רשומות

מי יודע מה ילד יום?

תמונה
הייתה זו שנת 42, נלה ביילסקי, מצרפתית גבי סילון, הוצאת חרגול, 2013, 156 עמודים. הקשרים בין חזית לעורף במצבי מלחמה תמיד מורכבים, ועל אחת כמה וכמה כאשר המרחק בין שוחות החזית לבין בתי הקפה בעורף גדלים. לא חסרים סיפורים על הפער העצום שחוו הלוחמים בעת חופשותיהם, עשרות קילומטרים בודדים והינה מתקיימת לה מציאות אחרת שאין בה זכר לריחות ולמראות של שדות הקטל. ספרה של הסופרת הרוסית-צרפתית, נלה ביילסקי, הייתה זו שנת 42 (חרגול, 2013) מגולל את סיפורן של שלוש דמויות המנסות לחיות מבלי לחוש את איימי המלחמה אך זו מגיחה לחייהם ואינה מאפשרת להדחקה להתקיים. סרן קארל באצינגר, המוצב בפריס במפקדת הוורמכט בתפקיד של מגשר עם בין הצבא לאוכלוסייה, נהנה ממנעמיה של העיר הוא קורא, הולך לקונצרטים ומבלה בסלונים של אנשי החברה הגבוה וזאת לעומת פעילותו בשעות עבודתו בהן הוא צופה בהוצאות להורג ומתרגם מכתבים של הנידונים לקרוביהם. הפער בין שיחות הסלון על מאכלים ותרבות לבין שגרת יומו מקשה עליו והוא רוצה לשוב ולהיות חייל בכל רמ"ח אבריו, ועל כן מבקש העברה לחזית המזרחית. אולם הצבא שהוא מגלה במזרח רחוק מהדימוי אותו הוא זכר מי…

את מי משרתים מסעות הזיכרון?

תמונה
ישי שריד, מפלצת הזיכרון, עם עובד, 2017, 136 עמ' בשבתות הקיץ החמימות והארוכות הרבתי להוריד ממדף הספרים את האינציקלופדיה של השואה ולדפדף בה, עמוד אחר עמוד, כרך אחר כרך. על אף העניין שגיליתי בתחום והעיסוק האינטנסיבי בו בביתנו כאשר החל הגיוס למשלחת הבית ספרית לפולין, החלטתי שלא להצטרף לקרנבל המוות. לא הבנתי כיצד מבט על צריפים וגדרות ישפרו את הבנתי לגבי שנות השמד, כיצד הליכה ברחובות שוממים שהיהודים נעקרו מהם יפתחו צוהר לזהותי היהודית. כך כאשר המשלחת התארגנה לה ליציאה נשאבתי לחוויות נעורים והחוויה פסחה מעלי, אלו שיצאו שבו וציינו שהיה מטלטל ומשמעותי, ואלו שנשארו בארץ הקודש משכו כתף והמשיכו בחדוות הנעורים שלהם. על אף שהמסע היווה פסגה התבגרותית בחיי תלמידי החטיבה העליונה, כתלמידים במערכת החינוך הישראלית העיסוק בנרטיב הציוני של השואה היה חלק בלתי נפרד מתהליכים העיצוב שהמערכת העבירה אותנו מגן הילדים ועד למסיבת הסיום של כיתה י"ב. מיום שאני זוכר את עצמי כתלמיד ולאחר מכן כמורה יום הזיכרון, לשואה ולגבורה, נותב להנחלת תפיסה שטחית המציגה את הדיכוטומיה בין היהודי הגלותי הצועד כצאן לטבח לבין היה…

הזמנה למסע לגלויה של הברית

תמונה
אנדרה נהר, זהותנו היהודית, תרגם מצרפתית: עזריה שמואלי, ראובן מס, 1994, 120 עמ'. אי שם בשיעורי החינוך של שלהי כיתה י"ב, זכורים לי דברי מורי:
 "שנת המכינה המחברת בין ימי התיכון העליזים לשירות הצבאי היא שנה של עיצוב זהות, בה תבחרו את הנתיב הזהותי שיעצב את חייכם". מאז אותו שיעור עברו אי אלו שנים ולמרות חיפושים אינטנסיביים אני עדיין תר אחר זהותי. הודות להוגים אקזיסטציאלים כניטשה וסארטר אליהם התוודעתי בימי התואר הראשון ולאחרונה לספריו של הפסיכולוג ואיש הרוח קארלו שטרנגר התחדדה בי ההבנה שתהליכי העיצוב אינם מסתיימים לעולם אלא הם מהווים חוויה אקזיסטצינלאיסית בה היחיד מעצב את אישיותו כיצירה אומנותית ההולכת ומקבלת רבדים נוספים בכל שלב בחייו. ההכרה בכך שמדובר בתהליך המושפע מהמפגש המתמיד שלי עם סביבתי האינטלקטואלית והחברתית, מעודדת אותי להרחיב את מעגלי ההתנסות ולחפש אחר רשמיהם של אחרים המתעדים את מסעותיהם הזהותיים בין אם בפרוזה, בשירה או בכתיבה עיונית המדגישה את המפגש האישי של הכותבים עם הטקסטים עימם הם מתדיינים. ספרו של הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אנדרה נהר, "זהותנו היהודית"…

נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה

תמונה
עמוס עוז, פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982, עם עובד, 1983, 191 עמ' הספר, "פה ושם בארץ ישראל" (עם עובד,1983) שנכתב על ידי הסופר המוערך ועטור הפרסים, עמוס עוז, ראה אור בימים בהם סערה החברה הישראלית בעקבות שורה של אירועים חברתיים שאיימו לפורר את המרקם החברתי העדין שנוצר במשך שלושים שנות המדינה. 1982 הייתה שנה שמלבד הגחתי לאוויר העולם אופיינה בהפגנות סוערות כנגד ההתבססות הישראלית בבוץ הלבנוני, המאבקים סביב הסכם השלום עם מצרים ופינויו של חבל ימי ותהליכי האמריקניזציה שהחלו לכרסם בנרטיב הציוני המכווין את הרבים להגשים את ייעודם באמצעות מילוי משימות לאומיות. תחושת אובדןהדרך שאפפה את האליטות הישנות התחלפה בתחושת שיכרון וכוח של בני האליטות החדשות שלא יצאו מהיכלי האוניברסיטה והפלחה אלא מאולמות הלימוד של ישיבת "מרכז הרב" וגבעות הטרשים של השומרון ומשכונות המצוקה הפזורות ברחבי הארץ. תחושת המפנה הובילה סופרים לזנוח את שולחנות הכתיבה הנוחים ולפנות לעיסוק מעמיק בסובב אותם.דוד גרוסמן הוציא לאור את ספרו "הזמן הצהוב" שכלל את רשימותיו עת יצא לנדוד ברחבי הגדה המערבית בניסיון לתמ…

אופטימיות מדודה זוהרת באפלה

תמונה
הסופר המצרי, עלאא אל אסוואני,, פרץ לתודעה הישראלית לאחר שספרו, "בית יעקוביאן", תורגם לפני כשנתיים לעברית וזכה להצלחה מרשימה בקרב קהל הקוראים. התקבלותו התאפשרה הודות לשילוב שבין רמתו הספרותית לבין צאתו לאור בימי הסער של ה"אביב הערבי" בו נפלו בזה אחר זה מרבית המשטרים ששלטו במזרח התיכון בחצי השני של המאה ה-20. האהדה הרבה בה התקבלה יצירתו הובילה את הוצאת, כנרת זמורה ביתן, לתרגם גם את יצירתו המוקדמת, מועדון המכוניות של מצרים, שראה אור לראשונה ב-2013 ועתה תורגם והודפסלהנאתו של הקורא העברי. הימים המתוארים בספרלוקחים את הקוראים אלימיו של המלך פארוק, ששלט במצרים ובסודאן בחסדי הקולוניאליזם הבריטי שהשתלט על המזרח התיכון לאחר קריסתה של האימפריה העות'מנית. העלילה מגוללת כיצד לצד פריחתו של מעמד מיוחסים שנהנו מתגמוליהם של אנשי השלטון הבריטים, נאנק המון העם ממציאות כלכלית וחברתית קשה הכוללת עוני ובערות. צוהר למציאות חיים זו נפתח על ידי המחבר באמצעות סיפורה של משפחה מצרית עמידה היורדת מנכסיה ומאלצת להגר מבית האחוזה לכרך הקהירי הסואן. בצר לו אבי המשפחה הופך לעוזר מחסנאי במועדון ה…

כל משפחה אומללה בדרכה

תמונה
שרוכים, דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה, תרגמה מאיטלקית:יעל קריצ'וק, כתר, 2018 ככל שנוקפות השנים רק מעטים מצליחים לצלוח את יצירותיו של הסופר הרוסי הדגול, לב טולסטוי, אולם רבים יודעים לצטט מטבעות לשון שהפכו לחלק בלתי נפרד מעולמנו התרבותי, כדוגמת: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה" .הסופר האיטלקי, דומניקו סטרנונה (Domenico Starnone), לוקח את קוראיו למסע בן חמישים שנה בנבכי האומללות הייחודית. במרכזה של העלילה ניצבת משפחה בורגנית מנאפולי שאב המשפחה מחליט להגשים את עצמו ולשם כך הוא מעדיף לפרק את משפחתו על מנת להתמסר לפרשיית אהבהבים בעיר הגדולה, רומא.

על אף שהספר אינו ערוך והוא כולל 205 עמודים המודפסים במהדורת כיס, הוא מכיל עלילה גדושה ועשירה שסופרים פחות מיומנים היו זקוקים למאות עמודים על מנת למוסרה לקהל קוראיהם. גדולתו של הסופר טמונה ביכולתו הבלתי מעורערת לתמצת ולזקק סיפור מצמרר הנחלק לשלושה חלקים המספקים לקורא, מספר נקודות מבט מרתקות על חיי המשפחה הנעים משנות השישים ועד היום. חלקו הראשון של הספר מוקדש לשורת מכתבים שכותבת ,ונדה, לאחר עז…

מי מספר את הסיפור?

תמונה
אסף ענברי, הטנק, ידיעות אחרונות, 2018 חברה מושתת על נרטיבים, סיפורים מכוננים, שמאגדים את הפרטים שלכאורה הקשר בניהם רופף. סיפורים טובים, מוציאים אנשים ממיטות חמימות אל שדות קרב קרים ורווי דם, הם מאפשרים למנהיגים להיבחר ולמוסדות שלטונים לשלוט במיליונים. ובצד החיובי הם נותנים אפשרות לכונן חברה פועלת, יוצרת המוציאה את היחיד מבדידותו ומקנה לו חיים גשמים ובעלי משמעות. בילדותי חשבתי שסיפורי אגדות נועדו לילדים ושאנשים מבוגרים מאמינים בעובדות, ככל שהתבגרתי הבנתי שאגדות הילדים הם רק הפרומו לאגדות האמיתיות המאפשרות לחברה להתקיים ולכן כל דור בודה את אגדותיו על מנת לקדם את מטרותיו. בכל דרמה משטרתית או סדרת ריגולהגיבור יוצא למשימתו עם טיפ זהב ,"תשקר הכי קרוב לאמת ותשזור לאורכה של העדות עובדות אמיתיות". עצה זו משרתת את כותבי המיתוסים כבר אלפי שנים והיא לא פסחה על סיפורו של הטנק הסורי שנעצר בשעריה של דגניה ב-20 במאי 1948. אין חולק על כך שטנק סורי נבלם על ידי מגינים יהודים, אולם מי עצר את הטנק? זהו כבר סיפור אחר שלכל בעל אינטרס יש את סיפורו. בספרו האחרון, הטנק, איש הרוח והסופר בין קיבוץ אפיקי…