חפש בבלוג זה

תעתועי זיכרון בכרך הברלינאי



פניה עוז-זלצברגר, ישראלים-ברלין, כתר, 2001, 207 עמ'

מרחק הזמן  ועידן השמיים הפתוחים, קצת עמעמו את המורכבות שחשים ישראלים כלפי היבשת בה הפכו מיליוני יהודים לעשן ואפר. אולם הרחובות המוארים וההומים של בירות אירופה רצופות באנדרטאות ולוחיות זיכרון שמזכירות שכאן ממש כאן לפני פחות ממאה שנה חיו קהילות משגשגות שתוך פרק זמן קצר הובלו להמתה בבורות, בצידי הדרכים, במחנות עבודה ובתאי גזים.  עבור אנשי העסקים והנופשים העצירה משטף החיים היום יומיים והחוויות הנאגרות, מהווה אתגר כמעט בלתי נתפס. מי רוצה לעצור את הילולת הקניות בוורשא ולחשוב ולו לרגע על חומות הגטו שהתנוססו רק לפני שבע עשורים והבידלו בין החיים לבין המתים? בעוד אלו כושלים את משא הזיכרון נושאים על גבם אנשי הרוח והמחנכים שמשמרים את הזיכרון ומצביעים על המורכבות המתעמעמת בינות לאדי הבירה וריח העוגות המשכר.

הכמיהה לעולם שהראה לנו את הדרך לפי התהום

רפרוף מהיר על מדפי הספרים  בביתי, מעלה רשימה נאה של יוצרים ישראלים שרצו להתמודד עם המתח שבין משיכה עזה לבין הכרה שהיבשת הירוקה והנאה הקיאה את הוריהם וסביהם כמזון מבאיש שיש לסלקו במהירות. אהרון אפלפד התרפק על המרחבים הפולנים בספרו, פולין ארץ ירוקה (כתר, 2005), אמונה אלונה בספרה, בית על מים רבים (כנרת זמורה ביתן, 2012) חזרה לרחובותיה של אמסטרדם ולרכוש היהודי הרב שנבזז על ידי הגרמנים וההולנדים וכיום הוא ספון בוילות רחבות ידיים הרחק מידי היורשים החוקיים. וכמובן דן בן אמוץ (משה תהילימזטעגר) שיצר לעצמו תדמית חדשה של צבר המנותק משורשיו האירופאיים אך בספרו, לזכור ולשכוח (1966) לקח את גיבורו למסע רווי מין ויצרים ברחובותיה של גרמניה המתחדשת.
בחיים האמיתיים לא ניתן לפתוח דף חדש, תמיד ההווה מתכתב עם העבר בין אם במודע ובין שלא במודע, העבר נוכח בשפה, בתודעה, בזיכרונות המודעים והמודחקים. לעיתים הוא מגיח תוך כדי מקלחת, בשעת לגימה של קפה מהביל ברחוב הומה או סתם בפקק תנועה כאשר המחשבה נודדת. 

מסע בנבכי הזיכרון

החוקרת ואשת הרוח פניה עוז זלצברגר יצאה לשנת שבתון של הגות וחקר בבירה הגרמנית בראשית שנות האלפיים. בספרה, ישראלים- ברלין (כתר,2001) היא לוקחת את הקוראים למסע בנבכי תודעתה המסוכסכת המתפעמת מהטבע המרהיב והשמים הזכים אך משא הזיכרונות של בני משפחתה לא נותן לה מנוח.
עולמה הרוחני של עוז הוא עשיר ומגוון כפרופסורית שמתחה בחקר ההיסטוריה  של הרעיונות, הוא גדוש בכל טוב. משירתו של גתה ועד ליצירות עלומות של שמואל יוסף עגנון. ענקי הרוח של העת החדשה מונחים לצד מיטתה והם באים ומשוחחים עימה בחלומותיה, בשעות הנסיעה הארוכות ובעת בהייה בחלון. כתיבתה הקלה מנגישה לקורא עוד ועוד יצירות המגיחות מזיכרונה הרווי. לעיתים המפגש מתיש ומדמה מצב של הצפה חושית ולעיתים יש בו עניין רב. על אף הגודש נהניתי מאוד להלך בין מדפי הספרים המאופסנים בעולמה האסוציאטיבי שטווה קשרים ומעלה תהיות בין עולמות שכבר חרבו וקשה לראותם במציאות היום יומית של גרמניה שאחרי החומה.

פניה מדדה בנעליו הגדולות של אביה

מלבד החוויה האינטלקטואלית, עוז הולכת בספרה בנעליו של אביה המנוח, עמוס עוז, וכמו בימיו כעיתונאי גם הבת לוקחת לה את הזמן ויוצאת לשיטוטים אורבניים כדי להכיר את עמך ישראל. כאן היא פוגשת כנר מצליח ושם הומוסקסואל ערבי שברח מהתיוג החברתי. לעתים היא עולה במעלות המגדלים המבהיקים שמשקיפים על העיר ולעתים דווקא חשקה נפשה להתפלש בביבים של מועדוני המין הפרוסים לאורכה ולרוחבה של העיר. לבת חסרה האוזן הרגישה של האב, אך למרות הבוסריות של הכתיבה העיתונאית היא מצליחה לחלץ מבני שיחתה אי אלו חוויות הפותחות פתח על הקהילה ההולכת ומתהווה  של בני הארץ שמצאו מרגוע לנפשם דווקא בבירה הגרמנית. אלו הן רשימות לא קוהרנטיות שאינן מספרות סיפור של קהילה אלא של יחידים שהיגרו ובאו לכרך הברלינאי, איש איש וטעמו איש ואישה ובדידותה.
ספרה של עוז ראה אור במסגרת סדרת, הישראלים, שהגיחה ממכבשי הדפוס  בראשית שנות האלפיים. המילניום החדש הפיח רוח חיים באינטלקטואלים הישראלים, שנסחפו בתחזיותיו של ההיסטוריון, פרנסיס פוקיומה, שחזה את קץ ההיסטוריה ואת עלייתו של העולם החדש שלאחר הלאומיות. רגע לפני נפילת התאומים ופריצת האינתיפאדה השנייה עוד האמינו בירושלים ובתל אביב שאנו ניצבים בפני עידן חדש. מאז העולם השתנה, המפות שהכרנו נהיו לא רלוונטיות, והחזון הקוסמופוליטי איבד מיוקרתו. כך חלק גדול מהתהיות של עוז בדבר עתידו של העולם המערבי הפכו תוך שני עשורים לארכאיות. יחד עם זאת השילוב בין המבט האינטלקטואלי לשיח הרגשי שהיא מנהלת עם עברה המשפחתי הצליח לעורר בין עניין רב. תוך שהוא מציב את יצירתה לצד ספרים נוספים כדוגמת ספרו של דניאל מנדלסון, האבודים, בו  בני הדור השני והשלישי היוצאים למחוזות המשפחתיים על מנת לגלות את העולם שחרב לבלי שוב.

בעולם של מסכים מרצדים יש ערך בהשתהות אינטלקטואלית

ישנם מסעות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, לא כולם זוכים להגשים את החלומות הרבים שהועמסו על היציאה מאזור הנוחות. אך יחד עם זאת ספרה של עוז מבליט את החשיבות שבעצם קיומו של המסע במשעולים הפיזיים והרוחניים. בתנועה עצמה, בחתירה אל עבר היציאה מהמוכר טמון סוד גדול שההולכים בעקבותיו מגלים בו עבר, הווה ועתיד.
לסיכום, זהו ספר בלי אג'נדה או סוגה ספרותית ברורה, יש בו ערבוב טעמים מעניין שמעורר מעת לעת למחשבה, לעיתים מתיש ומייגע אך בסופו של דבר הוא עוטף אותך בתחושה של משמעות. בעולם בו הטלפון מרצד כל העת יש בכך מעט המחזיק את המרובה.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה