עשרים שנה ליציאה מלבנון- הפצע מסרב להגליד

אברהם אייזן (אני), מתלהב מהגעתו של אחי מלבנון וקצת משחק בחייל 

מחכים לדפיקה בדלת

ביולי 2000 רואיינתי יחד עם מיועדים לשירות ביטחון (מלש"בים) נוספים לכתבה שפורסמה במעריב תחת הכותרת, הדור שלא ידע את לבנון. הכתבת שוחחה איתנו על כך שאנו מייצגים דור חדש של מגויסים שלא ישרת במוצבים החודרים, שלא ידע מהם שיירות או פצצות מרגמה שנוחתות בזעם. "יהיה לכם שירות קליל, עוד מעט לא יצטרכו צבא", סיכמה בחינניות. מפה לשם באוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה וכך נפתחו להן ארבע שנים אינטנסיביות של שירות שנע  בין שכונת אבו סנינא בחברון למחנה הפליטים בלאטה במבואות שכם. למרות שלא שירתתי ולו יום אחד מעבר לקו בסגול, לבנון תמיד הייתה נוכחת בחוויה האישית שלי. אני זוכר את עצמי  בראשית שנות התשעים כילד בכיתה ב-ג, מחכה שאחי הגדול  יכנס לביתנו בהפתעה עם תיק גדול, שכפ"ץ, ריח של נשק, ספר מתח בן מאות עמודים וקסדה שליוותה אותו בשיירות היורדות ארצה. הפחד שלא דובר הסתובב בין החדרים כאורח לא רצוי.  לעיתים את הציפייה הדרוכה חתכה בשורה בדבר מכר, חבר לצוות שנהרג כל בשורה כזו עטפה את הבית בתוגה. כילד לא הבנתי את משמעותן של החדשות, אך על אף פערי הידע מבחינה רגשית חשתי את המוות האורב מעבר לפינה. באותם ימים רציתי להיות חסין וגברי ולכן החלטתי לתרגל את עצמי לאותה נקישה מבעיתה נכנסתי למיטה ותרגלתי את עצמי , לילה אחר לילה הרצתי את המחשבה שאחי ימות ואיך הדבר יהרוס את משפחתנו. למרות מרחק הזמן אני עדיין זוכר את הדמעות שמציפות את עיני, את הכרית הרטובה ואת הנפילה לתוך שינה עמוקה כתהום. כאשר הגעתי לכיתה ט' כבר עליתי שלב ובאופן קבוע הלכתי ללוויותיהם של חיילים שנפלו בלבנון, באסון המסוקים שפקד אותנו ב1997, כבר הייתי מקצוען שיכל להשוות בין דפוסי האבל של המשפחות השונות. 

קבוצת הפייסבוק שהכניסה את לבנון לסלון

הימים חלפו הזיכרונות דהו ונראה שאיש לא רצה להעמיק בהם יתר על המידה, מסך של שתיקה ירד סביב התקופה. לאחר השירות הצבאי הגעתי לפלוגת מילואים שהיו בה רבים מבוגרי לבנון. רובם רצו להשאיר את התקופה מאחוריהם. לא שמעתי הרבה סיפורי מורשת קרב , מעת לעת הושמעו  קצת  צחוקים, והוחלפו  מבטים של מביני עניין אך התחושה הכללית הייתה שמה שהיה בלבנון נשאר בלבנון. מסך השתיקה לא הורם אפילו בזמן מלחמת לבנון השנייה שפרצה בקיץ 2006 והחזירה לשיח מקומות נשכחים כמו בינג' ביל, דבל, הרי השוף והבופור. 
 לפני כחודשיים הועלה המחסום ואת מחסום השתיקה החליף שיטפון של זכרונות שהציפו את הרשתות החברתיות. השינוי התחולל לגמרי במקרה הודות  לקבוצת פייסבוק, סיפורים מלבנון מה שקרה במוצבים. במהירות שיא הידיעה על הקבוצה פשטה בקרב לוחמים שהתעצבו בארץ הארזים במשך שני עשורים. בתוך חודש הקבוצה מונה כבר מעל ל-30,000 חברים שפותחים את סוגר ליבם. מצחוקים משותפים ועד לסיפורי קרב שמשאירים את הקורא פעור פה.  לפתע לצד סיפורי מורשת קרב מוכרים, שמעתי סיפורים שלא הכרתי מאנשים ששירתו עימי במילואים שנים ארוכות. זו הייתה חוויה מטלטלת, שאפשרה לי להתבונן בהם, בי ובחברה שלנו מחדש.

כתבה בערוץ 13 המספרת את סיפורה של קבוצת הפייסבוק,סיפורים מלבנון מה שרה במוצבים

תחילתו של החיפוש אחר המלחמה האבודה

כדרכי כאשר אני מסתקרן ומגלה עניין אני נכנס לעובי הקורה ומחפש איך להרחיב את נקודת המבט. למרות השהות הארוכה בלבנון הספרות והיצירה סביב השנים הללו אינה ענפה. על אף דלות החומר התחלתי להתמסר לעולם התוכן לקרוא סיפורים, לשאול לוחמים וותיקים לחפש מקורות מידע כמו ספרים (אם יש גן עדן מאת רון לשם), סרטי עלילה (בופור של יוסף סידר)  וסדרות דוקומנטריות (מלחמה בלי שם, ריחן- מוצב המוות  ששודרה בתאגיד כאן). במסגרת החיפושים הודות להמלצה של חבר הגעתי לספרו של העיתונאי, חיים הר זהב, לבנון- המלחמה האבודה (הוצאה עצמית, 2020).

לבנון המלחמה האבודה, מאת חיים הר-זהב (2020)

ההחלטה על כתיבת הספר גמלה בליבו של חיים  לאחר שהתחדדה בו ההכרה שעל אף המקום המרכזי שתפס השירות בדרום לבנון בעיצוב אישיותו, בזיכרון הקולקטיבי תקופה זו נמחקה. כאילו בין מלחמת לבנון הראשונה שהתקיימה ב-1982 למלחמת לבנון  השנייה שפרצה 24 שנים לאחר מכן, התקיים  וואקום. הספר בא  למלא  את החלל  ולהכניס להיסטוריה את סיפורם של הלוחמים ששירתו ברצועת הביטחון המדממת. משום שמדובר על תקופה ארוכה בת אלפי אירועים, וצרה היריעה מלהכיל הר-זהב בחר להתמקד בתקופת הזמן שבין סיום מבצע, ענבי זעם, ב1996 ועד לנסיגה החד צדדית במאי 2000.  

התהום הפעורה בין החייל שבעמדה לאסטרטגיה העמומה

בשלוש מאות עמודים שמכילים עבודת תחקיר רחבה אך לא מעמיקה (ראיונות רקע עם לוחמים ומפקדים, סקירת עיתונות וספרות) מצליח הספר לנוע בין לספר את  סיפורם של הלוחמים בשטח לבין ציור תמונת רקע רחבה המסבירה את המציאות הפוליטית והביטחונית סביב השהות בלבנון. שוב ושוב התוודעתי לפער בין עוז רוחם של הלוחמים, המוטיבציה הגבוה והרצון לשרת לבין העמימות האסטרטגית של מקבלי ההחלטות. פעם אחר פעם, מספר המחבר על פעולות נועזות שלא ברור מה הייתה תרומתם למערכה הגדולה, והאם בכלל הייתה חשיבות אסטרטגית לקיומן. אני לא מאמין שיש מישהו בדרגי הפיקוד שליבו גס בחיי חיילים,  אך נראה שהקונספציה הכריעה פעם אחר פעם. הרצון להביא אוזניים של מחבלים ולהראות שאנו מנצחים סימא את עיני המפקדים בדרגי השדה. לעומתם בדרגים הבכירים ההתקבעות סביב הקונספציה שההגנה על ישובי הצפון צריכה להתקיים מעומק השטח תוך הסתמכות על צבא דרום לבנון (צד"ל) שיהווה חוצץ בינינו לבין מחבלי החיזבאללה. שתי ההנחות לא אותגרו בצורה משמעותית, וכך דור אחר דור עברו בירושה, כאשר דרגי השטח מוציאים עוד ועוד פעילויות שאינן תורמות למאזן האסטרטגי והדרגים הגבוהים מעמיקים את ההתבוססות בבוץ הלבנוני באמצעות הרחבת הנוכחות הצבאית לאורכה ולרחובה של רצועת הביטחון. מציאות זו הלכה והחריפה עם השנים, עד לכדי כך שלא היה ברור עוד מהי הביצה ומהי התרנגולות, מהי הסיבה ומהי התוצאה, מעגל של תגובות ללא תכלית.

סמל צבא דרום לבנון (צד"ל)

היבט אסטרטגי נוסף שהתחדד לי לאורכה של הקריאה נסוב סביב זהותם האתנית של חיילי צד"ל. בעוד שלתומי חשבתי שרובם היו דרוזים ונוצרים הספר חושף שלכל אורך קיומו צד"ל הושתת על מפקדים נוצרים ודרוזים, בעוד שדרגי השטח היו חיילים שיעים. כלומר בני משפחה של לוחמי החיזבאללה כך שככל שהלחימה העמיקה הלך והחריף משבר הנאמנות של החיילים הפשוטים שרצו להצטרף למשפחותיהם. הקריסה המוחלטת של צד"ל בשנת 2000 לא התרחשה בעקבות קרב, כמו מהפכות רבות בהיסטוריה (נפילת חומת ברלין, האביב הערבי) אובדן המשמעות והאמונה בצדקת הדרך מוטטה זה מכבר מבנים ארגוניים שלמים שקרסו בין לילה. התיאור על קריסת קווי המוצבים של צד"ל בזה אחר זה, השאיר אותי פעור פה. כמובן שקל להיות חכם ממרחק הזמן (חוכמה שבדיעבד) אך קשה להאמין איך צה"ל עתיר הנכסים והמשאבים, ניתח את המציאות בצורה כה חובבנית. כאשר הסימנים המעידים על קריסתה של הקונספציה שבים ועולים אך הוא בשלו ממשיך בחיזוקה ובביצורה. הדפים חולפים ואני לא יכול שלא לחשוב על הקונספציות של מלחמת יום הכיפורים, על  הטלתם של לוחמים לקרבות שאין להם את הכלים להתמודד עימם.

שער הגיליון ביום שלאחר הנסיגה- עם חיילי פלחה"ן נח"ל שירדו מהבופור

"קודם הם מתעלמים ממך,אחר כך הם צוחקים עליך ואז הם נלחמים נגדך ואז את מנצחת"- סיפורן של ארבעת האימהות שהוציאו את צה"ל מלבנון 

לאורכה של הקריאה התעודדותי קצת מכוחה של חברה אזרחית לחולל שינוי, מכוחו של מיעוט דל במשאבים להשפיע על מדיניות של ממשלה וגנרלים זחוחים. על אף קיתונות הבוז שנזרקו לעברן "ארבע אימהות" הארגון הקטן שהחל בצפון הארץ תפס תאוצה וקיבל רוח גבית אזרחית שלמעשה הוציאה את צה"ל מלבנון. כמובן שאינני נאיבי וצדקת הדרך ונחישות לא יכלו לבדן לחולל את התמורה, אך השילוב בין תזמון (אסון המסוקים ב-1997), תקופת בחירות (2000) ולחץ בינלאומי סייעו לתנועת המחאה להפוך מתנועה שולית הנפרסת בצמתים בימי שישי לקטליזטור פוליטי וחברתי. במציאות של סטגנציה פוליטית כפי שאנו ניצבים בה כיום, יש בכך תקווה לשינוי. אם ארבע אימהות הצליחו לחולל תפנית במדיניות הביטחונית של ישראל, אזי השמיים הם הגבול.

פרק 3 מהסדרה, מלחמה בלי שם, תאגיד השידור כאן מאי 2020

הלוחמים בחזית והעורף חי את חייו 

ליבי יצא אל הלוחמים בעיקר לוחמי גדודי השריון והחי"ר, שביצעו משימות סזיפיות בכל מזג אוויר. בלי הוד ובלי הדר, עלו וירדו משמירה, אבטחו שיירות, ספגו הפגזות, מארבי יום ולילה, תחזקו מוצבים והכל תחת  איום מתמיד של ירי מנגד. מעטים נתקלו פנים אל פנים, רובם הרגישו את הדי ההתפוצצויות של מרגמות 80 ו-120 שהרעידו את המוצבים, את הטילים לעמדות, את המטענים שהתפוצצו בדרך אל המארבים וביציאה הביתה. מלחמה ללא אויב שנראה בעין. כמובן שהתקשורת ומעצבי השיח בצבא שמו דגש על ההצלחות ועל מבצעים של יחידות עלומות שמשלהבות את דמיון הקוראים. אך המציאות הייתה הרבה יותר אפורה וחסרת הילה, ככזו היא נשכחה מתשומת הלב הציבורית אך נשארה חקוקה בליבותיהם של הלוחמים שממשיכים לשאת את תחושותיהם גם שנים ארוכות לאחר השחרור.

הפער המתקיים בין הלוחמים לבין החברה האזרחית אינו זר לי,  על אף שבישראל המרחק  בין החזית לבין העורף הוא קילומטרים בודדים התהום שפעורה היא עצומה. אני זוכר איך אי שם בשנות האלפיים לאחר שהות  ממושכת בקו חברון  יצאתי הביתה והגעתי לדירת סטודנטיות בתל אביב. העולמות היו כה שונים, ראיתי שכל סיפור שאיננו הלצה לא מתקבל בהבנה, הוא דכדך את הערב הפך אותו לכבד עד לכדי כך שלא היה ניתן לנשום בחדר. כמה שקשה להגיד זאת, התכנסתי בתוך עצמי, הבנתי שמה שקורה בפלוגה נשאר בפלוגה. תחושות דומות שבו ועלו בקרב הלוחמים המרואיינים בספר שסיפורם נדחק פעם אחר פעם, כך שהכאב והריחוק יצרו גילדה מבודדת של חיילים שזר לא יבין.

הזמנה לאירוע זיכרון של עמותת,"רסיסים".

  התמיכה בלוחמי העבר כחובה אזרחית ומוסרית

עתה כשהמחסום קצת מוסר וניתן לראות את מרחבי ההשתקה, עוטפת אותי תחושה של תדהמה. החוב המוסרי של החברה כלפי בניה ובנותיה הולך ומתבהר. במשך שני עשורים קבוצה יחסית קטנה של אנשים נשאה בנטל ושילמה בעבורו מחיר אישי כבד. מי בפציעות פיזיות ומי בשריטות נפשיות, קשה לקרוא בין העדויות את היעדרותם של מענים מוסדרים לאותם אלפים שזקוקים גם במרחק השנים, לתמיכה לסיוע לשיח. 

אני מקווה שגם בחלוף הזמן המדינה תתעשת ותחל לבנות מענים מוסדרים ללוחמים שחזרו מן הקרבות. זו אחריות לאומית וחובה מוסרית לתת את הגב, להאזין, לשמוע לעבד. זו אינה משימתן של עמותות כדוגמת "רסיסים" שצריכות לקושש שקלים מפה ומשם על מנת לתת לנפגעים סעד ומזור. זו בהחלט תפקידה של המדינה ששלחה את אותם גיבורים, לשאת בנטל ולסייע להם להתמודד עם הזיכרונות שלא מרפים. 

אני מקווה שספרים כמו, לבנון- המלחמה האבודה, יעוררו את השיח הציבורי ויאפשרו לסיפורים לעלות מעל לפני השטח, לפתוח את הלבבות ואת תחושת המחויבות ומכאן לפתוח דרך חדשה. עבור רבבות הלוחמים שעדיין מחכים שהקרבות יסתיימו בעבורם.

                                         סיפורו של ירון אידל, באירוע רסיסים- חווית קרב שלא מרפה