מילואים

קרוב לחודשיים לא כתבתי, וזאת על אך שהמשכתי לקרוא במרץ: סיפורים קצרים, רומנים וספרי מתח שהלכו ונערמו בכל פינה בביתנו. אין ספק שהשילוב הקטלני בין עומסי עבודה, חום בלתי נסבל ושירות מילואים בן חודש סייעו בהרחקתה של המקלדת מאצבעות ידי. כסיפתח לפוסטים שעוד יבואו החלטתי להקדיש את הרשימה הבאה לחודש שבו נעקרתי ממשפחתי והוטלתי בחזרה אל מנהרת הזמן שהחזירה אותי כמעט עשור לאחור. מדהים, איך בשעות בודדות ניתן לחולל באדם מפנה כה משמעותי, ללא יועצי תדמית, פסיכולוגים וסטייליסטים. פשוט להלביש אותו במדי זית, להכניס אותו לפריקסט / אוהל עם עשרה גברים מיוזעים להציב כמה עיתוני ספורט והוקוס פוקוס נוצר אדם חדש. מנהלים מכופתרים, שופעי אנרגיה ויצירתיות הופכים באחת לקבוצה ממורמרת ועייפה התרה נואשות אחר מזגן, פחית קולה וארטיק מגנום. נערי מסיבות תל אביבים אוספים במהירות את שערם הזהוב מורידים עגילים שובביים והופכים ביעף למכונות מלחמה משומנות, המסתערות על כיפות דקות אחדות לאחר שהשמש מחליטה לצאת מנדנה.

חווית המילואים הינה חוויה של רגרסיה מהירה ובלתי נשלטת, מדרון חלקלק בו המוח הופך לעיסה דביקה הנצרבת בשמש הקופחת.

 משפטים הופכים למילים ומילים להברות שעל פי רוב נשמעות כמו נהמות של דב גריזלי באמצע תנומת החורף שלו. ברקע שולט ריח של קפה שחור, גריז של נשקים ונפיחות של חיילים שהשילוב בין קציצות כלב לוופלים של עלית לא עשה להם טוב. בכל הסיטואציה  המיוזעת הזאת, קצת קשה לקרוא ספרים אולם יחד עם זאת ואף על פי כן המילה הכתובה מקבלת משנה משמעות. כאילו היא עומדת ומתריסה אל מול הניוון הנפשי והאינטלקטואלי שמציעה החוויה הצה"לית.

אז מה קוראים במילואים? מלבד עיתוני ספורט וגיליונות ישנים של בלייזר (בשני הז'אנרים יש למען האמת יותר תמונות ממלל, מעניין לא?). השאלה היא את מי שואלים, בגדול ניתן לענות על השאלה באמצעות חלוקה לטיפוסים שונים שמאכלסים את יחידות המילואים הקרביות.

המתיימר- על פי רוב סטודנט למדעי הרוח בעבר או בהווה. באמתחתו ניתן למצוא ספרי פילוסופיה (על החירות של מיל) ומדע פופולארי הדנים בתיאוריית הקוונטים, או ספרי הגות הדנים בשאלות של מוסר ומדינה. בדרך כלל הספרים יונחו על המיטה בארשת של כבוד וחשיבות והסימנייה תישאר בין הכריכה לעמוד התודות שבפתיחת הספר. חדי העין והמתמידים בשירות המילואים ישימו לב שהמתיימר מביא עימו את אותם ספרים שנה אחר שנה. במעין ריטואל אישי בו הוא מנסה להראות לעצמו ולחבריו: "אני אינטלקטואל סמוי, איש  חושב, אדם המוטרד משאלות הגותיות. רק לצערי, השינה חוטפת אותי ברגע שבו אני שוקע בהרהורים נוגים".

המתחזק- בוגר מכינה קדם צבאית- בעדיפות לעלי ובנותיה, ישיבת הסדר או שיעורי תורה במכון מאיר. יגיע לשירות המילואים עם תיק גדוש בספרי קודש ואמונה: מהדורות כיס של "חוק לישראל", משניות מבוארות, עלוני פרשת שבוע, גמרא במהדורת שטיינזלץ והלהיטים האחרונים של מהדורות ספרי המיתוס והגבורה בהוצאת "ידיעות אחרונות", בהם ניתן למצוא את סיפוריהם של הנופלים שכיפה מעטרת את ראשם ובהם: אלירז פרץ, קליין ודרור וינברג. המתחזקת רואה בספרייתו הניידת אפשרות להראות לחבריו את האור הגנוז ועל כן בכל הזמנות הוא יקרא בקול פיסקה או משפט שאמורים לעורר בשומעים עניין, התפעלות ומעל הכול תחושה של כבוד מאופק המדגיש את הפער שבין ההמון לבין התלמיד החכם, שרגליו נטועות באוהל אך ראשו נוגע בגנזי מרומים.

המורעל- כבר אמרו רבותינו, שאין דבר מנחם מצרתו של הזולת, ומה יותר משיב נפש מאשר סבלותיהם של חיילים בצבאות זרים. כאשר אתה קורא בספרה של קתרין מריידל, "המלחמה של איוון" (ספריה לעם, 2009) על עלילותיהם של חיילים רוסים שהתבוססו בשלג במינוס 40 מעלות במצור על סטלינגרד או בספרו של אנטוני ביוור, "הפלישה לנורמנדי" (יבנה, 2011)  על חיילים אמריקאים שנזרקו מנחתות על חופיה המסולעים של נורמדי. לפתע פתאום הקור בחרמון נראה כמו משב רוח מרענן, ותרגיל הפלוגה שבסיומו נפתחו אלונקות, נראה כטיול ליל קיץ מרגיע ומפנק. בכל פעם שתתלונן, תתייפח או סתם תרטון, המורעל יגיח עם סיפור רווי דם יזע ודמעות שישמוט את הקרקע מתחת למרמור העוטף אותך תוך שהוא משאיר אותך עם תחושה לא ברורה המערבת תוכחה ואשמה.

למען האמת, לאורך שנות שירותי בסדיר ובמילואים גילמתי את שלושת הטיפוסים המתוארים, בעוד שכיום אני שקוע עד צוואר בגילום דמותו של....איש המותחנים. אין ספק שעל פי רוב זמן לא חסר במילואים, אבל משהו באווירה הנמרחת ובתחושה שההנפצות מרחפות באוויר ושאתה חי על זמן שאול בין גיחה לגיחה. מוביל לכך שהזמן עובר לו  בשתייה מופרזת של קפה, בבהייה בטלוויזיה או בשיחות עם הבית. בין לבין ברגעי התעלות היד נשלחת אל עבר ספר מיותם, שגם בו ניתן לקרוא רק בפרקי זמן קצרים וממוקדים. לרגעים אלו ממש נכתבו מותחנים, הידועים גם כספרי טיסה.זוהי ספרות המאפשרת לך להפליג למחוזות רחוקים וזאת מבלי להתייגע במטאפורות ובכתיבה בעלת רבדים רבים מדי. הודות לסופרים כמו מייקל קונלי (אור סמוי, מודן 2003) , לינווד ברקלי (קרוב מדי הביתה, מודן 2008) תוך דקות ספורות נסחפתי  לעלילה רווית יצרים ודם המוציאה אותך ביעף מהכאן והעכשיו ושולחת אותך להתלוות לבלשים חדורי מוטיווציה המכתתים את רגליהם במחוזות רחוקים וממוזגים יותר. לפני שנים כאשר השתייכתי למורעל, למתחזק ולמתיימר הייתי בז לאלו שמצאו מזור במותחנים. בחצי חיוך המשלב יוהרה וזלזול הייתי מביט בהם כאשר הספר היה נשמט מיידי והריר היה מרטיב את שק השינה הצה"לי עליו הייתי שרוי באפס כוחות. כיום אני מבין שכמו שאמר החכם מכל אדם, "עת לעל חפץ", ולכן רגע לפני ששורכים את תיק המילואים, בין הוופלים למדים תעשו לעצמכם טובה ותדחסו בפנים איזה מותחן טוב, שיעביר לכם את הזמן וייתן לכם תקווה שישנם חיים אחרים בקצה המנהרה.