חפש בבלוג זה

מסע אינטלקטואלי שראשיתו בברלין ואחריתו באולם קריאה יהדות בירושלים



גרשם שלום, מברלין לירושלים, עם עובד, 1982, 224 עמ'
אי שם בראשית שנות האלפיים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה נשלחתי יחד עם קבוצת חיילים לאבטח את הישיבה בעותניאל. בין השמירות והפטרולים נכנסתי לבית המדרש והופתעתי ממגוון הספרים שהיו מונחים שם על שולחנות הלומדים. בין מסכתות התלמוד וספרי חסידות הסתתרו גם ספרים שכריכתם כבר הבליטה את זרותם בחלל בית המדרש, ספרי עם עובד דקי גזרה ובהם החיבור, מברלין לירושלים (עם עובד, 1982) האוטוביוגרפיה של מייסד חקר הקבלה, גרשום (גרהרד) שולם. במהירות  נשאבתי לעולמם של יהודי ברלין בראשית המאה ה-20, למאבקים בין זרמים ומחשבות בין פרטיקולריות לאוניברסאליות. במוצאי שבת, כבר באו לאסוף אותנו ואת הספר נאלצתי להשאיר מאחור.  הקריאה בו הייתה  עבורי הבלחה של קרן אור בתוך השגרה הצבאית אליה נקלעתי. עברו השנים, בימי האוניברסיטה קניתי את הספר בחנות יד שניה, בעיקר משום שהוא ייצג עבורי  זיכרון למשב רוח בתקופה שכל קשר ביני לבין הרהורים פילוסופיים היה מקרי בהחלט. לאחרונה לאחר שקראתי את ספרה של פנייה עוז, ישראלים-ברלין (כתר, 2004), נזכרתי שוב בספרו הנשכח של שולם וכך נשפתי ממנו את האבק שהצטבר והתחלתי לקרוא בו בשקיקה.

כל הדרכים מובילות לברלין 

גרשום שולם נולד בברלין בסופה של המאה ה-19 למשפחה יהודית בורגנית שהכירה את בית הכנסת רק בימי חג ומועד, אך בשגרת יומה ראתה את עצמה כחלק מהבורגיות הגרמנית אליה חפצה להשתייך. האחים עסקו בפיתוח עסק הדפוס המשפחתי והשקיעו ממרצם ביצירתם של קשרים עסקיים בין בירות אירופה, ובפעילות פוליטית בזירה הגרמנית התוססת של ראשית המאה. אך בעוד האחים רצים אחר ממון והשפעה פוליטית שולם נמשך דווקא לאולמות הקריאה, לספרי ההיסטוריה המונומנטאליים של גרץ ולדיונים אינטלקטואלים עם חבריו לספסל הלימודים ועם מהגרים יהודים שזה עתה הגיעו מפולין. בהדרגה שיטוטיו האינטלקטואלים משכו אותו למרחבים הרחוקים מאוד מהבית הבורגני בו גדל. כך הוא החל ללכת לבית כנסת אורתודוכסי, ללמוד עברית, לרכון על ספרים מארון הספרים היהודי ממשניות, מדרשים וגמרות ועד לספרות קבלה והיכלות. לצד העיון האינטלקטואלי  נפשו נמשכה לציונות מבית מרטין בובר ולאמונה שהתחייה היהודית יכולה להתקיים רק בארץ ישראל. השינויים העמוקים בתפיסתו, ואופיו הקשה חוללו סערות בבית הוריו עד שתהום נפערה בינו לבין אביו.  

הבן מגורש מעל שולחן אביו- היציאה לדרך חדשה ישנה

נקודת מפנה מטלטלת שמתוארת בספר מצויה ביחסיו המורכבים של שולם עם אביו מולידו שראה בעין שלילית את נטיותיו הציוניות, הפציפיסטיות והאינטלקטואליות של בנו. כך בשנת 1917 לאחר ויכוחים חוזרים ונשנים הודיעה האב לבנו במברק (!) שהוא אינו מחויב לו מבחינה חוקית ובצירוף של מאה מארקים ציווה עליו  להתפנות מהבית ולמצוא לו מקום אחר בעולם. כך שולם הצעיר מצא את עצמו מורחק מבית אביו ומהנוחות אליה היה מורגל כילד וכנער. עם מעט מאוד כסף בכיס הוא  יצא למסלול נדודים אינטלקטואלי בהם פגש את כל שמנה וסלתה של האינטליגנציה היהודית של ראשית המאה: ש"י עגנון,  חיים נחמן ביאליק, הרמן כהן, פרנץ רוזנצוויג, מרטין בובר, זלמן שז"ר ורעו וידידו וולטר בנימין. המפגשים המרובים העשירו את עולמו שהורכב מחוכמת ישראל, מהגות כללית וממתמטיקה תיאורטית. הפסיפס האנושי והאינטלקטואלי שהרכיב את עולמו בין שתי המלחמות פשוט בלתי נתפס. המפגשים המתוארים ציידו אותי בתחושה שאני מהלך בגן קסום של ענקי רוח שמילותיהם בונות היכלות של דעת שקשה היום לדמיין את התרבות היהודית המודרנית בלעדיהם.

עוגת שטולן אינטלקטואלית- צימוקים של סרקזם בעיסת החיים 

גאונותו של שולם ציידה אותו ביכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, אולם כישוריו החברתיים היו לוקים בחסר. מגיל צעיר הוא לא חסך את שבט לשונו מבני הפלוגתא שלו, וכך גם בספרו הוא מצייד כל אחד מהמוזכרים בהערות עוקצניות החל ממראה פיזי ועד ליכולות אינטלקטואליות שאינן מזהירות די הצורך. כקורא מהצד נהניתי מהסרקזם המתנשא אולם נראה לי שבמפגש פנים אל פנים, שולם היה טיפוס ייקי שאינו משרה סביבו אווירה חמימה ונעימה.
לאכזבתי הרבה הספר מסתיים באמצע שנות העשרים לאחר ששולם מתיישב בירושלים יחד עם אשתו, ובעקבות שילוב של יכולות וקשרים הוא מקבל בתחילה תקן של ספרן בספריה הלאומית ולאחר מכן כמרצה מן המניין באוניברסיטה העברית שעשתה באותה העת  את צעדיה הראשונים כמרכז דעת וחקר. לא בכדי בחר המחבר לסיים את ספרו לפני הדרמה הגדולה של יהדות אירופה שנמחתה והתפזרה לכל עבר בשנות השלושים והארבעים. כך שולם חסך מעצמו את ההתמודדות עם הישמדותו של בית גידולו, את התאבדותו של חברו וולטר בנימין ומותו של אחיו במחנה בוכנוולד. עצירתה של האוטו-ביוגרפיה בשקט שלפני הסערה באירופה ובארץ ישראל (המרד הערבי, מלחמת העצמאות, הקמת מדינת ישראל) השאירה אותי בתחושה של חוסר. תחושת ההחמצה הלכה והתעצמה כאשר עם סיומו של הספר חשתי ששולם כלל לא דן ולו ברמז לתפיסות עולם בסוגיות הייסוד של היהדות, היחס לקהילה , מקומן של מצוות וכלל ישראל. כך שאחד ממניחי היסודות לחקר היהדות כלל לא עסק בסוגיות החיות של היהדות, אלא הוא בחר לראותה דרך עיניו של מדען  הממיין ומקטלג את מושאי מחקריו אך הוא שומר מהם מרחק וניכור היוצרים חיץ בינו לבינם.  הסבר מענין לתופעה זו מצאתי בראיון שקיים תומר פרסקו עם ד"ר אמיר אנג'ל שחיבר ספר על הביוגרפיה האינטלקטואלית שלגרשום שולם.

הבהוב מעולמות שנמחקו מארצות החיים וזכרם לא מש מספסלי הלומדים

מברלין לירושלים, הוא מונומנט לעולם שנמחה מעל פני האדמה, אשר השפעתו על המודרניות היהודית היא חסרת תקדים. החל מהנחת הבסיס למדעי היהדות מחקר ההיסטוריה ועד לחקר הקבלה, מהנגשת החסידות לקהל המשכיל, מחידוש העברית כשפה חילונית, מהנחת היסודות הפילוסופים לזהות יהודית שאינה הלכתית. עושר אדיר של כתיבה ושיח שעד היום משפיעים על האופן בו אנו רואים ותופסים את התרבות בה אנו חיים. הספר מאפשר הצצה דרך חור המנעול לעולמם של ענקי הרוח שחוללו את המהפכה תוך שהוא מראה פעם אחר פעם שליצירה הספרותית וההגותית יש חיות משל עצמה  המתקיימת גם לאחר שהוגיה מסתלקים מארצות החיים ומשאירים מאחוריהם ביוגרפיות צנועות בהרבה ממעשיהם.


לאחר תום הקריאה נזכרתי בימים בהם ישבתי בחדר גרשום שולם, בספריה הלאומית בירושלים, החדר ששרתה בו אווירה מיוחדת היה ידוע רק ליודעי ח"ן, וכך ישבתי שם בסמיכות לחוקרי קבלה כאשר עיניה הבולשות של הספרנית חורכות את האוויר. בעודן מנסות לאתר פולשים שאינם שייכים לעולם המחקר, זהו זיכרון שמזקק עבורי את הטרגדיה הטמונה במחקרי חוכמת ישראל ששולם היה ממבשריה בארץ הקודש. חוכמה שלא הצליחה להתגבש לכדי תורת חיים אלא היא התנוונה לה באולמות המחקר הידועים למעטים, בעוד שהנהר הזהותי ממשיך לו הלאה הרחק אל עבר מחוזות אחרים בהם לשיח של שולם ובני דמותו אין חלק ונחלה.  


חוות הדמים- סיפורם של הצנחנים בקרב החווה הסינית



לאחר מלחמת לבנון השנייה גדוד הצנחנים בו שירתתי עבר הסבה מגדוד בעל מאפיינים ייחודיים, לגדוד חי"ר. המחלקות תוגברו בחיילים נוספים והג'יפים אופסנו אחר כבוד בסדנאות. את מקומן של הנסיעות במרחבי הנגב והצפון החליפו הליכות ממושכות עם ציוד על הגב והסתערויות במתווה פלוגתי על יעדי אויב המסומנים בבלונים ומטרות ראש. באחת  הפעמים שכבנו כל הפלוגה בתעלה, והרעיון המבצעי היה שאחד החיילים ירוץ קדימה יזרוק דלי עשן למרגלות היעד, דבר שיסמן לרתק לפתוח באש ולחיילים לצאת מהמחפורות ולהיתפס על הגבעה. באותם ימים הייתי צעיר וחדור מוטיבציה, התנדבתי. המח"ט שליווה את התרגיל לחץ את ידי וידא שאני יודע לזרוק למרחוק ואמר לי בגבריות מדוברת, "אני מקווה שאתה רץ מהר" הוא צחק וטפח לי על השכם. יצאתי מהתעלה במרוצה, רצתי כל עוד נפשי בי, שמעתי את הנשימות ואת הנשק נוקש על המחסניות. כאשר זרקתי את דלי העשן הרמתי את עיני אל עבר היעדים בעוד שהרתק מפרק את הגבעה לחתיכות, לעיני נגלו עשרות מטרות מעוטרות בבלונים.  בסיומו של התרגיל לאחר שנשכבנו אחרי קו מטרות חלחלה בי התובנה, ככל שבעל הדרגה שלוחץ את ידך נמצא גבוה יותר בסולם הדרגות תדע שהתנדבת למשימה שסיכויי החזרה ממנה קטנים יותר וככלל עדיף פחות להתנדב למשימות שיש בהם כבוד ותהילה. כל זה היה באימון, שלבסוף הסתיים, המטרות קופלו ובתחקיר אמרו שהם הוצבו בפיזור שהקשה על ההתנהלות התקינה של התרגיל ולא התאימו למשפכי הבטיחות.

מי מסתתר מאחורי הציר בין חוליות תשושות למערך חטיבתי מבוצר

כל זה טוב ויפה באימונים אך מה קורה במציאות, בשדות הקטל בהם מטרות הקרטון הופכות לחי"ר מחופר המצויד בהתאמה מלאה למשימותיו? על השאלה הזו יכולים לענות חיילי גדוד 890 שלחמו במלחמת יום הכיפורים באחד מהקרבות המדממים ביותר בציבוריות הישראלית, הקרב על ה"חווה הסינית". הקרב התחולל ביומה העשירי של  המלחמה כחלק מהמאמץ הצה"לי לצלוח את התעלה ולהעביר את הלחימה לשטח המצרי. על פי העדויות הראשוניות הגדוד נשלח  להשמיד ציידי טנקים שיכלו לאיים מן המארב על הכוחות שנעו על "ציר עכביש" בדרך לצליחת התעלה ולכיתור המצרים (תיאור מרתק של מבצע הצליחה, "אבירי לב", ניתן למצוא בפודקאסט המצוין-עושים היסטוריה). מתוך הבנה זו הגדוד נע במגמת סריקה, כלומר פריסה רחבה על פני שני ק"מ באמורה לסייע לו לאתר חוליות נ"ט הפרוסות בשטח. כעבור שעה קלה הבינו כל המעורבים שאין קשר בין דמיון למציאות, את מקומן של חוליות הנ"ט שתוארו בתדריך כמושתות ודלילות תפסו חיילי חי"ר מחופרים שחיכו לכוחות המתקדמים.  בתוך זמן קצר הגדוד כבר שכב מתבוסס בדמו, תוך שהוא עסוק בעיקר בניסיונות חילוץ מלאי תעוזה וזאת  ללא סיוע משמעותי מכוחות סמוכים. 
ספר העדויות פרי ליקוטיו של מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007), מאגד עשרות עדויות שנלקחו על ידי המחבר מלוחמים שהשתתפו בקרב. הספר איננו מתיימר לייצג דימוי של לוחמים נעדרי פחד הדומים לפלקטים של יום העצמאות. אלא הוא אותנטי בצורה יוצאת דופן. לכל אורכו הלוחמים מספרים את סיפוריהם האישיים ומדגישים את האבסורדיות שבסיטואציה המלחמתית, את בליל המחשבות שרצות תוך כדי ובעיקר את גילויי התושייה של חוגרים ומפקדים שרצו להיחלץ ולחלץ את חבריהם מן התופת.


"ראיתי שאני לא מועיל נשכבתי שם ללא מעש"

לתדהמתי  בעדויות  גיליתי פעם אחר פעם שמרבית הלוחמים כלל לא הצליחו לירות אל עבר האויב, בשל האש הכבדה שהטיחו בהם המצרים הסתערות לא באה בחשבון והציוד המרושל שניתן להם לא איפשר להם לעמוד במשימותיהם. מקלעי העוזי לא התאימו לטווחי הירי ונתקעו לא הרף, לא היו מקלעים כבדים ברמת הגדוד והסיוע הארטילרי בושש מלהגיע. בנוסף הבלבול בדרגי הפיקוד, וחוסר העברת המידע מהחזית למקבלי ההחלטות הוביל לכך שקציר הדמים הלך והעמיק ככל שנקפו השעות. לצד חוסר האונים של הלוחמים והמפקדים מתגלים שוב ושוב גילוי הקרבה של לוחמים ומפקדים הן מחטיבת הצנחנים והן מכוחות חבירים ששמו נפשם בכפם על מנת לחלץ את הגדוד המדמם. גבורתם חיפתה על השגיאות הרבות ברמת הפיקוד שגיאות ששורשיהם נטועות עמוק בשנים של לפני המלחמה, באופנים בהם צוידו וחומשו החיילים ובשיטת הסמוך ויהיה בסדר שרווחו בצבא והפכו למעין מילות קוד שחיפו על תהליכי הפקת לקחים מפוקפקים.
קראתי את מאות העמודים שבספר בשקיקה והתרגשות גדולה, התיאוריים חיים ולא יומרניים, יש בהם אותנטיות שמראה את עולמו של חייל החי"ר, את הכאוס שבמלחמה ואת הפער העצום בין החייל שבחפיר לבין המפקד שבבור הפיקוד. נדהמתי מתפקודם של המפקדים הזוטרים שהיוו דוגמא אישית של אומץ לב והקרבה בעיקר בכל הקשור לנחישות העמידה מול הלחץ המצרי וחילוץ הנפגעים שהיו פרוסים בשטח במרחקים גדולים הודות לפריסה המוטעית של הכוח בשלב ההתקדמות אל היעדים.


הקרב על הנרטיב- ממלחמת שוחות למלחמת גנרלים

הפער בין התוצאות העגומות של הקרב למעלה מ-40 הרוגים ועשרות פצועים, תוך פגיעה מזערית במערך המצרי לבין ההילה הציבורית שנקשרה בו. היוו במשך שנים תיבת פנדורה של האשמות בין מפקדים ובין חילות (צנחנים ושריון) שהלכו והתעצמו ככל שהמפקדים שלחמו בקרבות טיפסו במעלה סולם הדרגות החל מאיציק מורדכי המג"ד וכלה במפקד כוח החילוץ אהוד ברק. נדהמתי לראות שהמאבקים סביב הנרטיב מצא את ביטויו בספרי זכרונות, בספרים ייעודים ואף בפורמים גועשים באינטרנט בהם לוחמים מתנצחים זה אל מול זה מתוך רצון לברר את האמת על הקרב ששינה את חייהם לבלי שוב.
מלבד תיאורי הקרב הספר כולל גם את סיפורם של שאר גדודי חטיבה 35 במלחמת יום הכיפורים. גדוד 50 בקרבות בדרום רמת הגולן (תל סאקי), גדוד 202 בוואדי מבעוק ולאחר מכן בצד המערבי של התעלה  והסיירת שפעלה בשני מבצעים בעומק סוריה. קטעים אלו מתוארים בכישרון רב והם למעשה מגוללים את סיפורה של חטיבת הצנחנים מיום פריצת הקרבות ועד להכרזת הפסקת האש.
קראתי מספר רב של ספרי קרבות, אך ספרו של , הוא האותנטי והטוב שבהם וזאת למרות שהוא אינו מצליח להסביר בצורה טובה את המהלכים הקרביים שהתחוללו במסגרת הקרב. זו יצירה ייחודית שלדעתי לא קיבלה את המקום הראוי לה על מדף הספרות הצבאית הישראלית. אפשר ללמוד ממנו רבות על עולמם של הלוחמים, על המקום הנחות שבו נתפס החי"ר בשיח הכלל צבאי ועל הפער העצום בין מילים גדולות להקצאות של ימי אימון, חימוש וציוד שמחוללים את השינוי. מדהים שגם לאחר עשרות שנים, התחושות שך הלוחמים נשארו בזרמי העומק של מערך  חיל הרגלים הצה"לי המכיר בכך שהוא עמוק  בתחתית סדר העדיפויות הלאומי.

מעוזיה סגל ,עדויות מגובה החול-קרב הצנחנים בחווה הסינית (מודן,2007)


תעתועי זיכרון בכרך הברלינאי



פניה עוז-זלצברגר, ישראלים-ברלין, כתר, 2001, 207 עמ'

מרחק הזמן  ועידן השמיים הפתוחים, קצת עמעמו את המורכבות שחשים ישראלים כלפי היבשת בה הפכו מיליוני יהודים לעשן ואפר. אולם הרחובות המוארים וההומים של בירות אירופה רצופות באנדרטאות ולוחיות זיכרון שמזכירות שכאן ממש כאן לפני פחות ממאה שנה חיו קהילות משגשגות שתוך פרק זמן קצר הובלו להמתה בבורות, בצידי הדרכים, במחנות עבודה ובתאי גזים.  עבור אנשי העסקים והנופשים העצירה משטף החיים היום יומיים והחוויות הנאגרות, מהווה אתגר כמעט בלתי נתפס. מי רוצה לעצור את הילולת הקניות בוורשא ולחשוב ולו לרגע על חומות הגטו שהתנוססו רק לפני שבע עשורים והבידלו בין החיים לבין המתים? בעוד אלו כושלים את משא הזיכרון נושאים על גבם אנשי הרוח והמחנכים שמשמרים את הזיכרון ומצביעים על המורכבות המתעמעמת בינות לאדי הבירה וריח העוגות המשכר.

הכמיהה לעולם שהראה לנו את הדרך לפי התהום

רפרוף מהיר על מדפי הספרים  בביתי, מעלה רשימה נאה של יוצרים ישראלים שרצו להתמודד עם המתח שבין משיכה עזה לבין הכרה שהיבשת הירוקה והנאה הקיאה את הוריהם וסביהם כמזון מבאיש שיש לסלקו במהירות. אהרון אפלפד התרפק על המרחבים הפולנים בספרו, פולין ארץ ירוקה (כתר, 2005), אמונה אלונה בספרה, בית על מים רבים (כנרת זמורה ביתן, 2012) חזרה לרחובותיה של אמסטרדם ולרכוש היהודי הרב שנבזז על ידי הגרמנים וההולנדים וכיום הוא ספון בוילות רחבות ידיים הרחק מידי היורשים החוקיים. וכמובן דן בן אמוץ (משה תהילימזטעגר) שיצר לעצמו תדמית חדשה של צבר המנותק משורשיו האירופאיים אך בספרו, לזכור ולשכוח (1966) לקח את גיבורו למסע רווי מין ויצרים ברחובותיה של גרמניה המתחדשת.
בחיים האמיתיים לא ניתן לפתוח דף חדש, תמיד ההווה מתכתב עם העבר בין אם במודע ובין שלא במודע, העבר נוכח בשפה, בתודעה, בזיכרונות המודעים והמודחקים. לעיתים הוא מגיח תוך כדי מקלחת, בשעת לגימה של קפה מהביל ברחוב הומה או סתם בפקק תנועה כאשר המחשבה נודדת. 

מסע בנבכי הזיכרון

החוקרת ואשת הרוח פניה עוז זלצברגר יצאה לשנת שבתון של הגות וחקר בבירה הגרמנית בראשית שנות האלפיים. בספרה, ישראלים- ברלין (כתר,2001) היא לוקחת את הקוראים למסע בנבכי תודעתה המסוכסכת המתפעמת מהטבע המרהיב והשמים הזכים אך משא הזיכרונות של בני משפחתה לא נותן לה מנוח.
עולמה הרוחני של עוז הוא עשיר ומגוון כפרופסורית שמתחה בחקר ההיסטוריה  של הרעיונות, הוא גדוש בכל טוב. משירתו של גתה ועד ליצירות עלומות של שמואל יוסף עגנון. ענקי הרוח של העת החדשה מונחים לצד מיטתה והם באים ומשוחחים עימה בחלומותיה, בשעות הנסיעה הארוכות ובעת בהייה בחלון. כתיבתה הקלה מנגישה לקורא עוד ועוד יצירות המגיחות מזיכרונה הרווי. לעיתים המפגש מתיש ומדמה מצב של הצפה חושית ולעיתים יש בו עניין רב. על אף הגודש נהניתי מאוד להלך בין מדפי הספרים המאופסנים בעולמה האסוציאטיבי שטווה קשרים ומעלה תהיות בין עולמות שכבר חרבו וקשה לראותם במציאות היום יומית של גרמניה שאחרי החומה.

פניה מדדה בנעליו הגדולות של אביה

מלבד החוויה האינטלקטואלית, עוז הולכת בספרה בנעליו של אביה המנוח, עמוס עוז, וכמו בימיו כעיתונאי גם הבת לוקחת לה את הזמן ויוצאת לשיטוטים אורבניים כדי להכיר את עמך ישראל. כאן היא פוגשת כנר מצליח ושם הומוסקסואל ערבי שברח מהתיוג החברתי. לעתים היא עולה במעלות המגדלים המבהיקים שמשקיפים על העיר ולעתים דווקא חשקה נפשה להתפלש בביבים של מועדוני המין הפרוסים לאורכה ולרוחבה של העיר. לבת חסרה האוזן הרגישה של האב, אך למרות הבוסריות של הכתיבה העיתונאית היא מצליחה לחלץ מבני שיחתה אי אלו חוויות הפותחות פתח על הקהילה ההולכת ומתהווה  של בני הארץ שמצאו מרגוע לנפשם דווקא בבירה הגרמנית. אלו הן רשימות לא קוהרנטיות שאינן מספרות סיפור של קהילה אלא של יחידים שהיגרו ובאו לכרך הברלינאי, איש איש וטעמו איש ואישה ובדידותה.
ספרה של עוז ראה אור במסגרת סדרת, הישראלים, שהגיחה ממכבשי הדפוס  בראשית שנות האלפיים. המילניום החדש הפיח רוח חיים באינטלקטואלים הישראלים, שנסחפו בתחזיותיו של ההיסטוריון, פרנסיס פוקיומה, שחזה את קץ ההיסטוריה ואת עלייתו של העולם החדש שלאחר הלאומיות. רגע לפני נפילת התאומים ופריצת האינתיפאדה השנייה עוד האמינו בירושלים ובתל אביב שאנו ניצבים בפני עידן חדש. מאז העולם השתנה, המפות שהכרנו נהיו לא רלוונטיות, והחזון הקוסמופוליטי איבד מיוקרתו. כך חלק גדול מהתהיות של עוז בדבר עתידו של העולם המערבי הפכו תוך שני עשורים לארכאיות. יחד עם זאת השילוב בין המבט האינטלקטואלי לשיח הרגשי שהיא מנהלת עם עברה המשפחתי הצליח לעורר בין עניין רב. תוך שהוא מציב את יצירתה לצד ספרים נוספים כדוגמת ספרו של דניאל מנדלסון, האבודים, בו  בני הדור השני והשלישי היוצאים למחוזות המשפחתיים על מנת לגלות את העולם שחרב לבלי שוב.

בעולם של מסכים מרצדים יש ערך בהשתהות אינטלקטואלית

ישנם מסעות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, לא כולם זוכים להגשים את החלומות הרבים שהועמסו על היציאה מאזור הנוחות. אך יחד עם זאת ספרה של עוז מבליט את החשיבות שבעצם קיומו של המסע במשעולים הפיזיים והרוחניים. בתנועה עצמה, בחתירה אל עבר היציאה מהמוכר טמון סוד גדול שההולכים בעקבותיו מגלים בו עבר, הווה ועתיד.
לסיכום, זהו ספר בלי אג'נדה או סוגה ספרותית ברורה, יש בו ערבוב טעמים מעניין שמעורר מעת לעת למחשבה, לעיתים מתיש ומייגע אך בסופו של דבר הוא עוטף אותך בתחושה של משמעות. בעולם בו הטלפון מרצד כל העת יש בכך מעט המחזיק את המרובה.




קוֹל קָרָא והָלַכְתִי


השכול הישראלי נע בין הציבורי לאישי, בין הניכוס של החלל לאתוסים הגדולים לבין הרצון של בני המעגל הקרוב להשאיר את החלל בגדר שם עם פנים, ערכים וזיכרונות משותפים. בהדרגה מתיחות זו מחלחלת לשדות הספרות, השירה  ולאופני הזיכרון. לצד ספרי הזיכרון הקלאסיים המציגים את הנופלים בחייהם ובמותם, בדרך כלל עם מספר עמודי צבע הפורטים על נימי הרגש, ישנה סוגה שלמה של ספרים שמשמיעים קולות אישיים וביקורתיים שפחות עוברים בין תחנות מוכרות של נולד, התחנך, אהב את המדינה ונפל בגבורה. 

סיפורה של משפחה, סיפורה של תקופה

העיתונאי ואיש יחסי החוץ, רון פונדק, יוצא בספרו- "ציר סקרנות צומת ודאות" (כנרת זמורה ביתן, 2013)  למסע בעקבות אחיו, אורי, שנפל במלחמת יום הכיפורים וזאת מתוך סיפור סיפורה של המשפחה מראשית המאה ועד עתה. זהו סיפור יהודי שכולל נדודים, בריחה, אופטימיות מרירה וגורל. ביד אומן הוא מתחיל את הסיפור המשפחתי מערבות רוסיה עת המשפחה נמלטה מאיימת הפוגרומים של ראשית המאה, ההתאקלמות בדנמרק, הבריחה לשבדיה בעקבות האקציות המתוכננות של הגרמני, העלייה לארץ והלחימה במלחמת העצמאות, ההתבססות הכלכלית בתל אביב ולבסוף נקודת השבר המשפחתית עם מותו של אורי האח הבכור במלחמת יום הכיפורים. 
פונדק אינו נופל לקלישאות הוא מספר את סיפור משפחתו, תוך שהוא מלהטט בין הממד האישי לציבורי. בין הזיכרון החי של אחיו לבין אירועי הקרבות בהם השתתף. בנוסף החיפוש  שנפרס לאורך שנים אחר זכרונותיהם המודחקים של משתתפי הקרבות, נותן לספר ממד בלשי של התחקות אחר רגעי החיים האחרונים של אחיו ושל חבריו לטנק בגדוד 46 של השריון ולכוחות התגבור מבית הספר לשריון שחברו אל הגדוד לאורכה של הלחימה. הזיכרונות שמגיחים ומוצאים את דרכם אל תיבת המייל של המחבר שמצליח בנחישות להעלות רגעי אימה מן האוב היוצרים  תמונה עשירה הסוקרת את קורותיו של גדוד השריון  שנלחם בחזית המצרית מן השעות הראשונות ועד להסכמי שביתת הנשק בק"מ המאה ואחד בואכה קהיר. 

"שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון"

הספר עובר בין נקודות זמן שונות והוא רצוף בתמונות חיים המציגות נחישות ודבקות בחיים בסיטואציות מורכבות. בין שלל האירועים שלושה אירועים תפסו אותי במיוחד:  הראשון, ניסיון החילוץ של לוחמי מעוז, ליטוף, ביום הראשון למלחמה. הלוחמים מילואימניקים חסרי הכשרה מספקת מצאו את עצמם בלב ההתקפה המצרית. צוך שעות הם היו ללא מפקדים וללא תחמושת. לטובתם הגיעו טנקים שבאו לחלץ את הפצועים וההרוגים . אולם למרבה הפתעתם הפקודה שקיבלו הטנקיסטים היא לקחת את הפצועים ולהשאיר את הלוחמים להמשיך ולהילחם בנחילי המצרים שצולחים את התעלה. כך שקולו של מפקד האוגדה מהדהד,  "שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון" (עמ' 114), נשארו עשרת הלוחמים מאחור לגורלם (מצ"ב קישור לתחקיר שערך צה"ל בתום המלחמה על האירועים במעוז).  התמונה השנייה, ח' גדודית שהתקיימה בכל יום עם החזרה של הלוחמים למגנני השריון לטובת זיווד מחדש. בכל ערב בעיניים עייפות הביט המג"ד בח' המתכווצת, בפנים שהלכו והשחירו מהאבק ומהפיח והשאלה החוזרת של הקמב"ץ, "איפה גדוד?" והתשובה, "זהו הגדוד". 
התמונה השלישית, טנקיסטים מסתערים על חיילי החי"ר המצריים שצולפים בהם בנשק נ.ט מגוון (סאגרים, בזוקות, RPG). למרות עוז הרוח יחסי הכוחות והיעדר חימוש מתאים מובילים לכך שהטנקים נדלקים בזה אחר זה, השריונרים שגורלם שפר עליהם  קופצים מהטנקים הבוערים ומתחילים לחפש את דרכם בלילה האפל אל עבר קווי כוחותינו. לא פעם הלוחמים ההמומים נהרגו מי בצמא, מי באש הלהביורים ומי מצליפה של כוחות קומנדו. העניין המופלא הוא שרבים מהם חברו לכוחותינו, ואז שוב חזרו בחזרה לתופת מתוך רצון להמשיך בלחימה, מתוך תחושה שהם קו הבלימה של ישראל. זוהי דבקות במשימה ובמטרה שקשה לדמיין מהנינוחות של פינת העבודה שלי המשקיפה על עצי הדולב המשילים את עליהם עם בוא הסתיו. 

הקושי הטמון בעריכתם  של סיפורי חיים

הסיפור האישי שנמהל בציבורי לעיתים דומה ליומן אישי שלוכד רצפי תודעה ואפיזודות משפחתיות (בעיקר סביב מעשיהם של ההורים סוזי והרברט\נחום), שקצת קשה לעקוב אחריהם. אני מאמין שהעורך התלבט ברגעים אלו האם רצפים אלו תורמים לתמונה הכללית או שהם מהווים פניה לנתיבים עקלקלים שאינם נהירים לקורא המצוי. לדעתי, היה עדיף לספר לו הייתה לו עריכה קפדנית יותר, אך למרות העמודים הלא נהירים הפזורים במרחבי הספר, מצאתי בו עניין רב וקראתי אותו בסוף שבוע אחד תוך שאני תר אחר דקות פנויות על מנת להמשיך ולהתחקות אחר קורותיה  של משפחת פונדק שמסלול נדודיה מסמל את סיפורם של בני התקופה שבנו את הארץ בה אנו יושבים. 

מלחמת יום הכיפורים כמבשרת את סופה של ההגמוניה האשכנזית

לצד התיאורים האישיים מפנה המחבר אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הפוליטית והצבאית שתחושת ההיבריס שעטפה אותם בדוק של אהבה עצמית מנעה מהם לראות נכוחה את רוחות המלחמה המנשבות. ראייתו הביקורתית לא הרפתה את ידיו, ועל כן בשילוב שבין האישי לפוליטי היה המחבר מאדריכלי הסכם אוסלו. שהיה ניסיון, אולי נאיבי, לשנות את כללי המשחק ולפרוץ נתיב למציאות חדשה בין ישראל לבין שכונותיה.  לצג ההזדמנות שנותן הספר להיכרות מעמיקה עם רבדי חייו של פונדק, הוא פותח צוהר להבנה מעמיקה יותר של תהליכי העומק של שעברו על האליטה אשכנזית מימיה הראשונים של המדינה ועד לקרב המאסף שהיא מנהלת מול כוחות חברתיים חדשים שעולים ומשנים את פניה של החברה בישראל. כך שהוא שוזר בין ימי ההגמוניה של ראשית המדינה ועד לימי החלפת האליטות בהם אנו נתונים כיום. 
לסיום עם תום הקריאה, מצאתי את עצמי בעיניים לחות חושב על דמותו של אורי פונדק, על הסיפור של פני דורו ובראשי נשמע שירה של חנה סנש, שמבטא את המורכבות הכרוכה בשרשרת הנופלים ההולכת ומתארכת. 
קוֹל קָרָא והָלַכְתִי, 
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל. 
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל, 
אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּרוּבָ 
בכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.   
חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20
© זכויות יוצרים שמורות למחברת ולאקו"ם http://www.acum.org.il/

רוחות הסתיו מביאות עימן הרהורים על מלחמה שהייתה ועודנה


מלחמת יום הכיפורים הופכת בהדרגה מהיסטוריה למיתולוגיה ישראלית, השנים שחולפות מאפשרות לבעלי עניין ואינטרס להשפיע על הנרטיב ולעצבו על מנת לתמוך בדעותיהם בהווה. המצדדים בשלום יטענו שגרירת הרגליים של גולדה ודיין אל מול יוזמות השלום המצריות בראשית שנות השבעים דחקו את מצרים למלחמה. לעומתם בעלי התפיסות הניציות יגרסו שהיעדרותה של מכת מנע ישראלית הובילה לתוצאות הקשות של קרבות הבלימה שהתחוללו בימים הראשונים של המלחמה הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית.  ככל שהיורה האסטרטגית קולחת ומבעבעת, כך קשה לדעת מה היו טיבם של המהלכים הפוליטיים והצבאיים בימים של טרום הלחימה. העיתונאי, אמנון  לורד, מנסה לעשות סדר בין כל הפרטים ולצייר תמונה רחבה של המהלכים בחודשים של לפני המלחמה, במהלכה ומספר חודשים לאחריה. בספרו ,"הדור האבוד" (ידיעות אחרונות,2013), הוא יוצא למסע אישי-ציבורי הנע בין תיאור הזירה האסטרטגית, להתמקדות בקרבות המשפיעים של המלחמה משלב הבלימה ועד ההבקעה ולסיום לסקירה קצרה בדבר  השפעותיה של המלחמה על הציבוריות הישראלית ועלייתם של כוחות פוליטיים חדשים כבר בבחירות של 1974.

המאבק בין הדוד סם לדב הרוסי במישורי רמת הגולן ובחולות סיני

ספרו של לורד אינו נשען על מסמכים חדשים שהוצאו מארכיונים שמורים, או ראיונות עומק עם מנהיגים שטרם התראיינו בעבר. על כן מתעניינים מקצועיים לא ימצאו בכתיבתו ערך של ממש. יחד עם זאת הדיוטות כמוני, החפצים בתמונה כוללת העוברת בין הממד האסטרטגי לטקטי, ימצאו בספר את מבוקשם. החלק הראשון סוקר את  המהלכים שקדמו למלחמה ופותח צוהר  לשיקולים של דרג מקבלי ההחלטות ולקשר שבין צבא למדינאות. הימצאותה של ישראל בתווך שבין שתי המעצמות (ברה"מ\ארה"ב), מורכבות יחסים עם מדינות אירופה והשיקולים הפוליטיים הפנימיים ערב הבחירות שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 1973. פותחים פתח להבנה רחבה של תהליכי קבלת ההחלטות של המדינאים הישראלים שהיו במידה רבה חיילי משחק בזירת התגוששות בינגושית רוחשת יצרים ודם.סקירה זו מקבלת משנה תוקף אקטואלי בימנו אנו כאשר הדב הרוסי הולך ומחזק את אחזיתו בצפונה של ישראל והמדיניות האמריקאית הפכפכה מתמיד, כאשר שיקוליים פנימיים מתערבבים במדיניות חוץ סהרורית. 

חבר’ה תלחמו באומץ, בנחישות ואל תוותרו לאויב, כל הזמן קדימה[1]"

החלק השני מוקדש למלחמה עצמה. תוך התמקדות בקרבות שהתחוללו בחזית הדרומית. חלק זה נשען על עדויותיהם של חיילים ומפקדים שלחמו בקרבות הבלימה ולאחר מכן בקרבות ההבקעה, הצליחה והכיתור שהכריעו למעשה את המלחמה. לצד העדויות המצמררות של הלוחמים  מצליח לורד לפתוח צוהר לאינטריגות האישיות בין חברי הפיקוד הבכיר ובעיקר ליחסם המורכב לאריאל שרון, שפיקד על האוגדה שלבסוף הכריעה את המהלכה.  הבלבול בין הממד האישי, הפער בין הדרגות לבין היכולות המקצועיות השונות והתהום שנפערה בין התכנון לביצוע (בעיקר סביב אופני הבלימה והצליחה) השאירו אותי פעור פה לא פעם ולא פעמיים. עבורי העדויות בעיקר מרמת המחלקה והפלוגה  היו מרטיטות לב, חלל הפה התייבש לנוכח האתגרים שאל מולם ניצבו הלוחמים שפשוט הטיחו את עצמם פעם אחר פעם אל מול המגננים המצריים. אלו סיפורים בלתי נתפסים, שבכל פעם שאני נתקל בהם תוקפות אותי תחושות של השתוממות והערכה לדבקות ולנחישות של הכוחות הלוחמים. לצד זאת אני נתקף אי נוחות מכך שהמערכת העצומה הזו לא נתנה להם את הכלים הבסיסים כדי לעמוד במשימתם  החל מציוד נאות וכלה במודיעין רלוונטי שיכל להציל חיים. הפערים הללו שאנו נחשפים אליהם מלחמה אחר מלחמה, לא נותנים לי מנוח ומשאירים אותי עם שאלות קשות אל מול המערכת הצבאית והפוליטית שמאפשרת למציאות זו לחזור על עצמה.
החלק השלישי, שלדעתי הוא החלש מבין החלקים המרכיבים את הספר, דן בתופעות חברתיות שחוללו בוגרי שדות הקטל. מהקמת "שלום עכשיו" ועד להתחזקותה של תנועת "גוש אמונים", מחילופי הדורות במפלגת העבודה ועד לחיזוק מעמדם של בני עיירות הפיתוח לנוכח הקורבן האנושי שהם העלו במהלכה של המלחמה. חלק זה נושא עימו פוטנציאל רב אך נראה שמספר הדפים שהוקצו למחבר ולוח זמנים דוחק של ההוצאה הובילה לכך שכתיבתו נעשתה ברשלנות, וכך ראשי פרקים ומחשבות ראשוניות גובבו לכדי מספר עמודים שאמורים לתחם את המסגרת ההיסטורית בה עוסק הספר.  

"המלחמה אינה אלא המשך המדינאות באמצעים אחרים" (קרל פון קלאזוביץ)

אהבתי מאוד את היכולת של המחבר ללהטט בין המרחב האסטרטגי למרחב הטקטי. כך תנועת הכוחות בשטח התממשקה עם חדרי הדיונים בירושלים, בוושינגטון ובמוסקבה. הקשר שתווה לורד בין שני המרחבים מציב את המלחמה בהקשר הרחב שלה, כמנוף לשינוי פוליטי ולא כמטרה העומדת בזכות עצמה. אני חושב שנקודת מבט זו מאפשרת לבחון לא רק את מלחמת יום הכיפורים, אלא היא מאפשרת לבחון בצורה מעמיקה גם את המאבקים הצבאיים שקיימה ישראל בלבנון ובעזה בשורה של סבבי לחימה. בסופו של דבר המהלכים הצבאיים נועדו לאפשר לדרג המדיני לקבל עמדות פתיחה טובות יותר למשא ומתן שמסדר מחדש את יחסי הכוחות. לכן גבורת לוחמים, ללא מדינאות חכמה ומוכוונת חזון היא חסרת ערך. צומת עכביש וציר לקסיקון בהם נהרגו תוך גבורה עילאית מאות מלוחמי צה"ל הינם חסרי ערך , אם אין דרג שיכול למנף את ההישגים לכדי הסכם שיקנה לדורות הבאים עתיד טוב יותר.

נהר החיים ממשיך בזרימתו

כך בעודי יושב מול חופי הים התיכון, הבריזה מלטפת את פני ועצי הזית המוריקים ממלאים את הלב בחדווה של פריחה, חשבתי לעצמי האם נלמדו הלקחים? לא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה הרחבה יותר של מדינאות בעלת חזון ויוזמה. עצרתי את שטף הקריאה הבטתי אל עבר המרחב, ולמען האמת לא הצלחתי לעשות סדר במחשבות. בעיקר הרגשתי התנגשות עצומה בין החלק הנאיבי הכמהה  למנהיגות אחראית ומוכוונת חזון לבין החלק הלוגי שבי הרואה את הדמויות ששומע את הקולות ובעיקר משתומם. כך בין הרהור להרהור, פלשו לתודעה קול צחוקם של הילדים, הארוחה שצריך להגיש בעוד כמה רגעים וההבנה שבסופו של דבר החיים חזקים מהכול וכמה טוב שאני בצד של המהלכים ולא של השוכבים.

- זכויות  יוצרים- התמונות ממלחמת יום כיפור צולמו על ידי לע"מ. 


איך לא ידעתם?


השבוע נחרדה החברה הישראלית מהרצח של מיכל סלה על ידי בן זוגה. מדוע הרצח הזה חרך את מהדורות החדשות, את הרשתות החברתיות ואת שיחות הסלון. הרי מיכל אינה האישה הראשונה שנרצחת על ידי בן זוגה, רק השנה נרצחו 12 נשים על ידי בני משפחותיהם, ובעשור האחרון הממוצע עומד על 20 בשנה. התשובה אם כן אינה טמונה בייחודיותו של המקרה, אלא בתחושה של הציבור שהרוצח והנרצחת אינם שייכים לקבוצה חברתית שניתן להרחיק מעלינו: ערבים, מהגרים ממדינות חבר העמים לשעבר, מהגרים מאתיופיה ועוד קבוצות מיעוט. הזוג החייכן הזה יכל בנקל  להיות פרזנטורים לקמפיין משכנתאות. יפים, חייכנים, מלומדים ובעלי תודעה חברתית בריאה. בקיצור הישראלי היפה שכולנו רוצים להידמות אליו. כמידת הציפיה, מידת הזעזוע שמשאירה אותנו פיעורי פה. כיצד אדם נורמטיבי, איש משפחה הופך לרוצח.

 האם הכתובת הייתה על הקיר ואם כן איך פספסנו את זה?

אפשר בחוכמה של בדיעבד למצוא ראיות מקדימות, סימנים אך זו חוכמה קטנה. התשובה היא שאי אפשר לדעת, בנקודה מסוימת מתחת לחזות נינוחה ישנם זרמי עומק שיכולים להתפרץ מדובר על הסתברות של נסיבות והקשרים חברתיים ואישיים שהתרקמותם הייחודית יכולה להוביל לפרץ של אלימות. נקודת ההתפרצות הזו מעסיקה רבות חוקרים בעיקר לאחר חשיפתם של פשעי מלחמה במלחמת העולם השנייה ובמלחמת וויטנאם. לפתע התגלו מעשים שלא נעשו על ידי מפלצות, אלא על ידי אנשים בשר ודם שביצעו פשעים, רצחו ואנסו ובסוף יום נהנו מהופעה טובה ולאחר מכן הקפיצו את ילדיהם על הברכיים.

הרצח שהרעיד את שלוותה של העיירה- ברודצ'רץ כמשל

Broadchurch titlecard.jpgהחשש מפני הנינוחות המתעתעת, פירנס לא מעט את מפיקים של התרבות הפופלרית, אולם כמו שנושאים אחרים הנמצאים בליבת ההוויה האנושית לא מיצו את עצמם כך גם סוגיה זו נשארה חיה ובועטת למרות העיסוק הרב בה. לאחרונה נחשפתי הודות להמלצות לסדרה הבריטית, ברודצ'רץ'- Broadchurch שעונתה הראשונה שודרה ב2013 וכיום זמינה בנטפליקס . הסדרה נפרסת על פני שלוש עונות שמתחילות בחקירה משטרתית וממשיכות לדרמה בתי משפט. צפיתי בעונה הראשונה בנשימה עצורה משום שיש בה את כל הרכיבים לסדרת בילוש מהמעלה הראשונה. העלילה נפתחת במותו המסתורי של ילד בן 11 שנמצא ללא רוח חיים בסמוך לחוף הצוקי שבקצה העיירה. לכל אורכה של העונה מצטרפים לרשימת החשודים עוד ועוד חשודים, נחשפים סיפורים שכולם רוצים לשכוח ולהשכיח. כך הופכת עיירה שלווה באנגליה, לקן צרעות, בו איש אינו מכיר את זולתו. שוב ושוב עולה השאלה, איך לא ידעתם? איך לא ראיתם סמנים? והצופה החפץ בשלוות נפש, רוצה לראות את הסימנים המקדימים אך אלו לא בנמצא. כך מדיאלוגים הבנויים כהלכה ללא אלימות וללא מין הצופה מבין שלפניו יצירת מופת שמעוררת עולם ומלואו של שאלות.

בעיניים דומעות עם דובי בידו, הרוצח ניצב אל מול המצלמות

כחלק מאותו חיפוש אחר תשובות בדבר זרמי עומק שעלולים לפרוץ בכל רגע, הגעתי לפודקאסט, עבר פלילי. בו  יוצאת דנה הילמן למסע  אחר סיפוריים מסתוריים שהרעידו את אמות הסיפין של החברה הישראלית. באחד הפרקים היא מספרת את  סיפור הירצחה של הודיה קדם בת השלוש, שהתרחש לפני 20 שנים ועדין נשאר בתודעה הציבורית בעיקר בשל זהותו של הרוצח, אביה- רוני פימשטיין. עמידתו בעיניים דומעות אל מול המצלמות בבקשה למצוא את ביתו שאבדה, לא השאירה עיניים יבשות בסלונים הישראלים. כך גם הזעזוע שהתפרץ מספר ימים לאחר מכן כאשר התיק פוצח והאצבע הופנתה לרוני, שהטביעה את ביתו באכזריות שקשה לתארה.
דנה הילמן, ערכה תחקיר מעמיק הביאה קטעי ארכיון ראיינה את הקצין החוקר ויצרה יצירה מטלטלת שמפגישה את המאזין עם המציאות החולנית שמסתתרת מאחורי דלתותיה של משפחה נורמטיבית לכאורה. מעבר לעניין הרב שגילתי בחקירת המשטרה ובהלך הרוח של החוקרים, השידור העלה שאלות מטרידות על נפש האדם.

ההדחקה כמנגנון קיומי

אין לי ספק שקשה מאוד לחיות במציאות בה כל אחד ואחת הם  בעלי פוטנציאל לפגיעה ביקר לנו מכל. לכן אנו מפתחים מנגנונים של הדחקה מתמדת. אנו מדחיקים כדי לחיות, מדחיקים כדי לבנות לעצמנו את הסביבה הבטוחה הדרושה לנו על מנת שנוכל להמשיך בשגרת חיינו. כאשר ישנם אירועים מזעזעים כמו הרצח של מיכל סלה, הרצח של הודיה קדם, הרצח של רוז פיזם. אנו נעצרים לרגע, מבינים את עומקה של האשליה בה אנו  חיים, ורק לאחר  נשימה עמוקה אנו שבים לצלול לתוך מעמקי האשליה שמאפשרת לנו להתעורר בבוקר ולהתחיל בשגרת חיינו.
כנראה שהמתח בין ידיעה להכחשה הוא מנגנון הישרדות ממש כפי שאנו יודעים שאנו ברי חלוף אך אצל רוב בני אדם תודעת המוות אינה נוכחת בכל יום ויום. רגע אחרי יציאתו של יום הכיפורים המסמל עצירה מהמוכר והפניית מבט מעמיק יותר על העבר והעתיד, המתיחות הזו מקבלת משנה משמעות. במציאות בה כולם עבריינים במציאות או בפוטנציה, ישנה משמעות אדירה לסדר האישי והחברתי שמחזיק את יסודות הבית המשותף בפני הרוחות המנשבות.

גמר חתימה טובה



שני פודקאסטים שמקצרים את הדרך אל האושר המיוחל


הכמיהה לאושר היא המגפה חשוכת המרפא של המערב השבע, אט אט ככל שעלינו במעלות פירמידת הצרכים של הפסיכולוג הנודע, אברהם מסאלו, אנו מנהלים קרב עקוב מדם לכיבוש הפסגה שממנה משקיפים עלינו האושר והמשמעות. אולם ככל שאנו נושכים שפתיים ונאבקים למצוא אחיזה במורדותיה, המציאות התקשורתית בה אנו נתונים מדרדרת אותנו לתהומותיה. בכל שעות היום, פולט הנייד שלנו עדויות בדבר מציאויות חיים אלטרנטיביות בהם חיים אנשים מאושרים החווים חיים מושלמים, מרגשים ופוטוגניים. בעוד שאנו  מבזבזים את ימנו במי הרפש של חיי היום יום. השילוב בין תצלומים של משפחות וילדים מאושרים 24\7 לבין מציאות חיים בה האושר מבליח מעת לעת, מעודד תופעות קשות של דיכאונות וחיפוש מתמיד אחר ריגוש שיוציא אותנו מהשגרה הלא פוטוגנית בה אנו נתונים. מציאות חיים זו מניעה מערכת כספית עצומה של ספרי הדרכה, סדנאות העצמה, פסיכולוגים ותרפיסטים וכמובן תעשיית תרופות שמוכרת לנו את קפסולות האושר מציפרליקס ועד ווליום.

איך יוצאים מהמלכוד?

לאחרונה שמעתי שני פודקאסטים מעולים שפותחים בפני מאזיניהם כיווני מחשבה שקצת מרבדים את התמונה ונותנים לה נקודות מבט שבהחלט יכולה לאפשר לאושר לחדור ולו במעט לעולמכם. רגע לפני שאתם פונים לטיפול תרופתי, ממשכנים כליה ופונים לסדרת טיפולים פסיכואנליטים או מחליטים לעזוב את הכל ולבנות מסלול חיים חדש שבסופו יגיע הרגע המיוחל, תתרווחו בנחת והאזינו לשני פרקים, ראו הרצאה בת 21 דקות או הקדישו כמה שעות לקריאת ספר. כולם עוסקים באושר וכולם ביחד מסייעים להתמודד עם המחנק הסובב.

האושר טמון במפגש שבין ציפיות לאכזבות

גיקונומי- הצמד, ראם שרמן ודורון ניר, לוקחים את המאזינים בפרק 258 למסע בעקבות כלכלת האושר בשיח מרתק עם  ד"ר אריק שרמן הם בוחנים מה גורם לנו להיות מאושרים? מדוע העלאה במשכורת גורמת רק לעלייה של מספר חודשים בסך האושר שלנו, בעוד שתחושת משמעות מלווה אותנו לתקופה ארוכה יותר. וכיצד כל זה קשור לשוק העבודה, ולמדיניות התקציבית של חברות ומדינות. הפרק גדוש בתובנות מדיספלינות המשוחחות זו עם זו, כך שימצאו בו עניין אוהבי הפסיכולוגיה הכלכלית, אנשי מיקרו ומאקרו כלכלה, חובבי סוציולוגיה וסתם הורים שלא מבינים  מדוע גידול ילדים פוגע בתחושת האושר אך מחזק את תחושת הייעוד. בקיצור תיבת אוצרות בת שעה וחצי, ששווה לשוב ולשמוע אותה יותר מפעם אחת.
לקחתי מהפרק שתי תובנות מרכזיות. האחת, שלושת היסודות לאושר הם תחושת שייכות (קהילתיות), פעילות גופנית, תחושת משמעות בפעילות שאנו עורכים. השניה, האושר שלנו נפגע אנושות כאשר אנו לא מתאמים בין הציפיות שלנו לסיטואציה, הפערים יוצרים תסכולים קשים ולכן אל תרדו לגינת המשחקים עם ספר, אל תענו למיילים בג'ימבורי ואל תצפו לאותנטיות בשולחן אקראי בחתונות.  

מנות קטנות של תובנות המשנות נקודות מבט על הכאן והעכשיו

מיינדסט- שלומי חסטר מזמין את מאזיניו לדיון בשיפור איכות חייהם. הקונספט שעומד בבסיס הפודקאסט  מוכר: ראיון עם דמות העוסקת בתחום ושזירה של תובנות שעולות מקריאת ספריה\מאמריה\הרצאותיה. הייחודיות אינה טמונה בנושא אלא במפגש הייחודי שמצליח שלומי לקיים עם מרואיניו. בלי ז'רגון מסובך, מילים וקישורים שזורקים את המאזינים ממרחב למרחב, שלומי מצליח לפתוח את הראש ולתת למאזינים חוויה של למידה והכרה בגובה העיניים. הפעם, בפרק מס' 17, הוא משוחח עם ד"ר נטלי סמסון על פסיכולוגיה חיובית, ועל הדברים שגורמים לנו להיות מאושרים. על אף השוני בין בני האדם, נראה שיש קווים מנחים שיכולים לסייע לנו לחוות אושר בחיינו. מאוד אהבתי את הפרק שמשתלב בצורה יפה עם פרקים אחרים של הפודקאסט. שווה להקשיב, אבל במינונים קטנים, אני לא מצליח לשמוע שני פרקים באותו שבוע משום שהם מחזקים בי תחושות אשמה קשות שאינני מצליח ליישם את כל הטוב הזה בהמולת היום יום. בקיצור, כדאי לקחת את הפודקאסט כאימון שיש להתאימו לסרגל המאמצים המתאים לכל אחד ואחת. 

הסתקרנתם ורוצים להמשיך ולהעמיק, פרופסור גילברט מחכה לכם

הפסיכולוג, דן גילברט, ראה את הפער בין העלייה ברמת החיים לבין הירידה באיכות החיים. הוא הבין שצריכה מוגברת, נסיעות מרובות וערמות של מותגים לא מובילים לחוויה ארוכה של אושר. הנושא ריתק אותו, והוא הבין שיש באמתחתו כמה תובנות שראויות להיכרך כספר. בספרו, להיתקל באושר (מטר,2007) הוא לוקח את הקוראים למסע בנבכי האושר האנושי משיח ביולוגי על תפקידיו המתפתחים של המוח ועד לשיח תרבותי חברתי המנסה להראות את ההתפתחות של המושג לאורך ההיסטוריה החברתית של האנושות. לאלו שאינם פנויים לקרוא מאות עמודים (שגם אם הם רצופים בהומור ודוגמאות, עדיין מדובר על מאות עמודים) ניתן לקבל את הקפסולה המרוכזת בהרצאותיו הקצרות של גילברט, הזוכות לפופולריות רבה בTed ובyoutube.

מתוך כל העושר הזה הבנתי שכמו קדושה ואותנטיות גם אושר איננו מצב קיומי וסטטי. אלא יש לראותו כמצב ריגשי המבליח לתוך המציאות, החוכמה היא להבחין בהם כאשר הם מגיעים ופוקדים אותנו. כמו שאמרו חז"ל, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", כלומר אם אנו נמצאים במצב נפשי המכוון להכיל את החוויה אנו יכולים לחוות חוויות רוחניות שגם נביאים לא זכו בהם. ולהפך אם אנו במציאות של עיוורון אנו יכולים לראות מראות מהממים ופשוט להישאר באדישותנו, באפרוריות שלא תאפשר להם להגיח לתוך תודעתו (הפילוסוף הצרפתי-יהודי, אמיל פקנהיים, מנסח זאת טוב ממני ולחובבי הפילוסופיה כדאי להקדיש כמה שעות להגותו בנושא).  

מפסיכולוגיה לרבי נחמן , סיפורי מעשיות ותובנות מעשיות

תמיד יהיו יחידי סגולה שירצו להתנזר מהמירוץ, אולם ההמונים ימשיכו לרוץ על הגלגל. תחילתו של הפיתרון מצויה בהכרה בכך שאנו מתרוצצים על גלגל, שזוהי חוויה קיומית שדומה להתמודדות עם התמכרות. שוב ושוב ישובו המחשבות לטלטל את תודעתנו, אך אנו צריכים לקבל אותם בהבנה ולהכיר בכך שזהו חלק מהמצב האנושי .
באופן אישי כאשר מחשבות אלו מגיחות לעולמי, אני נזכר בסיפור, התבואה המשגעת, של ר' נחמן מברסלב.  בסיפור תוקף רעב את העולם ועל מנת לשרוד יש צורך לאכול מתבואה שמעבירה את האדם על דעתו. המלך ויועצו מכירים במצב, אולם הם כמהים לחיות. לכן הם מחליטים לאכול מהתבואה המשגעת אך הם צורבים סימן זה במצחו של זה, וזאת על מנת ששניהם ידעו שהמציאות שהם חווים היא מציאות משוגעת שאינה משקפת את האמת לאמיתה. כך גם אני שואף לחיות את חיי, מתוך הכרה בכך שלא פעם אני נסחף להנאות שבינם לבין אושר ומימוש אישי יש מעט מאוד, גם אני הולך שבי אחר תמונות אינסטרגם מלוטשות תוך מלמול, "איך הם חיים טוב". אך לפני השינה רגע לפני שהעיניים נעצמות אני יודע שיש במציאות הזו הרבה אחיזת עיניים ושכנראה האמת מצויה, בינות לרגעים הקטנים הפזורים לאורכה ולרוחבה של מציאות חיי. 
כולי תקווה שתברך מעת לעת ביכולת להבחין באותן הבלחות, לעצור מהמרוץ ולייחד להם זמן, הכרה ורגש.



אי שם בינות לאורות הכרך ולהמון הסואן ממתינה לה אהבה שמחכה להתגלות



כבר שנים רבות שאינני מצוי בעולם הדייטים, מרבית חברי כבר במערכות יחסים ארוכות וסיפורים רומנטיים מגיחים לעולמי בעיקר דרך סדרות וסיפורים המבליחים מעת לעת משידורי הטלוויזיה והרדיו. משום שנטיית הלב שלי היא למשבריות, בכל פעם שספר בעל שם או מראה רומנטי מביט בי ממדפי הספריה וממערומי המבצעים בחנויות הספרים אני מרחיב את צעדי. אולם לכל כלל יש גם  יוצא מן הכלל וכך כשבזווית העין ראיתי את ספרו של אריאל צבר, אהבה בלב העיר-תשע סיפורים ניו-יורקים (שוקן,2013), שיניתי ממנהגי ועצרתי לכמה שניות. 

למה בחרתי הפעם לעצור?

כי אריאל צבר איננו משתייך לז'אנר הקבוע של סופרים הכותבים סיפורת רומנטית. כתיבתו אינה שבלונית, יש בו רגישות נדירה לניואנסים ובאופן מעורר השתאות הוא מצליח לחבר בין הממד האישי לממד החברתי הרחב יותר. ספרו הקודם, גןהעדן של אבי (שוקן,2009), השאיר עלי רושם רב. ללא יומרות או אמצעים ספרותיים מורכבים הצליח אריאל בספרו הקודם להתחקות אחר מסע התקרבות בין בן לאביו. ממקור של בושה וזרות הופך האב למקור לגאווה וזאת הודות למסע האישי שערך  מכפר קטן בכורדיסטאן לקתדרות מדופנות העץ של הקמפוסים היוקרתיים בארה"ב. החוויה הרגשית שעברתי לנוכח הספר עודנה מלווה אותי גם שנים ארוכות לאחר שסיימתי לקרוא בו, ועל כן ברגע שראיתי ספר נוסף שיצא מתחת לידיו מיהרתי לדוכן ההשאלות ולקחתי אותו עימי.

המרחב הפיזי מזמן לנו רגעי התאהבות

בספרו הנוכחי נקודת הנביעה של היצירה הינה אישית. ראשיתו של הספר ברצונו של המחבר להעמיק בסיפור התאהבותם של הוריו שהתרחש ברחובותיה של העיר, ניו יורק, החיבור בין השניים שלכאורה אין בניהם כל קשר הצית את דמיונו של אריאל, . כיצד אנשים שהם כה שונים ובעלי רקעים שלכאורה אין ביניהם כל קשר, יכולים למצוא את עצמם כשותפים לחיים. מהי נקודת השינוי שמעבירה אותם מזרים, לנאהבים, לשותפים. בפתיחה מרתקת הפונה לאפיקי הפסיכולוגיה מסביר אריאל שלמרחב הפיזי ישנה משמעות אדירה על רגשותינו. ישנם מרחבים המחוללים בנו התעוררות רגשית ומינית, שמחוללים בנו תהליך פיזיולוגי המאיץ את ליבנו, מחדד את חושינו ופותח אותנו לעולם חדש של תחושות וחוויות. זהו מנגנון אבולציוני שפועל במצבים קיצוניים שלווה או מתח. כך נרקמים סיפורים ייחודים בימי הבליץ על לונדון מחד ומהעבר השני באשרמים שלווים לנוכח נופים קסומים של הרי טיבט. לדידו, העיר ניו יורק על רחובותיה, תחנות הרכבת התחתית, הכיכרות ההומים והפארקים המוריקים. מהווים מרחב שלם של עוררות פיזית שיוצר מפגשים והתרגשויות שיכולות להוביל בין היתר להיווצרותן של אהבות חדשות.

מחייל המאחר לבסיסו ועד לעובדת זרה האובדת ברחובות הכרך- המיטב

לאחר עבודת תחקיר מעמיקה, שכללה שכירה של צוות תחקירנים שחרש עלונים, עיתונים וספרים ברר אריאל תשעה סיפורים רומנטיים שראשיתם במרחבים הציבוריים של העיר ניו יורק. בכל אחד ואחד מהם התוודעתי לכך שהמציאות עולה על הדמיון. מבקר מוזיקאלי שפוגש עובדת זרה מהפיליפינים בנסיעת רכבת לילית, אשה הבורחת מהמולת הגירושים מכירה תייר צעיר לרגלי פסל החירות ומטיול במעלי המדרגות מתפתחת מערכת יחסים של ממש, חייל בחופשה  שמתיישב בנסיעת רכבת שתשנה את מסלול חייו ועוד. הסיפורים אינם צפויים ויש בהם תפניות שנובעות מהאקראיות שמזמנים לנו החיים עצמם. בכך מצליח הספר להתחמק מפח היוקשים שמעמידה הספרות הרומנטית בפני קוראיה. בנוסף להתוודעות הרומנטית תיאורי הנוף וההמולה הכניסו אותי בינות לאורות הכרך ויצרו בי גם תחושות של התלהבות וציפייה.

דמויות בשר ודם ולא קריקטוריות ספרותיות

הספר נחתם בתיאור עכשווי של כל אחד מהזוגות שסיפורם הובא בספר, החיבור לעולם האמיתי של אנשים בשר ודם המתמודדים עם מציאות משתנה, הקנה לספר ממד של אמינות המתעלה מעל ליצירה ספרותית רגילה. כך שהסיפורים שנפתחו בפני לא היו סיפורם של דמויות ספרותיות בלבד, אל סיפורם של אנשים אמיתיים המתהלכים ביננו. הצריכים לעמול יום אחר יום אם ברצונם להפוך את רגעי ההתאהבות הראשוניים לחוויית חיים מתמשכת, שאינה תלויה בהפרשות של אדרנלין ואינידרופינים המופרשים ברגע התעוררות במרחביה של העיר ניו-יורק.

רוחות של סתיו מובילות את הנפש למקומות חדשים

לסיכום, עם בואן של רוחות הסתיו ושלכת העלים המתגבהת בפארקים, הסיפורים הניו-יורקרים שליקט אריאל צבר, מהווים תוספת נפלאה ליצירתה של אווירה סתווית, המתובלת בניחוח ייחודי של גשמים ראשונים, עוגות התופחות לאיטן וסיפורים שמחממים את הלב לנוכח הרוחות הקרירות המתחילות לנשב מעבר לחלונות הבית.