"מיניות היא חדר המראות של החברה" כך מתאר רון דהן מחבר הספר, מתעוררים-גברים מדברים מיניות (פן הוצאה לאור, 2020), את הסיבה שהניעה אותו לעסוק בחקר ושיח של מיניות גברית. רון הוא לא הראשון שמנסה להעמיק ולהרחיב את השיח מעבר לסטריוטיפים של מהי גבריות ונשיות. כתיבתו משתייכת לשיח יחסית חדש בישראל וכבר בן חמישים שנה בעולם (ימי המהפכה המינית העליזים אי שם ב-1968), שמעוניין לקיים שיח על מיניות ומגדר בגובה העיניים. לא כמאמרים בחוג למגדר ואל כצחוקים של חבר'ה במילואים אלא כשיחה שמאפשרת התבוננות גם על תהליכים חברתיים אך בעיקר כשיח שפותח צוהר לעולם הפנימי של כל אחד ואחת מאתנו. למרות שמיניות היא חלק בלתי נפרד מההגדרה הזהותית, מעצבת התנהגות זוגית וחברתית ופוגשת אותי בכל כך הרבה רבדים. אני מתקשה לכתוב ולהמשיג את עצמי סביב הנושא (ומי שמכיר אותי יודע שהמשגות זה לא החלק הקשה אצלי). אפילו את הפתיחה לפוסט הזה כתבתי כפתיחה סוציולוגית ולא אישית. הקושי, ההדחקה והמבוכה לא מתקיימים במקרה ולא ניתן לתלות אותן לכך שגדלתי בסביבה דתית שמצד אחד עסקה המון במיניות ומגדר בצד ההלכתי, אך בפועל פחות דיברה על רגשות דימויים והיכן ההלכות הגדולות פוגשות אותנו. הניסיון לתלות את ההימנעות מהשיח בסביבה שמרנית הוא לא יותר מניסיון התחמקות. בסופו של דבר גם בחברה החילונית הליבראלית זהו שיח שאינו נפוץ ורק סנוניות מצליחות להגיח מתוכו. זהו אתגר חברתי של שמרנים וליברלים, דתיים וחילונים, סטרייטים וכל מי שעל הרצף המיני.
פורצים את מחסום האילמות
לשמחתי בשנים האחרונות מתחולל מפנה, השיח על עיצוב ויחס למיניות משתנה. יש מטפלים מיניים (גם בעולם הדתי), ישנה ספרות ענפה שעוסקת בקשר שבין הפרט והחברה למיניות וספרות הדרכתית שמורידה את הדברים לקרקע. לא מדובר רק על האקט עצמו אלא על עולם ומלואו של דימוים מדימוי גוף ועד לתחושת מסוגלות. מהקשרים מגוונים בהם מתחוללת השפעה בין מיניות לשוק העבודה, ליחסים בין נשים לגברים, בין גברים לגברים ובין הורים וילדים. בקיצור עולם ומלואו שהקשרים המתקיימים בו מגוונים וחובקי כול. ברגע שהתחלתי להתעניין בנושא, נפתחו בפני גישות, פודקאסטים וספרים שמאפשרים זוויות מעיינות ומלאות תובנות. בחרתי שלושה שאהבתי במיוחד.
דורית בר היא מטפלת מינית עטורת ניסיון שפתחה לאחרונה פודקאסט המבוסס על הרצאותיה בתחום מיניות אישית וזוגית. בגילוי לב נדיר ובשילוב ייחודי בין התרשמות אישית לבין ידע המקפל שנים ארוכות של חקר מחקרי, קליני וסדנאי דורית מביאה קול אותנטי ומעניין. היא משוחחת בגובה העיניים על אובדן תשוקה, על האתגר בשמירה על זוגיות לאורך שנים ועל הפיתויים שמעמיד בפנינו העולם הרשתי בו אנו נתונים. הדיוק שהיא נותנת בין מין בהסכמה למיניות בתשוקה, הוא לא פחות ממהפכני. חלק מהפרקים לא קלים להאזנה ויש שיגידו בוטים (עדיף לשמוע עם אוזניות) אבל בכולם מצאתי חוכמה רבה. המסר המרכזי הוא שנלמד לשוחח קודם כל עם עצמנו ולאחר מכן עם בת/בן הזוג שלנו, המפתח אותו מציאה דורית נמצא במרחב השיחתי. כמי שאוהב לחפור, לדון ולבחון מצאתי בפרקים של דורית מעיין שאפשר לי למצוא את המילים והמושגים גם לנושאים פחות מדוברים.
יחסינו לאן? עם ליאון ופאולה רוזנברג- פודקאסט על זוגיות, יחסים ואהבה
רשת, עושים היסטוריה, הצליחה לשים את ידה על עוד פודקאסט מוצלח. בפודקאסט, יחסינו לאן? ליאון ופאולה מדברים בגובה העינים על כל העיניים שמטרידים זוגות שיש להם קילומטראז' ביחד. השיחה מאוד זורמת ומבוססת על מרואיין/ת שמגיעים לאולפן ומשוחחים על נושא מסוים שעומד בבסיס הפרק. הפרקים קלילים ודומים לשיחת סלון שמוזמנים אליה אורחים חכמים ושנונים במיוחד שדוק של ציניות בריאה נסוכה על שפתותיהם. משום שליאון ופאולה הם זוג גם בחיים שמחוץ לאולפן, השידור מאפשר הצצה לחיים של זוג אמיתי שמתמודד עם בעיות שלא פעם אנו חושבים שהם נחלתנו הבלעדית. אני נהניתי לראות פעם אחר פעם שהדשא של השכן לא ירוק יותר, בידיעה הנדושה הזו הייתה גלומה נחמה רבה. בנוסף המרואיינים והמרואיינות נתנו לשיח צבע וטעם של איכות שאפשרו לי לא להרגיש מציצן אלא מלומד החפץ להרחיב אופקים.
משחקות באש עם נרקיס אלון
היום אין גוף תקשורת שמכבד את עצמו ואין לו פודקאסט לרפואה ולתדמית. כחלק מהז'אנר הזה גם עיתון הארץ פתח פודקסאטים למכביר. אחד מהם הוא, משחקות באש, שעלה לאוויר לאחר מחאת METOO#. את ההסכת מנחה ועורכת נרקיס אלון, יזמת ופעילה חברתית שנכנסת לעשור הרביעי של חייה. הפודקאסט עוסק בעיקר במגדר וביחסים בין גברים לנשים בשלל זירות, מעבודה ועד לאלימות במרחב הציבורי. התוכנית מבוססת על ראיונות עם חוקרים, סופרות ומובילות דעה. ישנם כמה פרקים מרתקים על מיניות גברית, אלימות והחברה הישראלית. לאורכה של ההאזנה נזכרתי בספרו של ישי שריד, מנצחת (עם עובד, 2020) ועל ההקשרים הללו במציאות הישראלית העכשווית. הראיונות שעורכת נרקיס אלון מאפשרים להאזין לשיח אינטילגנטי, מאיר עיניים הפותח מרחבים של שיח ומחשבה.
לסיום אני רוצה להמליץ גם על ספר שעוסק במיניות גברית ומצטרף למדף הולך ומתרחב של ספרים העוסקים במונולוגים של גברים ונשים המספרים בגוף ראשון על המיניות שלהם בכנות מצמיתה. לאחר שקראתי את, ערות- נשים מדברות מיניות מאת תמר מור סלע (ידיעות אחרונות, 2017), שכבר ראה אור לפני שני אחדות החלטתי להמשיך את השיח ולשמוע מה יש לגברים להגיד על הנושא.
זקופים מאת יוסי אשור (מודן, 2020)
יוסי אשור מטפל מיני בעל ניסיון של למעלה מעשר שנים, מאגד בספרו, זקופים, מונולוגים של גברים מכל הקשת המינית. לאורכו של הספר המרואיינים פורסים מניפה עשירה של זהויות מיניות, התנסויות וחוויות. בגילוי לב מפעים הם פותחים את כל הקלפים, מספרים על חרדות ביצוע, על לחץ חברתי, על פגיעות מיניות שהם עוללו וחוו בעצמם. זהו ספר שלעיתים קשה לקריאה ומצריך הפסקה. המונולוגים לא תמיד נעימים וקלים, הם מאפשרים טיול לחצרות אחוריות שפעמים רבות סמויות מן העין. אך המסע המורכב בין חדרי הנפש מחדד הרבה תובנות על החברה בה אנו חיים, על יחסים בין גברים לבין נשים ובעיקר ביחסים שבין גברים או ליתר דיוק קבוצות של גברים.
פעם אחר פעם הופתעתי עד כמה הדברים החשובים באמת לא משוחחים, הייתי באין ספור שיחות על נשים אך כמעט ולא נוכחי בשיח שעוסק במיניות בצורה בריאה. כחלק אורגני מהחוויה האנושית, כמרחב של אפשרויות אך גם כמרחב מסוכן שמצריך אמון והיפתחות. ראיתי בין המונולוגים את עצמי, את חברי ואת המקומות השונים אליהם נקלענו בסימטאות חיינו. חשתי שאינני לבד, שהלבטים והמחשבות אינם רק מנת חלקי אלא שהם חלק מהוויה מודחקת שמחפשת מקום לפורקן ולשיח. הכתיבה של יוסי אשור, עשתה לי חשק למצוא את האומץ בתוכי וללכת למעגלי שיתוף של גברים. עדיין לא עשיתי את זה, אך נראה לי שזו הזדמנות לשיח שמעולם לא היה לי, ועתה לקראת סוף העשור הרביעי שלי, יכול לפתוח לי מרחב עשיר של תודעה ורגש.
מכל שעות ההאזנה והקריאה התחדדה בי התובנה שהחשיבות מצויה בהרחבת התודעה והרגש. שהחיים מבלי ליפול לקלישאות הם מסע שאנו יכולים לבחור כיצד להלך בו, פעמים אין לנו כוח ואנו מעדיפים ללכת במסלולים המוכרים, לא לחקור ולא לדרוש במופלא לנוע בתוך ההרגלים. אך לעיתים דווקא האומץ לצאת מאזור הנוחות, לשמוע דעות שאינן מתיישבות עם הנחות היסוד המוכרות, הן אלו המאפשרות לי לראות מציאות חדשה ורעננה. אני מקווה מאוד שיהיה לי את הכוח ואת האומץ לפתוח את המפה ולהראות לילדי את המרחבים שנראים סמויים מן העין. לו יהי.
לסיום סיומת, שירה של חלוצת שיח המיניות בישראל- יונה וולך שרק לאחר לכתה אפשר להבין את היותה פורצת דרך בשיח הישראלי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה