון בצורה מעמיקה גם את המאבקים הצבאיים שקיימה ישראל בלבנון ובעזה בשורה של סבבי לחימה. בסופו של דבר המהלכים הצבאיים נועדו לאפשר לדרג המדיני לקבל עמדות פתיחה טובות יותר למשא ומתן שמסדר מחדש את יחסי הכוחות. לכן גבורת לוחמים, ללא מדינאות חכמה ומוכוונת חזון היא חסרת ערך. צומת עכביש וציר לקסיקון בהם נהרגו תוך גבורה עילאית מאות מלוחמי צה"ל הינם חסרי ערך , אם אין דרג שיכול למנף את ההישגים לכדי הסכם שיקנה לדורות הבאים עתיד טוב יותר.

נהר החיים ממשיך בזרימתו

כך בעודי יושב מול חופי הים התיכון, הבריזה מלטפת את פני ועצי הזית המוריקים ממלאים את הלב בחדווה של פריחה, חשבתי לעצמי האם נלמדו הלקחים? לא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה הרחבה יותר של מדינאות בעלת חזון ויוזמה. עצרתי את שטף הקריאה הבטתי אל עבר המרחב, ולמען האמת לא הצלחתי לעשות סדר במחשבות. בעיקר הרגשתי התנגשות עצומה בין החלק הנאיבי הכמהה  למנהיגות אחראית ומוכוונת חזון לבין החלק הלוגי שבי הרואה את הדמויות ששומע את הקולות ובעיקר משתומם. כך בין הרהור להרהור, פלשו לתודעה קול צחוקם של הילדים, הארוחה שצריך להגיש בעוד כמה רגעים וההבנה שבסופו של דבר החיים חזקים מהכול וכמה טוב שאני בצד של המהלכים ולא של השוכבים.

- זכויות  יוצרים- התמונות ממלחמת יום כיפור צולמו על ידי לע"מ.