הספר האדום- סיור בשמורת טבע נכחדת

 הבחירות החמישיות לכנסת ישראל מסמלות יותר מכל את קבורתו של השמאל הישראלי. מרצ שאיגדה במשך שלושה עשורים את השמאל הציוני בתרכובת ייחודית של מפ"ם הקיבוצניקית ורצ ושינוי הבורגניות הלכה לבית עולמה. זאת אחרי שנים בהם האידיאולוגיה של ראשיה התמקדה במחוזות הכיבוש ושיח הזכויות ופחות בסוגיות של כלכלה שטלטלו את עולמו של השמאל בראשית ימי המדינה. ככל שתודעת ה"אין פרטנר" שאהוד ברק הביא ואומצה בחום על ידי ראשי הממשלות אחריו, כך נדחקה מרצ למרחבי הלא רלוונטיות. לא היה יותר סימבולי מימים אלו לסיים את ספרו של אסף ענברי, הספר האדום (ידיעות אחרונות, 2022). 

מסע בזמן אל מחוזות האוונגרד השמאלי

בספרו, הספר האדום, לוקח ענברי את קוראיו לשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. דרך סיפורם האישי של שלושת מנהיגי השמאל הישראלי דאז: משה סנה איש המפלגה הקומוניסטית, יצחק טבנקין איש אחדות העבודה ומאיר יערי ממפם.  השלושה התנצחו בלהט ובהתרגשות האם המאבק המעמדי קודם למאבק הלאומי? ובאיזה צד ראוי לצדד במאבק הבינ-גושי האם בארצות הברית האימפריאליסטית או בדיקטטורת העמלים בראשותו של החבר סטלין? הוויכוחים שהתנהלו בלהט בחדרי האוכל בקיבוצים ומעל בימת הכנסת קרעו את התנועה הקיבוצית מבפנים, אך בוא בעת מיצבו את השמאל בשוליים. מי בשוליים הסהרורים של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) כמשה סנה  ומי בשמאל הציוני בראשות מפם שנשארה כאופוזיציה מתמדת לבן גוריון בהובלתו של מאיר יערי. כך במשך עשרות שנים השמאל היה אוונגרד שהלך והתרחק מהריאליזם הפרגמטי  של מפלגת העבודה ומהכוחות העולמיים שהצביעו בבירור מי האימפריה החדשה שיש לחזר על פתחה. המנהיגים הפרגמטים בתל אביב אהבו להצטלם ליד ערמות החציר של הקיבוץ, ולהגג על חשיבותה של העבודה אך בוא בעת רקמו בריתות חדשות עם צרפת, בריטניה, גרמניה וארה"ב והצעידו את מדינת ישראל הרחק מהחלום הסוציאליסטי. 

צעדת 1 במאי בתל אביב -מראות שקשה להאמין

השנים שחלפו הראו באופן מובהק שהגוש הסובייטי קרס לתוך עצמו והאימפריאליזם האמריקאי ניצח לפחות בסבב הזה בנוק-אאוט. השנים שחלפו לא השאירו הרבה מאותם מאבקים רק הנוסעים בכביש תשעים  יכולים לראות מהחלון את השלטים המספרים על עין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד. לעבור בין הבתים ולא להבין ולו במקצת איך הפירוד הזה עיצב תקופה ושינה את המציאות הפוליטית של השמאל הישראלי. 

כיום כבר אין שמאל ציוני אפקטיבי, רבים מבנותיו הגרו מעבר לים ואלו שנשארו עברו טיפולי המרה וכיום הם בעיקר בורגנים המאמינים בשיח זכויות ופחות מוטרדים בקריאת תיגר על הסדר הכלכלי הקיים. למרות מרחק הזמן, הספר האדום, פרי עטו של אסף ענברי הוא פנינה ספרותית. כזו שהצליחה להעביר אותי אל מעבר לתהומות הזמן ולהצניח אותי הישר למאבקים בין יערי לבין טבנקין על גורלה של התנועה הקיבוצית. על הצורך למצוא את הדרך הנכונה בה ניתן להגשים את החזון של הקמת חברת מופת. 

הספר האדום- אסף ענברי

הספר האדום לא מביא עימו חמלה ומזור לגיבוריו

מעבר לתיאורם של המאבקים האידיאולוגים אסף ענברי הצליח בכישרון רב לחדור מבעד למעטפת ולהגיע לזרמי העומק של נפשות גיבוריו. למרות שלא מדובר על תיאור היסטורי הודות לתחקיר מעמיק ועיקביות בתיאור מצליח ענברי ליצור רומן מרתק שלצד התיאור ההיסטורי שואב את הקורא עמוד אחרי עמוד. זאת הודות ליכולת לזהות ולתאר רגשות עמוקים של החוויה האנושית כאהבה, הרצון לשייכות והצורך במימוש עצמי. 

בשונה מספריו הקודמים  של ענברי הביתה (ידיעות אחרונות, 2009) הטנק (ידיעות אחרונות, 2018) הפעם ענברי בחר לתאר את גיבוריו ללא החמלה שאפיינה את כתיבתו המוקדמת. בספרו הנוכחי, הספר האדום, הוא מבתר את גיבוריו ללא רחמים. מציג אותם בעליבותם בפער ההולך ומעמיק בין אידיאולוגיה למעשה בין הטפה לתלמידיהם לבין מעשיהם בפועל. פה גניבה ספרותית ושם איפה ואיפה בדין התנועתי. כאן העלמת עין מחריגה מוסרית ושם דחף בלתי נשלט למימוש עצמי המבטל שותפות אידיאולוגית רבת שנים. 

כחכם הרואה את הנולד אסף  ענברי מזהה כדרכו את התסמינים המוקדמים שבישרו את הסרטן שכילה את השמאל הישראלי כיום. פלגנות, וכחנות, התמקדות בתפל בעוד בחוץ יהום הסער והעולם ממשיך במרוצתו בעוד שהם נאבקים בעולם של אתמול. זוהי טרגדיה של אידיאולוגים השבויים בדרכם שהמציאות הפכה ללא רלוונטית. השבוע כאשר ראיתי את עיניהם של חברי מרכז מרצ המתבשרים על מותה של מפלגתם לא יכולתי שלא לחשוב על המציאות שהוטחה  בפניהם של יערי וטבנקין ממשפט הרופאים  בפראג (1952)  ועד לנאום חורצ'וב (1956) שהראה להם שהם שמו את הז'יטונים על המספר הלא נכון. 

הכותרת בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית

יצירה ספרותית משובחת 

הספר האדום הוא יצירה ספרותית עוצמתית, לעיתים מרובה מדי בפרטים אך בסופו של דבר מטלטלת, מסקרנת ובעיקר מעלה שאלות על הדרך בה מנהיגים מובילים, והמונים מובלים. על היכולת לראות פני עתיד ובעיקר את הזמניות הטמונה בכל מאבק אידיאולוגי. עתה שאנו כפסע לפני הקמתה של ממשלה חדשה ניתן להתנחם שמאבקי העבר הקשים מנשוא הופכים בקושי להערת שוליים עשרות שנים בודדות לאחר היווצרותם. אני מקווה שגם השסע שאנו עדים אליו כיום במרחק הזמן יהפוך לאנקדוטה היסטורית שתעלה חיוך מריר ותו-לא על פניו של מלאך ההיסטוריה המודע לטרגדיה הטמונה בגורלו. 

בעוד הקטר ההיסטורי ממשיך לשעוט קדימה אני ממליץ להתרווח בקרון הנוסעים הממוזג ולהינות מספרו רחב היריעה, הסרקסטי עד כאב של אסף ענברי שכדרכו בקודש מצליח להוציא מתחת לידיו יצירה ספרותית משובחת.