דילוג לתוכן הראשי

רשומות

שבע מידות רעות- מאיה ערד צוללת למעמקי הביצה האקדמית

יהונתן גפן במשבר זהות

יש הגורסים   שהעיסוק בעיצוב הזהות האישית צריך להצטמצם לתקופת גיל ההתבגרות,   אולם בעשורים האחרונים גיל ההתבגרות נוגס עוד ועוד שנים ממחזור חייו של האדם. בימנו ניתן לראות נערים מתבגרים גם בשלהי העשור השלישי של חייהם. הללו נהנים מעשור אחד של חיים בוגרים וכבר עם הגיעם לגיל ארבעים שבים הם ליסוריהם של נערים מתבגרים ומתחילים לתור אחר זהות עצמית (התמכרות לספורט אתגרי, גירושים ואחריהם פניה לחיי הוללות, טיולים מסביב לעולם ועוד התנהגויות שפעם אפיינו חיילים משוחררים והליכה עם חולצות טריקו משוחררות ומכנסונים קצרצרים). מתוך כך נראה שהתפיסות הרווחות היום הן שהנעורים נמשכים להם עד לעת בה "הנער" נכנס לדיור מוגן מלווה במטפל פיליפיני חתום מבט. אשליית הנעורים הבלתי נגמרים הנשקפת לעייננו בכל פרסומת וחלון ראווה, מסמאת רבים ומובילה אותם להתנהגויות ביזאריות לחלוטין. ספרו של יהונתן גפן , רומן אמריקאי , סוקר את חייו של מתבגר נצחי בשם יעקב   מיטלמן. גיבורנו נולד לשני ניצולי שואה המוסרים אותו בנעוריו לדודו המתגורר במושב ליד נתניה. יוקוש האומלל רואה בעזיבת הבית הזדמנות ליצירת אני חדש, ...

אוגסטוס, ג'ון וילימאס, 2013, ידיעות אחרונות

כשלמדתי היסטוריה באוניברסיטה נמשכתי ללימודי העת החדשה, רציתי תשובות על שאלות השעה. התעמקתי בשאלות של לאומיות וחילון ופחות בדברי ימיהן של אימפריות עתיקות. חשבתי שההיסטוריה שלהן רלוונטית לתלמידי הארכיאולוגיה המתעניינים בחרסים. חוסר העניין שלי הוביל לכך שהסתפקתי בשני קורסי החובה העוסקים בבית השני, ולמען האמת עשיתי את המינימום הנדרש על מנת לסיים את הקורסים בציון טוב ולהמשיך הלאה, אל עבר השאלות שהעסיקו אותי. מדי פעם במהלך לימודי שבתי לעסוק בהיסטוריה האינטלקטואלית של היצירה הרומית וגם זאת מכלי שני ושלישי במסגרת לימודי פילוסופיה של הרנסאנס או עיסוק בנצרות. אך מעולם המעצמה האדירה הזו שהשאירה נכסי צאן ברזל וטבעה את חותמה בהיסטוריה של המערב לא משכה את תשומת ליבי באופן העומד בזכות עצמו. לפני מספר שבועות רכשתי מתנה "בצומת ספרים" וכמו שכולנו מכירים נתקעתי במבצע של 1+1, עברתי במהירות בינות לספרים המשתתפים במבצע ולפתע עיני צדה את הספר, אוגוסטוס, של הסופר האמריקאי המנוח ג'ון וילימאס (1922-1994). לאחרונה יצירותיו של וילמיאס זכו   להתעניינות מחודשת שבאה לכדי ביטוי עם תרגום ספרו הנ...

מיכאל בר זוהר, באשמת רצח, מגל 2008

מדי כמה חודשים נפתחות מהדורות החדשות בידיעות על תפיסתו של פושע נאצי , על המרקע מופיע תמונה של עלם צעיר ומחוייך הלובש מדים שחורים, מיד לאחר מכן המצלמה סוקרת זקן כבן למעלה מתשעים   המובל על כיסא גלגלים להארכת מעצרו. עצם היווצרותה של הסיטואציה הינה פארסה צינית וזאת משום שאם היו רוצים היה ניתן להעמיד את מרבית הנאשמים לדין כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, אולם בשל שיקולים פוליטיים שנסובו על פי רוב סביב המאבק הבינגושי,   והרצון בשיקומה של גרמניה כגורם המאזן את הענק הסוביטי, רבים מהרוצחים עברו תהליך של טיהור מהיר או העלמת עין. אכן ראשי הזוממים הוצאו להורג במשפטי ראווה, אך מרבית המבצעים בשטח יצאו ללא פגע. כיום מתוך שיקולים פוליטיים מגוונים "נמצאים" באופן ניסי אי אלו רוצחים שכבר מהלכים על הקו הדק שבין עולם החיים למתים, ומועמדים לדין. על פי רוב הם מתים כבר במהלך הדיונים המוקדמים של משפטיהם, בעוד התביעה מחפשת נואשות עדים להימצאותם של הנאשמים בזירות הרצח. הסיטואציות ההזויות  הללו מעלות שוב ושב את השאלה האם  מישהו באמת חושב שניתן להוכיח בזיכרון בן שישים שנה שפלוני ה...

חלומות, רעיה אדמוני, גוונים 2013

בציבוריות הישראלית הנרטיב השואתי   מהווה חלק בלתי נפרד מהשיח היום יומי,אולם הנוכחות שלו היא בעיקר כסמל מכונן המסייע בהגדרת זהות. מתוך כך המאורעות ההיסטורים הצטמצמו לכדי שני מספרים קליטים (מיליון ילדים, ושישה מיליון נרצחים) ושלושה מקומות שהפכו לסמלים (בבאי יער, אושוויץ וגטו וורשה). ההמשגה הסמלית של התקופה מסייעת בבנייתו של נרטיב המסייע במימושן של מטרות פוליטיות בהווה, אך במידה רבה היא מעמעמת את ההיבט האנושי-תרבותי. מעטים יודעים איזה עולם חרב בשנות השמד ומי היו האנשים שהוצעדו אל מותם בעוד שכניהם מביטים בהם מחלונות הבתים ולא נוקפים אצבע למענם. לאחרונה אנו עדים לגאות של יצירות ספרותיות המנסות בדרכים שונות לחדור מבעד למסך העשן ולהנגיש לקורא בן ימנו את העולם שחרב. מתוך כך יומנים של נספים זוכים למהדורות מחודשות ומוערות, נכדים המתחקים אחר סיפוריהם המשפחתיים מחיים את עברם המשפחתי בספרי מסע מרגשים. על פי רוב היצירות שנכתבות הן מייגעות וכל עיירה עזובה הופכת לשכיית חמדה, כל זבניה מתרוממת למרכז סחר שוקק והדמויות מוקצנות לכדי גרוטסקה. תהליכים אלו גורמים לכך שאני   לא נוטה לקרוא ספר...

דניאל סילבה, המחסל, זמורה ביתן, 2002

עם חטיפתו של אייכמן בשנות השישים של המאה הקודמת, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים חדר לתודעתם של מליוני חובבי ריגול מרחבי העולם. במשך השנים זכה אירגון הביון הישראלי לחשיפה רחבה במסגרת ספרות העיון. בתחילה בשל מגבלות הצנזורה פורסמו עלילותיו  בארה"ב אולם בשנים האחרונות גם בישראל ישנה עדנה לסוגה ספרותית העוסקת בהרחבה במבצעיו של המוסד הזוכים גם להבלטה בעיתונות המקומית. בין הספרים שראו אור לאחרונה וזכו להתברג במהירות בראש מצעדי המכירות ואף תורגמו לשפות זרות  ניתן למצוא את ספרו מיכאל בר-זוהר, היסטוריון חובב ריגול, "המוסד המבצעים הגדולים" ואת ספרו של העיתונאי והפרשן  יוסי מילמן, "מלחמות הצללים-המוסד וקהילות המודיעין". לצידה של ספרות העיון התפתחה ספרות מותחנים המבוססת על פרשיות העבר המשמשות עבורה תפאורה לעלילות חדשות. מסוגה זו זכור לי בעיקר ספרו הקצבי והמרתק של מיודענו הסופר וההיסטוריוון, מיכאל בר זוהר, המרדף אחרי הנסיך האדום (זמורה ביתן, 1984) הסוקר את מסע הנקמות של המוסד אחרי מבצעי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ובראשם איש אש"ף עלי סלמה, הידוע כנסיך האדו...

ישנני, אילנה סטרלין, מודן 2012

ישנן חוויות כמו אובדן של אדם קרוב או להבדיל הורות שלא ניתנות לחיזוי עד שאתה חווה אותן במלוא עוצמתן.         אמצעי התיווך התרבותיים כמו ספרות, מוזיקה וקולנוע נותונת רק מעין קריאת כיוון, מושג קלוש לגבי התחושות והרגשות אך הן אינן מצליחות להציב אותך בתוך הסיטואציה. מתוך כך במשך שנים החוותי את דעתי על הורות, אבהות וגידול ילדים  מתוך פרספקטיבה חסרה הנשעת על התרשמויות כלליות וידע תיאורטי, בעוד שלמעשה חסרה לי החוויה  האישית הכל כך הכרחית לעצם הדיון בנושא. כיום שאני צועד יחד עם זוגתי צעדים ראשונים בחווית ההורות, אני יכול לומר בוודאות שעולם התחושות והחוויות שנפתח בפני משפיע גם על האופן בו אני קורא ומתייחס לספרות העוסקת באחד מנושאי הליבה של  התרבות האנושית, יחסים משפחתיים. לפני שלושה חודשים קיבלתי ליום הולדתי ה-31  מתנה מאחי את ספרה של אילנה סטרלין, ישנני (מודן, 2012). במרכזו של הספר ניצבת נילי, בת קיבוץ מעמק בית שאן שבעלה  חוזר בתשובה ועוזב את הבית. הטלטלה שחווה התא המשפחתי עם עזיבתו של בן הזוג, מובילה את הגיבורה למסע גילוי בו היא מתעמתת עם הסו...

ג'ון גרישם, הערעור, מודן 2008

עם כניסתם של ערוצי הלווין והכבלים לפני כשני עשורים לשוק הטלוויזיה הישראלית לוח המשדרים הטלוויזיוני השתנה ללא היכר.  לפתע את מקומם של קישקשתא וערב חדש תפסו סדרות אמריקאיות נוצצות. דרמות מסמרות שיער, סדרות משטרה המתחקות אחר תחנות עמוסות פושעים מסתוריים וגולת הכותרת סדרת החקירות ובתי המשפט "חוק וסדר" המצליחה בעשרים השנות האחרונות,  לרגש מיליוני צופים מרחבי העולם עונה אחר עונה.  בין רגע נכנסו לסלון ביתנו אולמות משפט ספונים בעץ משובח, שבחללם מתחוללות דרמות קורעות לב ומורטות עצבים. הסדרה  ובנות דמותה הצליחו  להציב רף גבוהה לספרות המתח המשפטית, שלפתע נצרכה להתמודד עם תחרות קשה על ליבו של האדם המחפש מפלט מחיי היום יום העוטפים אותו.  הרגשתי באופן מובהק  את ההתמודדות בין השתיים כאשר קראתי השבוע את ספרו של ג'ון גרישם, הערעור (מודן,2008). הספר הינו  ספרו העשרים במספר של גרישם הידוע כאחד מסופרי המתח המצליחים בכל הזמנים, שספריו עובדו לסרטים וסדרות עטורות פרסים. במרכזה של העלילה ניצב ערעור המוגש לבית המשפט העליון במדינת מסיפיפי, וזאת לאחר שבית המשפט המ...