עם כניסתם של ערוצי הלווין והכבלים לפני כשני
עשורים לשוק הטלוויזיה הישראלית לוח המשדרים הטלוויזיוני השתנה ללא היכר. לפתע את מקומם של קישקשתא וערב חדש תפסו סדרות
אמריקאיות נוצצות. דרמות מסמרות שיער, סדרות משטרה המתחקות אחר תחנות עמוסות
פושעים מסתוריים וגולת הכותרת סדרת החקירות ובתי המשפט "חוק וסדר"
המצליחה בעשרים השנות האחרונות, לרגש
מיליוני צופים מרחבי העולם עונה אחר עונה. בין רגע נכנסו לסלון ביתנו אולמות משפט ספונים
בעץ משובח, שבחללם מתחוללות דרמות קורעות לב ומורטות עצבים. הסדרה ובנות דמותה הצליחו להציב רף גבוהה לספרות המתח המשפטית, שלפתע נצרכה
להתמודד עם תחרות קשה על ליבו של האדם המחפש מפלט מחיי היום יום העוטפים אותו. הרגשתי באופן מובהק את ההתמודדות בין השתיים כאשר קראתי השבוע את
ספרו של ג'ון גרישם,הערעור (מודן,2008). הספר הינו ספרו העשרים במספר של גרישם הידוע כאחד מסופרי
המתח המצליחים בכל הזמנים, שספריו עובדו לסרטים וסדרות עטורות פרסים.
במרכזה של העלילה ניצב ערעור המוגש לבית המשפט
העליון במדינת מסיפיפי, וזאת לאחר שבית המשפט המחוזי חייב תאגיד ענק לשלם דמי חבות
ופיצויים לתושבי עיירה שסבלו מסרטן בעקבות זיהום מקורות המים שלהם. הספר מגולל את
התככים והמזימות שמפעיל התאגיד על מנת להתחמק מתשלום הקנס וכיצד במהלך מסלול
ההתחמקות הוא לא מהסס לרמוס כל חלקה טובה בדמוקרטיה
האמריקאית. במסגרת העלילה גרישם מציג לקורא כעשר דמויות מרכזיות ועשרות רבות של
דמויות משנה, היוצרות תחושה של מסיבת
קוקטייל לא מוקפדת, בה המארח מנסה להכיר בין נוחי דנקנר לבין עובדת הניקיון
מהקניון הסמוך. העומס הרב מקשה מאוד על הקריאה ולא פעם חשתי ורטיגו ועייפות מרובה,
אם לא די בכך כל הדמויות בספר היו חסרות ובמידה רבה שבלוניות וצפויות. אם כן אפשר
להבין שהספר אינו מהווה יצירה ספרותית ראויה לציון.
למען ההגינות אומר שבאתי לקרוא מותחן משפטי ולא
ציפיתי לספרות עמוקה עמוסה במטאפורות ודמויות עומק. אלא ציפתי לחוויה קיצבית ומפתיעה שתסחוף אותי, ממש
כמו שמותחן אמור להיות. אולם גם בקטגוריה זו הספר הינו בינוני מאוד, העלילה צפויה
ובמידה מסויימת באנלית במסריה ובחד הגווניות שלה המחלקת את העולם לטובים ורעים
באופן דיכוטומי, ממש כמו נאום בחירות של ג'ורג' בוש הבן.
לסיכום, כל חובב ספרות יודע שכתיבת ספרות (לענייננו
גם מותחנים הינם ספרות) שונה במהותה מכתיבת תסריטים לסדרות וסרטים. וזאת משום שיש
להשקיע יותר בעיצובן של הדמויות ובתיאורה של סביבת ההתרחשויות שצריכות לעלות
בדמיונו של הקורא ולא להיות מוגשות לו כפיצה מחוממת מעבר למרקע הטלוויזיה. לצערי
הרב גרישם כשל במשימה זו כשלון חרוץ תוך שהוא מוציא מתחת ידיו יצירה שאין בה לא
טעם ולא ריח. עדיף לקורא להניח את הספר מידיו ולפתוח בהנאה את אחד מפרקיה המעולים
של הסדרה "חוק וסדר" ופשוט להתענג על דרמת בתי משפט מהוקצעת הבנויה
לתלפיות. ובכך בארבעים וחמש דקות מרוכזות לעבור חוויה של התרגשות והנאה שאותן לא
חוויתי בכל 600 הדקות שהשקעתי בקריאת ספרו של גרישם.
ג'ון גרישם, הערעור, הוצאת מודן, 2008 ,
תרגום: אינגה מיכאלי, 360 עמ'
תגובות
הוסף רשומת תגובה